עוד מעט ייערכו בחירות דמוקרטיות, כאלה שבהן כל בעל זכות בחירה שווה פתק אחד: המשכיל והבור, הרופאה והפציינט, הרמטכ"ל והחיילת, החרדית והדוגמנית.

 

לאורך כל שנות קיומה של הדמוקרטיה, מיוון העתיקה ועד למערב של ימינו, התנהל דיאלוג בין השלטון הדמוקרטי לבין מערכות שביקשו לשמר את כוחן: בעלי הון, גנרלים, אליטה אקדמית, משפטית, תרבותית ועוד. הנחת המוצא של אלה היא שחוכמת ההמונים היא נחמדה כשמציגים בפני משפחת עממיקו צנצנת מלאה בגולות ומבקשים ממנה לנחש את מספרן, אך לא לדברים חשובים כשלטון. 
 

רוב הדמוקרטיות שאנו מכירים כיום הן צורת שלטון חדשה יחסית: הוותיקות שבהן, כמו ארצות הברית וצרפת, התפתחו בשלהי המאה ה–18, ועברו לא מעט רגרסיות בדמות מלחמות אזרחים עד שעוצבה דמותן העכשווית. חלק גדול עוד יותר של דמוקרטיות חשובות, בעיקר באירופה - ספרד, איטליה, גרמניה ואחרות - התעצבו ברוח לקחי מלחמת העולם השנייה, שהבולט בהם הוא טיפוח בלמים שתפקידם להגן על העם מעצמו. 
 

אדולף היטלר (נכון לרגע זה, האיש הרע של קיצור תולדות האנושות באלפי שנותיה) הפך משל למה שקורה לדמוקרטיה כשהבלמים בדרכו של מנהיג פופולרי מוסרים באופן דמוקרטי, בעוד מנגנוני דיכוי צומחים תחתם. 
 

במשך כמה עשרות שנים העסק עבד לא רע, אם כי לא באופן מושלם: האליטה התרבותית הייתה מודל לחיקוי והציגה מודל "ראוי" של תיאטרון, מוזיקה וקולנוע בתמיכת המדינה. התקשורת תיווכה להמונים את המציאות, שאותה הציגה מבעד לעדשה שהתאימה לרקע הליברלי–חילוני שבו צמחו רוב המתווכים מטעמה. גנרלים בדימוס, בעיקר בישראל, השתלבו בהנהגה, והאליטה העסקית הלכה יפה על החבל המתוח שבין שמירת האינטרסים שלה והצורך לספק לכל אחד את התחושה שיש בידו הזדמנות להימנות עם חבריה.
 

בשנים האחרונות הופר האיזון. יותר ויותר בני אדם מרגישים שהשיטה אינה משרתת אותם. לפעמים מדובר בכוחות חיצוניים כמו הגירה מוסלמית מאפריקה ואסיה, לפעמים בעלייה של דיקטטור תאב כוח ומאיים במדינה שאין לה מסורת דמוקרטית, כמו למשל ולדימיר פוטין ברוסיה. לפעמים אלה כוחות פנימיים, כמו הסגידה לכסף שריסקה את הבורסה האמריקאית ב–2008. 
 

נכון שחלפו מאז כבר עשר שנים ומלחמת עולם עדיין לא פרצה, אבל הדגש במשפט האחרון הוא בעיקר על המילה "עדיין", ויהיו מי שיחלקו אפילו על כך: מלחמה עולמית שהיא בין מלחמת סחר למלחמה קרה מטלטלת את העולם יותר מכפי שאנו מסוגלים להאמין. העובדה שאנחנו לא רואים את מראות הזוועה של המלחמה העולמית הקודמת היא בעיקר מפני שדווקא הפיתוח ההרסני ביותר של המין האנושי, הנשק הגרעיני, הוא זה ששומר על שלום עולמי, מתוך ידיעה שלמלחמה שהיא מעבר לסכסוכי גבול באזורי הספר של הכדור, יהיה רק סוף אחד. 
 

זאת ועוד: אפשר בהחלט שמלחמת העולם הבאה לא תהיה בין מדינות בעלות אינטרסים מנוגדים אלא בין ליברלים לשמרנים, חילונים ודתיים או בני גזעים שונים, כלומר - מלחמת אזרחים עולמית!

***

עד כמה שאנחנו רוצים לחשוב על עצמנו כמיוחדים, ישראל אינה יוצאת מהכלל: אנשים שנואשו מכך שהמערכת הדמוקרטית תביא להם שוויון הזדמנויות קידשו עליה מלחמה בשם הדמוקרטיה. נשמע איפכא מסתברא? זה מפני שבשם הדמוקרטיה הם תובעים את ריסוק הבלמים ששמרו עליה מפני נפילה בידי ההמון (הנה לכם עוד אוקסימורון): התקשורת, האקדמיה, מערכת המשפט ואפילו הצבא האהוב נתבעים לשחרר כדי לאפשר לרצון העם לשלוט לבדו בדמוקרטיה שסופה למות ממנת יתר של עצמה. 
 

וכעת, בעוד במה שמכונה כאן "שמאל" עסוקים בהגנה על התבנית הישנה של דרך קבלת ההחלטות בקנאות ליברלית שלא הייתה מביישת את קיצוני החרדים, בימין מתכוננים לשפוך את המים עם התינוק - עם כל אותם המרכיבים שהם חשובים מכדי להניחם להכרעה יומיומית של ההמון (ובואו נהפוך גם את המשפט הפלילי לתוכנית ריאליטי–דמוקרטיה, שבה יוכל כל אזרח לקבוע באמצעות מסרון אשם או לא. שלא לדבר על הכרעות כמו יציאה למלחמה: בשביל מה צריך פיקוד בכיר, ועוד כזה שמורכב מ"אליטות", תנו למסעודה משדרות וניב מרמת אביב להחליט). 
 

לכן, הבחירות הקרבות אינן על שמאל–ימין או כן ביבי–לא ביבי, אלא על כושר ההישרדות של הדמוקרטיה הישראלית, שקרועה בין אליטות שבטוחות שגנבו להן את המדינה, לבין פופוליסטים שלא מבינים שגם את רצון העם יש לרסן. רפורמה במשפט? מתבקשת! רפורמה בצבא? אפשרית! רפורמה באקדמיה? מתרחשת מדי יום בעצמה! שינוי שיקרב את רצון העם למנגנוני השלטון? הלוואי! אבל הכחדה של הדמוקרטיה באמצעות הפיכת הבלמים לחשובים יותר מהמנוע, כמו שרוצות האליטות משמאל, או בהסרתם המוחלטת כפי שחולמים קיצוני ימין, היא מתכון בטוח לאבדון.