האם לישראל יש זכות להתקיים? ובכן, זו שאלה קצת מוזרה, שלא לומר הזויה במיוחד כשהיא עולה בחוגים שאמורים לייצג ליברליזם וקדמה. אבל טאמיקה מאלורי, מובילת צעדת הנשים שתתקיים בסוף השבוע בוושינגטון, לא הנידה עפעף כשהתחמקה ממענה על השאלה הזו, ורק אמרה ש״אין לשום קבוצה בעולם זכות להתקיים על חשבון קבוצה אחרת״.

לאחר שהפריחה לאוויר אמירה שאין מאחוריה שום עמדה קונקרטית אמיתית, היא גם הסבירה למה היא תומכת בלואיס פרחאן, אף שהוא אנטישמי ידוע והומופוב, כאשר צעדת הנשים היא בין היתר גם נגד גזענות. לכל מי שהקשיב לראיונות איתה השבוע התברר שיש לנו עוד מה ללמוד מהאמריקאים בכל מה שקשור לתשובות נטולות כל היגיון פנימי, שלא לומר מטומטמות.

אבל האם באמת מדובר בטמטום? כי במקביל לבלבולי השכל של מאלורי, שלא ממש מצטיירת כדוקטורנטית לענייני המזרח התיכון, השבוע התפרסמה גם דעה של מישל אלכסנדר ב״ניו יורק טיימס״, ולה דווקא יש קורות חיים די מרשימים: עורכת דין, סופרת ומומחית לזכויות אדם. מאמרה המלומד נשא את הכותרת "חייבים לשבור את השתיקה סביב פלסטין", ונשא תזה אנטי־ישראלית מובהקת, בשם האמת וההגינות כמובן.

מילא בעייתיות המינוח "השטחים הכבושים", שמי שמתעקש להשתמש בו גם לגבי עזה, אף שאינה כבושה כבר למעלה מעשור, למעשה מסתיר בכך את מצבה האמיתי. מילא ההתעלמות המוחלטת מהעובדה שגם אם ישראל הייתה נסוגה לחלוטין מכל שטח שמצוי במחלוקת מחר בבוקר, מצב זכויות האדם של הפלסטינים לא היה משתפר, וסיכוי טוב שאף היה מורע. אבל שתיקה סביב פלסטין, באמת? חפשו את המילה "פלסטין" באנגלית בגוגל, ותקבלו יותר מ־18 מיליון אייטמים של חדשות. אכן, מין שתיקה רועמת שכזאת.

השתיקה היחידה שיש צורך לשבור, ומהר, היא השתיקה נוכח האנטישמיות החדשה. היא אומנם מחופשת לנאורה, אך מה שעומד מאחוריה הוא לא טמטום ורוע, כי אם בורות. בורות לשמה.

לכאורה אין בכך הרבה חדש, כי גזענות, וכמוה גם האנטישמיות, תמיד נבעו מבורות. אבל מלבד הבורות הקלאסית של חסרי השכלה שניזונים משמועות ומאמונות טפלות, ישנה כיום גם בורות שעושה קולות אינטליגנטיים בעוד היא מביכה ביותר. היא נובעת מהשטחיות המחרידה של תקשורת ההמונים בעידן הזה. מהיכולת להעמיד פנים שאתה מבין במשהו בלי שיש לך מושג ירוק לגביו, ובכל זאת לקבל במה ומיקרופון מכובד כדי לדבר עליו.

עד לאן מגיעה הבורות הזאת? די רחוק. המשרד לעניינים אסטרטגיים פרסם השבוע מחקר שעל פיו האיחוד האירופי מתנגד באופן רשמי לכל פעילות של BDS, אבל בפועל תומך בהיקפים גדולים בארגונים שמקדמים חרמות על ישראל. זו אינה הפעם הראשונה שהמשרד פונה לאיחוד בעניין, וזו גם אינה הפעם הראשונה שהאיחוד האירופי צוחק לנו בפנים, מתנער מכל אחריות ומספק תגובה מכובסת שתאפשר לו להמשיך בענייניו המנוגדים. המלכוד הוא שכל עוד תקשורת ההמונים מקדמת אג׳נדה אנטי־ישראלית בחזות פרוגרסיבית ונאורה, דעת הקהל מתנהגת בהתאם ומקבלי ההחלטות מתיישרים לפיה.

האיש הרע בסיפור

יש מי שעומד חסר אונים ומתבכיין מול המציאות, ויש מי שפועל. במהלך השנים נוצרה לגיטימציה לאג׳נדות המאפשרות לכלי תקשורת מכובדים לשדר חדשות סלקטיביות. מנורמה של עיתונות שמשתדלת לשמור על אובייקטיביות, התפתחה בעולם נורמה שבה העיתונאי אינו שווה אם אין לו דעה. ויותר מכך, ככל שהוא מפמפם אותה לציבור כך הוא עיתונאי יותר מוצלח.

מתוך התפיסה הזו נולדו בעיות רבות, ואחת מהן היא בורות מוחלטת לגבי ישראל. מרוב חדשות סלקטיביות שפומפמו במשך שנים, גם אם נולדו מתוך אג׳נדה לגיטימית שלפיה ישראל צריכה לפתור את הסכסוך שלה עם הפלסטינים, נוצרה תדמית לגמרי מעוותת של המצב. עזבו את זה שרבים בעולם אינם יודעים דבר על הטרור הפלסטיני, על שלטון חמאס, על התעמרות הרשות הפלסטינית בנתיניה או על השחיתות והעינויים והריקבון והסיאוב, שהם התוצר היחיד של שלטון סמי־עצמאי פלסטיני ב־25 שנה. רבים בטוחים שישראל היא מעצמה המשתרעת על שטח עצום, שרוחשים בה עשרות מיליוני יהודים רעים שפשוט באו וגזלו את אדמת הפלסטינים טובי הלב ומסרבים לשחרר אותה.

מעטים יודעים משהו אמיתי על התרבות הפלסטינית, על ההיסטוריה, על הציונות, או מודעים לכך שדווקא הנהגת הפלסטינים לדורותיה היא זו שרוצה הגדרה עצמית על חשבון קיומה של קבוצה אחרת, ולא להפך. מכאן קצרה הדרך לאמירות חסרות רצף קוהרנטי, כמו של מאלורי ואלכסנדר. מרוב טיעונים פסאודו־מתוחכמים, נשכחה השאלה הבסיסית מדוע ישראל היא המדינה היחידה בעולם שמתקיים דיון על זכותה להתקיים.

בעבר לישראל היה קל יותר להתמודד עם אנטישמיות, כי היא הייתה גלויה וברורה. שנאת ישראל, לעומתה, מקודמת מתוך טענה לפרוגרסיביות מחשבתית ודאגה כנה לזכויות אדם, אך בפועל היא חמקנית, מניפולטיבית, מתחזה. לא בשל כוונות זדון, אלא משום שהיא נובעת מבורות במקום מידע.

לכאורה האיחוד האירופי הוא הרע בסיפור הזה, וכך גם המדיה האנטי־ישראלית ואולי גם חלק מהדמוקרטים. אבל יש פה רע נוסף, או לפחות רשלן נוסף. בעוד הדברים הללו מתחוללים בעולם המערבי כבר שנים ורק ממשיכים להתפתח, אנו מסיימים קדנציה שלמה ללא שר חוץ במדינה המשוועת לעבודה מקצועית שתתחיל להפיג את הבורות ולהחליף אותה בהפצת ידע.

לא מספיק להאשים את העולם באנטישמיות. חלק מהתפקיד של ישראל כמדינת היהודים הוא להילחם בתופעה, ולא בהתבכיינות ש״כולם נגדנו״, או בהקמת משרד ארעי לעניינים אסטרטגיים בעוד משרד החוץ ותשתיותיו ננטשו. כדי להתמודד עם התופעה דרושה עבודה מקצועית, חכמה ויעילה. הסברה שיטתית, שליחים, הרצאות, הפצת חומר עובדתי ובהיר ברשתות החברתיות ופעילות אינטנסיבית מול יהדות התפוצות המתבוללת, שכרגע ניזונה גם היא מעובדות חלקיות.

השבוע פרסם בנימין נתניהו סרטון מצוין המסביר את עמדת ישראל כלפי השלטון האלים האיראני, לעומת עמדתה האוהדת כלפי העם האיראני. אבל סרטון מוצלח שמשוגר לאוויר מדי פעם לא יכול לגרום לשינוי עמוק לאורך זמן, ואינו יכול להחליף עבודה שיטתית וסדורה.

האג׳נדה האנטי־ישראלית נובעת רובה ככולה מבורות. כשיש לך מידע חלקי, למעשה יש לך אינפורמציה מעוותת ואתה מפתח עמדה שגויה. זו הסכנה הגדולה של הדורות הצעירים שאינם יודעים עדיין להבדיל בין ידע לבין קשקושיאדה. אבל ישראל אינה יכולה לשבת בפוזיציית הקורבן ולהתלונן על המציאות הזו, בעוד שכמדינה ריבונית חזקה היא לא טורחת כבר תקופה מאוד ארוכה לתחזק באופן מינימלי את משרד החוץ שלה.