אילו בני גנץ היה מכין את צה”ל לצוק איתן כפי שהכינו אותו אתמול לאירוע בגני התערוכה, ראשי חמאס היו עדיין בבונקרים. גנץ עבר אתמול את טבילת האש הפוליטית האמיתית הראשונה שלו בהצלחה. הוא יכול לסמן וי. מי שכתב לו את הנאום, יודע את העבודה. היה שם מכל טוב הארץ. הוא חיבק את כולם: ימין, שמאל, חילונים, חרדים, ערבים, יהודים, אשכנזים, ספרדים. לפחות יש לו את מוטת הידיים המתאימה.

הרמטכ”ל ה־20 של צה”ל הוא אדם חף מכריזמה אישית, סחטן פיהוקים וממוטט עפעפיים, אבל לא אתמול. מישהו עבד איתו על שפת גוף, על זוויות מצלמה, על פנייה אישית פרונטלית לצופים בבית ועל עוד כל מיני שטיקים וטריקים. גנץ כבר לא יהיה ביבי (ואולי טוב שכך), אבל אתמול הוא גם לא היה בני שהכרנו. הוא היה מועמד לגיטימי לראשות הממשלה. המוטרד הראשי מהצהרת הכוונות הדי־מרשימה אתמול של גנץ צריך להיות יאיר לפיד, אפילו יותר מנתניהו. גנץ נעמד לו על הבלטה. הוא כמו לפיד, רק גבוה עם דרגות של רב־אלוף ורמטכ”ל נוסף לידו. בעיה.

אלמלא היה נקלע לתפקיד הרמטכ”ל, היה גנץ יכול להיות יופי של מלכת יופי. נדמה לי שהוא הבטיח אתמול גם שלום עולמי. התסריט ששרטט אמור להפוך את ישראל לגן העדן האבוד. הוא יחבק, יאחה, ימרק, יתקן, יארגן, ישקם את מערכת הבריאות ויחזיר עטרה ליושנה. הדבר היחיד שלא הבטיח הוא שיוריד את החום ביולי־אוגוסט.

בעניין נתניהו, הטקטיקה של גנץ הייתה אכזרית: כשהזכיר את נתניהו בשמו, שמר על כבודו (אבל לא חסך את “לחיצת היד עם רב המרצחים ערפאת”). כשלא נקב בשמו, הלך גנץ על הראש של נתניהו בכל הכוח. מ”גינונים של בית מלוכה צרפתי”, דרך “רוח רעה נושבת”, “ממשלה שתמשול כדי לאחד, ולא מפרידה כדי למשול”, “מנהיגות שלא תעמיד את עצמה מעל טובת המדינה” וכמובן “בישראל אין מלך ומלכה”. בנקודה הזו לחץ גנץ במלוא העוצמה: “במקום לשרת את העם, המנהיגות מתנשאת על העם והעם משעמם אותה... אף מנהיג ישראלי אינו מלך... המדינה זה לא אני, המדינה זה אתם, אנחנו”.

בשורה התחתונה, הוא דילג. “לא יעלה על הדעת שבמדינת ישראל יכהן מנהיג תחת כתב אישום”, פירושו שנתניהו יוכל להרכיב ממשלה ב־10 באפריל, כי השימוע עוד יהיה לפניו.

בתחום הזה מקרטע גנץ אחרי שותפו החדש, משה (בוגי) יעלון, וגם אחרי אבי גבאי ואפילו אחרי לפיד, שעדכן די מזמן שגם החלטת היועמ"ש להגיש כתב אישום (בכפוף לשימוע) פוסלת את נתניהו מלהרכיב ממשלה. אז גנץ לא שם, אבל אולי עוד יגיע לשם. שיבוצם של יועז הנדל וצביקה האוזר, המודחים והראויים, לא מוסיף לו נקודות בבלפור. מצד שני, נדמה לי שהנדל והאוזר הם הבעיה האחרונה של בלפור עכשיו.

בנאומו, ניסה גנץ ליהנות מכל העולמות. גם חתירה לשלום וגם “ממשלה של עוצמה”. גם בקעת הירדן כגבול ביטחוני, ירושלים המאוחדת בירת ישראל לנצח וכל הג’אז הזה, וגם מאמץ להיפרד מהפלסטינים ולקחת את גורלנו בידינו. לא בטוח שהוא יצליח לרבע את מעגל הקסמים הזה, בטוח שניסה.

אבל הטיקט המדיני לא היה העניין אתמול. גנץ מזהה כנראה את המצב החברתי הפנימי, הקיטוב, השיסוי, ההסתות מכל עבר, סימון המטרות והצרחות האינסופיות של טיפוסים כמירי רגב, אורן חזן ודודי אמסלם, כאחד מעקבי אכילס של נתניהו. אז הוא הלך על זה בכל הכוח ודי בהצלחה.

גם הפיכת הביטחון ל”חאפלת רייטינג” הפכה לחץ מורעל שנורה מקשת גנץ לכיוון ירושלים, על מנת לפגוע. אבל את הסאה הגדיש גנץ בנושא אחד, שבו הפגין נחישות, חוצפה ואומץ בלתי רגילים: כשפלש ברגל גסה לבלטה הבלעדית של נתניהו וניסה להפקיע לעצמו את האיום האיראני ולאיים על הנשיא רוחאני. אם אני נתניהו, הבוקר אני בבג”ץ על הפרת בלעדיות ופגיעה במונופול.

גנץ חטף אתמול לא מעט ביקורת על החיבור החפוז עם יעלון והמחיר המופקע ששילם עבורו (שלושה מקומות גבוהים בעשירייה הראשונה). לדעתי, גנץ עשה עסקה לא רעה. אין הזדמנות שנייה להותיר רושם ראשון, ותמונת שני הרמטכ”לים מתחבקים אתמול הייתה מרגשת. יעלון הוא פוליטיקאי דל, אבל איש מוערך וראוי.

הוא היה המפקד של גנץ והתקשה להשלים עם העובדה שזה מתהפך עכשיו, אבל הוא מנטרל את התראת ה”סמולני” שמנסים להדביק על גנץ שליחי נתניהו. כשיעלון נלחם בהתנתקות של שרון, מירי רגב דבררה אותה בחדווה, אותה חדווה צעקנית בדיוק שבה עלתה אתמול לשידור להגיב על נאום גנץ ועשתה נזק למי ששלח אותה לשם. יחד עם האוזר והנדל וביטון מירוחם, נדמה לי שתווית השמאלן הבוגד לא תיקלט בקלות על המצח של גנץ. אבל לך תדע, הרי נתניהו הצליח לעשות את זה גם לרוני אלשיך ולאביחי מנדלבליט.

בפרפרזה על “כוכב נולד” המחודש, גנץ נולד אתמול מחדש בדמות רוקסטאר. על פי ההיגיון הזה, בוגי יעלון הוא ליידי גאגא. ובכן, גנץ הוא רוקסטאר בערך כמו שיעלון הוא גאגא.

האמת נמצאת, כמובן, באמצע. גנץ הוא מועמד חיוור למדי, הססן ולא כריזמטי, שנתן אתמול הופעה טובה ומתנהל עד עכשיו לא רע בכלל. הוא מצויד בכמה תכונות שאין להן תחליף: דרגות, מראה מצודד מאוד, גובה מרשים ואי־הזעה. אין לזלזל בעניין ההזעה. זו תקלה שעשתה לביבי את המוות לאורך כל הקדנציה הראשונה שלו, עד שלמד ולימד את סביבתו למנוע ממנו את המראות הנוטפים שמשדרים בדרך כלל פאניקה.

מיכאל ביטון, שנאם אתמול לפני גנץ, הבריק מזיעה. גנץ נאם הרבה יותר ונותר יבש ורענן. הוא רגיל. כל חייו עברו עליו כמעט בלי להזיע. נסיך מבטן ומלידה שהתרגל, מגיל 7, שכולם מביטים בו בעיניים מצועפות.

בקרוב מאוד ילמד שהמבטים שיינעצו בו עכשיו שונים לגמרי, ובעקבותיהם יינעצו בו סכינים. אבל דייה לצרה בשעתה. מבחינתו, אתמול היה יום מוצלח. “ממשלה ממלכתית, ולא מלכותית”, הוא אמר, “ללא אדונים ומשרתים, מטרות מגונות או ליצני חצר”. ואז מישהו שלח את ליצנית החצר הראשית להגיב על נאומו. בהבדל הזה, בין בני גנץ למירי רגב, מסתתר הסיפור כולו.