"רק לכחלון אכפת", זה הסלוגן של מפלגת כולנו לקראת בחירות 2019. האמת, אחלה קמפיין. מדויק, מבודל, פוגע. הבעיה: הוא גם נכון. שר האוצר מסתיר מאחורי החיוך המבויש והצניעות האופיינית יכולות פוליטיות, עמידות וניתוח קר. ועדיין, בנימין נתניהו מוביל בסקרים וכנראה יהיה ראש הממשלה הבא.
אחרי שהתפרסם השבוע שנתניהו הורה לצאת בכתבות מכפישות על יריבו נפתלי בנט, שסחף את הימין לבית היהודי ועכשיו חתך בפראות לימין החדש, כחלון התראיין לגל"צ ואמר שאף אחד לא חושב שהליכה לפוליטיקה היא קייטנה או טיול תמים בפארק. רק ציין שעדיף לא לערב הורים. 
הוא עצמו נינוח וחביב. בחיוך מבויש הוא נפרד מכמחצית מחברי הרשימה שלו, בהם מייקל אורן, רחל עזריה ואלי אלאלוף. ריב אישי סוער יש לו עם אבי גבאי, שהיה חלק מהמפלגה ועזב. לעומת זאת מיואב גלנט שערק לליכוד הוא נפרד יפה, אחרי תקופה ארוכה של יחסים עכורים.

כמו שרים רבים אחרים, גם כחלון רואה בעיניים כלות מה קורה במעגל הפנימי של הפוליטיקה. הם מספרים על ראש הממשלה שמנהל הכל, ממוקד וחד, מוביל ושולט אבל גם טרוד כל הזמן בעניינים המשפטיים שלו, גם אם יש לו המיומנות להסתיר את הדאגה. במהלך טקס חנוכת שדה התעופה רמון בתמנע קיבל נתניהו שיחה מעורכי דינו שהיו באותה עת בפגישה עם היועץ המשפטי לממשלה. הוא התפנה לרגע ואז צלל שוב לטקס ולשבחים העצמיים לממשלה. 
כבר לפני כמה חודשים אמרו לי מספר שרים שנתניהו לא רואה בעיניים. שהוא לא סופר אף אחד ולכן אף אחד לא סופר אותו. האמת היא ששרי הליכוד סופרים גם סופרים, בעיקר כעת לפני הפריימריז. לא אכפת להם להגיע לתחתית החבית כדי לגרד מעט מאבק הכוכבים של נתניהו. 
כחלון טוען שאכפת לו, אבל נראה שלאף אחד בממשלה לא אכפת: לא אכפת להם שנתניהו מחזיק כל כך הרבה תיקים וסמכויות; לא אכפת להם שלשכת ראש הממשלה חלשה ושהמבוגר האחראי היחיד הוא יואב הורביץ, כשכל השאר הם יועצים צעירים, לא מנוסים או לגמרי פוליטיים; לא אכפת להם שנפתלי בנט ואיילת שקד הם שרים ברמייה ושקר כי הם קיבלו את המנדט מהבית היהודי ואף על פי שנטשו את המפלגה לאנחות הם עדיין נלחמים על מערכת המשפט והחינוך מתוך לשכת השר המחבקת; לא אכפת לאף אחד שישראל החלה להתרברב בפעולות קשות נגד איראן בלי שהתקיים דיון עומק רציני לגבי ההשלכות.
שנמשיך? לא אכפת למועמדים השונים מהמרכז־שמאל מה יקרה לקולות הבוחרים שלהם. לא אכפת להם מחיבורים או ממיזוגים, העיקר המיקום האישי והיכולת למנף את עצמם. אכפת להם רק מהבחירות, רק מהגורל האישי שלהם. נכון, זה טבעי ומתבקש. מדובר במחזור הקינון של הפוליטיקה הישראלית, ואנחנו צריכים לקבל זאת בהכנעה ובסבלנות. אבל אתם יודעים מה, הבעיה העיקרית היא לא הם, אלא אנחנו. 

מעורב ישראלי 
לציבור בישראל לא אכפת. אלו אמורות היו להיות הבחירות הכי יצריות, סוערות ומטלטלות, בפועל הן מתנהלות בנמנום. לציבור לא ממש אכפת, וכל המתמודדים נראים לו אותו דבר. 
ולא רק לגבי מערכת הבחירות אנחנו שאננים. השבוע התברר שישראל נמצאת במלחמה עם איראן. שר התחבורה והמודיעין ישראל כץ אמר זאת במפורש. אבל האם אנחנו חוששים? חוץ מסרטון יפהפה של שיגור הטיל מעל לחרמון אנחנו מרגישים במלחמה? לא, וגם לא אכפת לנו. לא שאלנו אם ישראל פעלה נכון ואם כדאי להתגרות בראש משמרות המהפכה של איראן קאסם סולימאני, כמו שעשה השבוע נתניהו. חילופי הדברים ביניהם אפילו לא הפכו לדיון מרכזי. היחיד שמותח ביקורת על המערכה בסוריה הוא ערן עציון, לשעבר סגן ראש המל"ל וכיום ראש מפלגת יש"ר, שקורא לחזור להסכם הפרדת הכוחות מ־1974 ולהכיר בסמכות סוריה כמדינה שכנה. 
גם ההתקפות של נתניהו על עיתונאים לא מזיזות לאף אחד. גם מי שחושב שזו חוצפה, גסות רוח ופגיעה ברוח הדמוקרטיה אומר שמגיע לעיתונות המנוולת שיתקפו אותה. במקרה הטוב הם מצקצקים בלשון. הציבור אדיש גם לפגיעה בפרקליטות ובעומד בראשה ולביקורת על מפכ"ל המשטרה לשעבר רוני אלשיך. הוא כבר רגיל. 
ומה עם הכסף שעובר מקטאר לחמאס? שרים בממשלה טוענים שמדובר בדמי חסות לארגון פשיעה, אבל זה לא מעורר סערה. גם תושבי הדרום יושבים. בצלאל סמוטריץ' אמר שאם יהיה שר ביטחון הוא יחזיר את עזה לישראל ויקים מחדש את היישובים. אכפת לכם? אמרתם משהו? 
גם לערבים אזרחי ישראל לא אכפת. על פי סקר שנערך לאחרונה, כמחצית מהבוחרים לא מרוצים מהרשימה המשותפת. אבל ג'מאל זחאלקה טוען שזה לא ימנע מרוב הבוחרים להצביע לה שוב. התקווה להסדר שלום עם הערבים התפוגגה. נעלמה. זו ההקצנה בעולם הערבי, השתלטות חמאס, פעולות איראן, החולשה של המדינות הערביות שנחשבות מתונות והפער המתרחב בין הישראלים לשכניהם. מי מעז לחלום על חומוס בדמשק או על כנאפה בריאד, מי שוקל לנסוע לנופש הכל כלול בצ'אד? 
גם אם נתניהו יביא את בחריין ואת מרוקו לחבק את ישראל, זה לא יהיה אכפת לרוב הישראלים. אם אין פחד ממשי ממלחמה ואין תקווה רצינית לשלום, למה שיהיה אכפת למישהו מי מנהל את החנות? אין חלום, אין חזון, ואין צמרמורת מאסון. טוב, אם לא אכפת לנו, אז אנחנו ממש נורמליים. כמו כולם. לא עם סגולה ולא מועדים להכחדה. ואולי זו המשימה העיקרית של ישראל במערכה הנוכחית: שיהיה על מה באמת להתווכח. שיהיה לנו אכפת.