רא"ל אביב כוכבי נכנס לעבודה בתקופה שבה ראש הממשלה ושר הביטחון הוא ברווז צולע עקב תהליך משפטי־ציבורי - מה שהופך את הרמטכ"ל הטרי לבורג המרכזי בתהליך קבלת ההחלטות במדינת ישראל; בייחוד בתקופה של כאוס בין נשיא אמריקאי מבולבל לבין יועצו ההזוי לענייני ביטחון ג'ון בולטון לבין הממסד הביטחוני בוושינגטון, שרואה בשניהם פרת מזומנים לרכש פרוע וקידום פרויקטים מגלומניים.
החלטתו של דונלד טראמפ לסגת מסוריה והבלגן בהמשכה, קווי המתאר של עסקת המאה הישראלית־פלסטינית והבלגן הצפוי עם פרסומה - כל אלה מוכיחים שחוסר הוודאות הוא המדיניות הרשמית של ארה"ב - ושל ישראל. המצב הזה דורש מכוכבי לחשוב כמו ראש ממשלה, שר ביטחון ואפילו שר חוץ. בנסיבות היותו של בנימין נתניהו ברווז צולע, כוכבי יעיל ממנו בטיפול בבעיות היומיום במישור הביטחוני והמדיני. בינתיים, ארה"ב דאגה לשחרור הכסף הקטארי ורוסיה לעצירת התקיפות בסוריה.
הבעיה היא לא רמתו האישית של כוכבי בהבנת המצב ובטיפול בו, אלא רמתו ה(אנטי)־פוליטית. כלומר התעלמות מלחצים פנים־פוליטיים כמו שימוש בצה"ל לצורכי הצגת "עוצמה" בדרך לבחירות. לא מדובר בסירוב פקודה או במהפכה צבאית, אלא בניצול מתוחכם של הצבא לצורכי טיפול אחראי בבעיות הביטחון והנגזרות שלהן בחברה הישראלית וביחסים הבינלאומיים. לא רק בסוריה, אלא החל בתופעות אלאור אזריה והרב חיים דרוקמן בתוך הצבא, עבור בהוראות הפתיחה באש ברצועה ובגדה, ועד שקלול סביר של האיום האיראני האמיתי.
המבחנים הראשונים מתקיימים כבר בימים אלה ומחייבים חישוב מחדש של מדיניות התקיפה בסוריה. מדובר בתהליך אסטרטגי שבו ברור כי איראן בסוריה כדי להישאר, מול הימור על עקיצות קבועות והליכה בעיניים פקוחות לסיבוב קרבות גדול יותר.
ברצועה דרש צה"ל של גדי איזנקוט וסגנו כוכבי מהממשלה הקלות לפלסטינים. הקבינט של נתניהו עצר את התשלום השני אחרי התפרעויות וירי. חמאס מאיים להמשיך בפעילות האלימה אם לא יועבר הכסף. בקבינט נאבקות מפלגות הימין בינן לבינן על קולות המצביעים באמצעות הקשחת העמדות מול חמאס. הדילמה של כוכבי היא איך ללחוץ על הקבינט (ולשתף פעולה עם נדב ארגמן והשב"כ) כדי להקל על אזרחי הרצועה ולסכל פוטנציאל של סבב אש גדול יותר.
הדרך הבדוקה לאלץ פוליטיקאים לפעול היא להפחיד אותם. התעלמות מהצעות צה"ל והשב"כ שיובילו לאסון והרוגים תוצג לקהל כתוצאה מהתנגדות הקבינט להצעות מערכת הביטחון בגלל בחירות. ובשתי החזיתות ייאלץ כוכבי להחליט לאן פניו.
כוכבי כמובן לא יקבע את מדיניות החוץ והביטחון, משום שכוחות גדולים וחזקים מצה"ל ואפילו מקואליציה כזו או אחרת יקבעו לאן תצעד מדינת ישראל. הג'וב שלו כרמטכ"ל הוא לחפור מינימום קברים ולשמור על צלם אנוש. המכונה הצה"לית הגדולה תשמור על ביטחון ישראל אוטומטית גם בלעדיו.
גבולות הגזרה
מסופר על כוכבי שהוא אחד מחניכיהם של התא"לים במיל' שמעון נוה ודוביק תמרי, שניסו ללמד את צה"ל לחשוב במונחים (נאמר זאת כך) אינטלקטואליים. בחבורה הזו נספרו גם בוגי יעלון וגל הירש שניסו לאלף את הצבא בינה מלאכותית מדי. קחו נשימה ותחשבו על טקסטים כמו אלא שכתב נוה: "מפגש מערכתי עתידי יאופיין בתנועות נמרצות ביותר של שתי מערכות שינועו במסלול של התנגשות. קצב ההתפתחות של האנטרופיה הפנימית... המפגש המערכתי יהיה חסר כל צורה - בניגוד לקרבות קונבנציונליים שניתן להגדירם במושגים גיאומטריים בגלל ההבדל הדיכוטומי בין מגננה למתקפה. מאחר שבשלב הראשון של המפגש המערכתי הכוחות היריבים מופרדים זה מזה במרחב הביניים, פריסתם המוקדמת כמעט שאינה רלוונטית לתכנון המערכתי. למתכנן המערכתי חסר אפוא בסיס התייחסות קוגניטיבית יציב, והדרך היחידה שבה יוכל לבסס את התנהגותו מבחינה הגיונית בהקשר של הכאוס המערכתי היא על ידי ייזום 'מושך מערכתי'".
כשהתחשבנו עם הירש על ביצועיו במלחמת לבנון 2006, תלו אותם (ואותו) באותן תורות לחימה סופר־מתוחכמות. רק שלפני המלחמה הלך יעלון, שקנה את הטקסטים שלהם, ובא דן חלוץ, שלא ידע להבחין בין הוראות ההפעלה של תמרי ונוה ובין הוראות פתיחה באש למקלען כיתתי. גבי אשכנזי שבא אחריו הבין עם מי יש לו עסק, הן מצד התיאורטיקנים והן מצד הקליינטים שלהם בצה"ל, וסגר מיד את הבאסטה של החוכמולוגים (המלת"מ, "המרכז לחקר תורת המערכה").
ועכשיו מגיע החניך המצטיין כוכבי למלחמה שהיא בעצם מלחמת כנופיות עם חיל אוויר וסייבר. הימים ימי בחירות, כתבי אישום ולחץ היסטרי על ההנהגה הפוליטית. איזנקוט, גולנצ'יק מחוספס, הגדיר באורח חד (ובמשתמע פוליטי) את ההבדל בין "תחושת הביטחון" של אזרחי ישראל, שהיא מאבני היסוד של קמפיין הבחירות של קואליציית הימין, לעומת ביטחון אמיתי של מדינת ישראל. מבצע חשיפתן ואטימתן של המנהרות בצפון, שהיה אתגר ביטחוני לאומי אמיתי ומבוקר, החל בפמפום הפאניקה המקובלת אצל נתניהו, שניפח אז תחושה של "מערכה" ו"הקרבה". איזנקוט הקפיד על שמירת הקו הירוק הבינלאומי ועל תדרוך יוניפי"ל. בכך תרם לתחושת הביטחון שהיא המרכיב המכריע בבחירות, אבל מנע את ההידרדרות שבה נפנף נתניהו.
מכאן ואילך ההידרדרות תלויה בקאסם סולימאני, חסן נסראללה ויחיא סנוואר, וכאן נבחנת יכולתו של כוכבי לעשות הבחנה בין תחושת ביטחון לבין ביטחון לאומי של ממש.
ביום חילופי הרמטכ"לים ישבתי בפאנל שליווה את השידור החי ב"כאן". שמעתי את כוכבי מדבר על כוונותיו לעשות את צה"ל צבא "קטלני". מיד הסתייגתי, בתקווה שכוכבי לא כולל בהגדרה הזו מבצעים בומבסטיים. הקואליציה של נתניהו כרתה ברית קנאים עם טראמפ והאוונגליסטים, בעוד הרמטכ"לים גבי אשכנזי, בני גנץ ואיזנקוט ניהלו מול הפנטגון יחסים של הבנה אסטרטגית, ללא מרכיב האספסוף הפוליטי או האלוקי. ההתנגדות של מערכת הביטחון בזמנו לתקיפה באיראן שדרשו אהוד ברק ונתניהו הייתה פרי אותה הבנה עם הפנטגון. ההבנה הזו לא חפה משגיאות, ביניהן קולוסאליות כמו השת"פ עם סעודיה וארה"ב בסוריה, אבל בגדול, ההנהגות הביטחוניות שלנו ושלהם (אצל האמריקאים גם ההנהגות הפוליטיות) ראו עין בעין את המטרה המשותפת שהיא - ישראל לא מסתבכת במלחמה גדולה. אחת לכמה שנים מבצע בהמתנה לקואליציה ישראלית שתקדם את התהליך המדיני.
השת"פ הביטחוני החשוב היה בעניין איראן: מערכות הביטחון האמריקאיות והישראליות תמכו ותומכות בהסכם הגרעין של ברק אובמה (עד היום). באה ממשלת נתניהו והפכה את איראן לדמון של איום קיומי. בא טראמפ שחיפש גם הוא אויב אולטימטיבי אטרקטיבי וביטל את ההסכם. אחר כך הטיל סנקציות, ויועצו החדש ג'ון בולטון דורש מהפנטגון להציג תוכנית תקיפה צבאית. אין לי מושג מה חושב כוכבי על ביטול הסכם הגרעין או על גבולות הגזרה בהתקפות בסוריה. יש לי הערכה בעייתית מה עשוי לקרות אם יחצה אותם.