אחרי שגנץ כיסה את הארץ בכרזות ובהן חצי מפניו, קיבלנו הזדמנות לראות אם יש לגנץ גם צד שני לפנים. התקשורת נערכת סביב הבמה שתפסה בעצם את רוב האולם. זה בעצם אולפן טלוויזיה מוגדל. אין כאן את כמות הקהל שהגיע סוער וסואן לכנס העבודה או לכנס הליכוד, אבל בסופו של דבר נהר לאולם קהל רב.
 

הכל מתארגן כשהדגש הוא על ארגון נח לתקשורת. מצלמות של כמה וכמה רשתות טלוויזיה נערכו. ספרתי 20 מצלמות טלוויזיה ולא פחות צלמי סטילס. רבים מהם קשיש תקשורת כמוני מכיר היטב. גם שי שטרן משוטט שם עם צלמי טלוויזיה בעקבותיו, אני מניח שהוא מכין שידור עם שאלות אידיוטיות משובחות להנאתנו.
 

לפני הכניסה לאולם עמדו כמה צעירים מטעם מפלגות המרכז-שמאל האחרות, לדבריהם, וצעקו בקצב: "תתאחד תתאחד". בידיהם שלט: "בלי איחוד אין חוסן לישראל". אני סוקר את הקהל, קהל צעיר יחסית. בין היתר אני פוגש את שושי ענבר, אחותו של בני גנץ, וגם את אחותו השנייה אסתי בוחניק. וגם את הבן הצעיר, ניר גנץ שדומה לו מאוד, אבל מוגזם לומר שכל הקהל הוא קרובי משפחה. גיוס הפעילים בתקופה כה קצרה מרשים בהחלט. 
 

על רקע הפזמון "אין יותר ימין ושמאל" מוקרנים דברי גנץ המושמעים שוב ושוב בקולו: ״אני לא מוכן שיחיה פה דור שלם ללא תקווה שיכול להיות פה אחרת״. אחרת יכול להיות גם יותר גרוע. אבל אני מניח שהססמה נבחרה אחרי שקלול של קבוצות מיקוד ושאלוני עומק שרק אחריהם קובע פוליטיקאי מה דעתו. 
 

האולם מתמלא ונגדש. פנים צעירות נמצאות בו. אין הרבה מקום ישיבה ורבים מאוד עומדים מול הבמה. ביניהם אני רואה גם יהודי אתיופיה, אם כי השבט שעלה ממזרח אירופה ניכר באופן בולט. אין יותר ימין או שמאל אבל אולי חלוקות ממאירות אחרות עדיין פועלות ברקע. מישהו אפילו אמר לי 'חשבתי להביע לגנץ כי חשבתי שהוא ייקה כמו הורי וסוף סוף הייקים יגיעו לשלטון, אבל אז קראתי בוויקיפדיה שהוריו נולדו בהונגריה ורומניה'.

באקראי דיברתי עם אחת המגיעות לכנס, עידית וקסלר ממכבים. מה את מצפה מגנץ? "הוא מדבר בגובה העיניים והוא יעשה את מה שצריך. ההפך מביבי". מה את רוצה שיקרה בנושא המדיני? "זה סבוך. קודם לדאוג לפריפריה, לחינוך, לבריאות, לא כמו ביבי". 
 

 אני שואל אותה שוב על הנושא המדיני. "זה סכסוך של מאה עשרים שנה והוא לא ייפתר עכשיו. אני סומכת על גנץ בנושא הביטחוני. אני ממשפחה רוויזיוניסטית. ז'בוטינסקי היה מוגדר היום כשמאלני", היא עונה. פגשתי בה שוב בסיום. "גנץ יהיה ראש הממשלה הבא היא אומרת לי", נלהבת מנאומו. 
 

פותחת הילה שי וזאן, בת 38 אם לארבעה ילדים. דתייה שחיה בעולם החילוני. בת ימית שגרה במודיעין, טריפוליטאית שמבשלת גם אוכל אשכנזי. ככה היא מגדירה את עצמה. היא מתלוננת על יוקר המחיה. "בכל ביקור באמריקה או באירופה אני רואה את הפערים", אומרת מי שבכל זאת, נמצאת באירופה ובאמריקה. היא מדברת רהוט אבל שמתי לב שכל דבריה מוקרנים מולה. 
 

צריך להזכיר לטובה שאת כל הנאומים מתרגמת לשפת הסימנים שחקנית חיננית. אפילו את פזמון הבחירות היא שרה בשפת הסימנים תוך תנועות ריקוד בחן גדול. מישהו חשב כאן על כל פרט. 
 

מיכאל ביטון עולה לנאום שני, מספר על הוריו שעלו מהרי האטלס, על תשעת הילדים במשפחה, ועל אחיו שנפל בשירותו בצה"ל. על עצמו כקצין בגולני, על חמשת ילדיו. "בירוחם ניצחנו את הגורם הסוציו-אקונומי - 90 אחוז זכאי בגרות", הוא אומר כראש עיריית ירוחם. בירוחם גם הכיר את גנץ. הוא מזכיר את מגילת העצמאות תוך קריאה המדגישה את העם היהודי, אבל מדגישה יותר את סעיף הקוד: שוויון לכולם. הכנה למאבק בחוק הלאום. הכל כתוב, כאמור. אין כאן פליטות פה. 

הצגה מרגשת ומתוכננת היטב
 

ואז עולה בני גנץ, נואם, או מקריא ברגש, נאום יפה. כדאי לו לשמור נאום כה יפה, כי אם הוא יהיה ראש הממשלה הוא יוכל לנאום אותו שוב בבחירות הבאות. למעשה גם בבחירות האלה יכול כל אחד מראשי המפלגות לנאום אותו נאום, ולשלב את המשפטים הנוגעים ללב על בתי החולים, הפקקים והאחדות בעם. 

גם חשיבות מדינת ישראל היא נושא טוב לכל מועמד. עם זאת בנאום נשזרו דברים ארסיים רבים. כולם נגד נתניהו. בין הכינויים שהוא ירה היו: בית מלוכה צרפתי, העם משעמם אותו, מלך שאמר 'המדינה זה אני' ועוד לרוב, כך שעולה הרושם שמדובר במפלגה נוספת שהמצע העיקרי והמנוע העיקרי שלה הוא רק לא ביבי. אה, כן, והוא גם יחתור לשלום. אם כי כאשר הוא משבח את ביבי כפטריוט בשל נאום בר אילן, ברור שלא מדובר בשלום ללא נסיגות.
 

הוא אמר הרבה דברים שישראלים אוהבים לשמוע: "לא אאפשר תשלומי פרוטקשן במזוודות כסף", אבל גם פגע בנתניהו כאשר רמז שביבי מנהל את הביטחון מסיבות רייטינג. והוא עוד הוסיף באדיבותו: "אני מודה לנתניהו על שירות במשך 10 שנים. אנחנו ממשיכים מכאן".
 

האירוע היה מתוקתק. כנרמז, כל הנאומים היו כתובים על מסך מול עיני הדוברים. הם לא סטו במילה אחת מן הכתוב. חוץ מאחד שההפקה לא הספיקה להכין את נאומו והוא בוגי יעלון שהצטרף ברגע האחרון. עם זאת גם בוגי יעלון היה חלק מההצגה המרגשת והמתוכננת היטב, הוא הופיע על הבמה ברגע האחרון. אחריו כל הקהל שר התקווה, ומן התקרה צנחו סרטים ארוכים יפהפים. 
 

עד הבחירות נכון לגנץ עוד מאבק מר, מכוער. אם בנאום הפתיחה הוא לא הצליח להתאפק מלהעליב, תוך כדי שהוא מאשים שהשלטון הנוכחי מפריד כדי למשול, מעניין איך הוא ימשיך. דבר אחד הצוות שלו הוכיח: הם יודעים לארגן רגש ולייצר תקווה באירוע פתיחה.