שתי אמהות צעירות, יהודייה וערבייה, הותירו אחריהן 12 ילדים יתומים ומשפחות אבלות. הדס תפוחי, אם לארבעה, תושבת עטרת, נהרגה בהתנגשות עם משאית פלסטינית. משפחתה חושדת כי אבן שנזרקה לעברה גרמה לה לאבד שליטה על רכבה. עאישה אראבי, אם לשמונה, תושבת בידיא, נהרגה כתוצאה מהשלכת אבן על המכונית שבה נסעה, בפרשה הנחקרת על ידי שב”כ.
 

במקרה של הדס תפוחי, טרם אושרה הגרסה שבפי יקיריה, שלפיה כאמור אבן שיידה מחבל מן המארב גרמה לסטייה מהנתיב ולמוות. זריקת אבנים על רכבים ישראליים באותו קטע כביש היא כמעט עניין שבשגרה, העידו מי שנוסעים שם דרך קבע. האם לא נעשה מאמץ לבדוק את הטענה שלפיה מדובר בפיגוע?
 

במקרה של עאישה אראבי, פתח שב”כ בחקירה מאומצת. כחודשיים לאחר האסון, נעצרו קטינים מההתנחלות רחלים כחשודים במעשה. הם משתייכים לנוער הגבעות. לפי הדיווחים, דגימת דנ"א של אחד מהם, קטין בן 16, נמצאה על האבן הקטלנית. הנער מכחיש כל שייכות למקרה.
 

עם ישראל צריך לברך שיש לו זרועות לוחמות יעילות כימ”מ וכשב”כ. עם צה”ל, מונעים גופים אלה - במודיעין ובלחימה – פיגועים רבים בישראלים ברחבי יו”ש, שלא כולם מדווחים. ימ”מ חיסל מפגעים שניסו להימלט לאחר שביצעו את זממם – רצח אזרחים כחיילים, בברקן ובגבעת אסף. 
 

עם זאת, אנחנו רוצים לקוות ששב”כ לא ימשוך ידיו מלקבוע את נסיבות מותה הטרגי של הדס ולהביא ללכידת המחבל, כשם שהוא עושה כל מאמץ להוכיח שהעצור היהודי גרם להריגתה של עאישה.
 

שתי הטרגדיות הללו האירו אף הן את ההבדל בין תרבות החיים שלנו לבין זו של שכנינו. בתרבות המוסלמית, כל חלל שרצח יהודים הוא בגדר שהיד, גיבור לאומי, שתמונתו מתנוססת בכרזות ענק בראש חוצות והרשות הפלסטינית מעניקה גמול כספי לבני משפחתו. איש כמובן אינו יודע אם מאז חיסולו הוא נהנה מטוב לבן של 72 בתולות, אי שם במרומים.
 

באיזו מידה מדווחים על רצח עאישה בתקשורת הפלסטינית? אני יכול לשער את השמחה לאיד על שנמצא גם טרוריסט יהודי. הפלסטינים יכולים לצטט בחדווה מתוך העיתונות הישראלית דיווחים מפורטים, כמעט מדי יום, על הפשע הלאומני שביצעו לכאורה הקטינים מרחלים, אף שדבר עוד לא הוכח ומשפט טרם נפתח. ואכן, אנחנו עוסקים בפושעים שלנו כמתוך הכאה על חטא, קופצים על המציאה עוד בטרם משפט שהנה, גם במחנה שלנו ישנם טרוריסטים וצריך לנהוג בהם ללא איפה ואיפה. 
 

בניגוד למתרחש בצד הערבי, אין אצלנו תרבות של טרור ורצח. איש אינו מעלה על דעתו לשבח יהודים שמתנכלים לערבים. איש אינו מבקש לעטוף בחום את בני משפחותיהם ולהעלות על נס את מעשיהם.
 

אם אכן יוכח שאותו קטין מרחלים יידה את האבן, ובזדון, יש להענישו במלוא החומרה. כך נוהגת חברה מסודרת ותרבותית בפורעים מפירי חוק בתוכה, אפילו שכיפה לראשיהם וציציות מבצבצות מתוך חולצותיהם. אבל מה עם הרוצחים הערבים? עד מתי יתקבלו מעשיהם בקרב בני עמם בתשואות? עד מתי הם ייזכרו - בין שנשארו בחיים וחבושים בכלא הישראלי ובין שחוסלו - כחללים על קידוש שם האסלאם ואללה?
 

שתי תרבויות כה שונות בהתייחסותן לטרור. פרסום בסוף השבוע של מוסד המחקר “מבט לתקשורת הפלסטינית” מאשש את הפער הזה בדרכו שלו. הוא מצטט דיווח רשמי מרמאללה שלפיו ב־2018 שילמה הרשות הפלסטינית 502 מיליון שקלים למחבלים אסירים בבתי כלא ישראליים. על זה מבזבזים אבו מאזן ואנשיו את תקציבי הרשות האוטונומית – עידוד טרור הסכינים, הכדורים והאבנים. 
 

כאשר מדובר בשנאת ישראל, אין הבדל בין אש”ף לחמאס. התאווה לפגוע בכופרים הישראלים בשומרון או בעוטף עזה מאחדת בין רמאללה ועזה.