מי שמעוניין לדעת מדוע צריך לקיים שתי מערכות בחירות בכל שנה, די שיעיין בסדר היום של ראש הממשלה השבוע. זהו סדר יום "ימני" מובהק, שסוף־סוף מתחיל להגשים את משאלות בוחריו. ביום שני ביקר בנימין נתניהו בשכונת נתיב האבות בגוש עציון והתחייב שלא ייעקרו יותר יהודים בארץ ישראל. ובכלל הסביר שהרס הבתים בנתיב האבות נבע מ"תקלה". יום אחר כך הודיע ראש הליכוד שהמנדט של כוח המשקיפים העוין בחברון, TIPH, לא יוארך יותר. הו כמה טוב שיש בחירות, מה לא יעשה עכשיו נתניהו כדי לרכך בוחרים נבגדים וכועסים לקראת הביקור המחודש בקלפיות. 

האמת היא שבנתיב האבות לא קרתה כל תקלה, ההרס והעקירה שם נובעים מהתנהלות אופיינית של שלטון הליכוד תחת נתניהו. שלטון שנשלט על ידי פקידים בכירים מהמחנה השני. האשם נעוץ בתשובה הראשונית שהשיבה הממשלה עצמה לבג"ץ, כשנפתחו ההליכים המשפטיים. נתניהו היה אז ראש הממשלה, ולמרות זאת נציגי הממשלה התנדבו מיד להרוס בתים שהתעוררה שאלה לגבי חלק מזערי משוליהם. 

רק לימים, אחרי שאיילת שקד מונתה לשרת המשפטים וקראה לסדר את מחלקת הבג"צים, שונתה לפתע "עמדת המדינה". עכשיו כבר דרשה הממשלה מבג"ץ לבצע מה שמכונה בחוק "איחוד וחלוקה מחדש". כלומר לשמור על זכויות הערבים לצד היישוב, בלי מעשי הרס מיותרים ומקוממים. גם נשיאת העליון סברה שזה רעיון הגיוני, אבל טענה שכבר מאוחר מדי לאור עמדת המדינה הראשונית. ההחלטה של בג"ץ היא שערורייתית בפני עצמה: לו היה מדובר בבתים של בדואים או ערבים, התוצאה הייתה שונה לחלוטין, אבל האשם הבסיסי נעוץ בעמדת השלטון של נתניהו. 


גם בעניין עוולות כוח המשקיפים בחברון נאלץ נתניהו לפעול השבוע בניגוד למנהגו כדי לנסות להוכיח שהוא אכן ראש ממשלה "ימני". TIPH הוא כוח זמני מעצם הגדרתו, שהמנדט שלו פקע ודרש חידוש בכל תקופה מממשלת ישראל. והנה, לא רק שהמנדט חודש שוב ושוב על ידי נתניהו, הוא אף זכה לחיזוק במסגרת הסכם חברון, שבו נמסר לב העיר ליאסר ערפאת וקלגסיו. חשוב להזכיר למי שכבר שכח שלא שמעון פרס מסר את חברון לערפאת, אלא בנימין נתניהו. פרס אומנם הכין את ההסכם אבל לא הספיק להגשים אותו. היה זה ראש הממשלה הטרי מהליכוד, מי שיצא בשצף קצף נגד הסכמי אוסלו, שנכנס לנעלי פרס ואוסלו מאז ועד היום, גם בהסכם חברון.

בזמן האחרון, בעקבות חשיפות חוזרות ונשנות של ההסתה, הפגיעות הפיזיות והחתרנות האנטי־ישראלית של ה"משקיפים" הללו, התנהלה מערכה ציבורית אפקטיבית נגד הארכת המנדט. הובילו אותה אורית סטרוק מחברון ואחייניתי שרה העצני־כהן מ"ישראל שלי". אלא שעכשיו, בגלל הבחירות הקרבות וערב ההחלטה על העמדה לדין, נתניהו נאלץ להיכנע ללחץ. 

אגב, זה לא מונע ממנו להמשיך להחזיק בחיים את גולת הכותרת של אוסלו: הרשות החבלנית הפלסטינית. וגם לא גורם לו לחולל שורה של שינויים שראש ממשלה "ימני" היה מבצע מזמן. בראש ובראשונה מתן אור ירוק לבניית שכונת גבעת המטוס בירושלים, זו שנתניהו עוצר אישית בגלל לחץ אירופי לשמירת האופציה של חלוקת ירושלים. בד בבד חתימה על מסמך שמונח על שולחן ראש הממשלה, שנועד להסדיר את מעמד ההתיישבות הצעירה, המכונה "מאחזים". וזו רק ההתחלה. מפינוי חאן אל־אחמר ויתר הפלישות הפלסטיניות באזורי C, ועד לחידוש מלוא ההתיישבות. כל מה שראש ממשלה ימני היה עושה מזמן. כאמור, סוף־סוף יש תקווה, לאורן של הקלפיות המנצנצות באופק. כאמור, למה לא בחירות פעמיים בשנה

הדיסקט המשובש 

עד לחבירה עם בוגי יעלון, שלא לדבר על חשיפת המעורבות של צביקה האוזר ברשימה המשותפת, תמונת העולם הייתה ברורה. בני גנץ הוא תוצר סדרתי של סביבת הגידול שלו, הוא התקווה הגדולה של מחנה האנטי־ימין, זה שמכנה את עצמו "מרכז־שמאל". לא יעזרו קמפיינרים מיומנים ונאום פתיחה מטעה ומהונדס לתפארת, מעולם לא חרג גנץ מהשבלונה של אותה ישראל טובה, שפעם הובילה את הציונות, אבל התבלבלה בדרך. זהו המגזר שאיבד את המומנטום שלו אחרי מלחמת ששת הימים ומאז טועה, משלה ובדרך מחולל אסונות. מאוסלו ועד ההתנתקות, מכישלון לבנון השנייה ועד נרפות צוק איתן. מעקדת מדחת יוסף ועד הפקרת חיילי גולני בשג'אעייה. 

בני גנץ הוא מייצג מובהק של הקצונה הבכירה בצה"ל "שהחליפה דיסקט" בעקבות הסכמי אוסלו ומאז חיה באשליות, מוכרת אותן ומסרסת את מה שמכונה שלטון הימין. באחרונה מזכירים רבות את אחריותו של גנץ למוות של מדחת יוסף בקבר יוסף, כאשר היה מפקד אוגדת יו"ש. מוות שכולו תוצר הקונספציה שציפתה למושיע ג'יבריל רג'וב ולא רצתה לפגוע במעשה השלום המדומיין. 

אבל קודם להיותו אוגדונר, גנץ היה מח"ט חברון והפגין גישה עוינת במיוחד כלפי המתיישבים. הוא ניסה להצר את צעדי היישוב היהודי בכל הכוח, וברור היה שהוא רואה במתנחלים נטל על חזון אחרית הימים של השמאל. גם ההתנהלות שלו בצוק איתן היא המשך אותה התפיסה. אי אפשר לפטור מאחריות את בנימין נתניהו ומשה יעלון, אבל גנץ היה הרמטכ"ל, והוא האשם העיקרי. 

הוא אשם בכך שהמערכה נוהלה בניגוד לעקרונות המלחמה, תוך בלבול בין אוכלוסייה מוגנת לאויב; שמרבית המדינה ספגה טילים ושותקה כל כך הרבה זמן בגלל חשש הקצונה הבכירה להילחם; הוא אשם בסיכון חיי לוחמים, כדי שלא לפגוע ב"לא מעורבים", ואלמלא נפתלי בנט שהכריח למעשה לעקור את המנהרות, התוצאה הייתה חמורה ומדממת הרבה יותר. 

לכן לא בכדי גנץ הוא הסוס שעליו מהמר מחנה השמאל בתוכנית להחלפת השלטון. המהמרים מכירים היטב את העולם המושגי־פוליטי של האיש הזה. אלא שבא החיבור עם משה יעלון ומעלה סימני שאלה לגבי מהות המרקחת המשותפת. יעלון צמח באותן ערוגות של גנץ וחלק השקפות דומות לאורך שנות עיצובו. הוא גם עשה טעויות בחייו, כלובש מדים ובמיוחד כפוליטיקאי. 

על פי עדותו שלו, הוא אפילו תמך בהסכמי אוסלו ואימץ את הדיסקט המשובש שנכפה על הקצונה הבכירה. אבל יעלון הוא בעל חשיבה עצמאית וישרה. כאשר הבחין בפער שבין המציאות לחלום, הוא לא הסכים לאנוס את המפה ושינה את השקפתו מצד לצד. התיאור המדויק מופיע בספרו "דרך ארוכה קצרה",
שבו מוצבת אנטיתזה להשקפות של גנץ, לדרכו ולמיליה שלו. 

גם השקפותיו של צביקה האוזר ממש לא מסתדרות עם גנץ ומקורביו, הוא בכלל מצוי מימין לנתניהו. כך יוצא שלפחות שניים מהמיועדים להיות בעשירייה הראשונה של הרשימה החדשה חולקים על הססמאות שפלט גנץ, אלו שמצפינות השקפת עולם של המחנה השני.   
 
מה זה אומר לגבי דרכה של המפלגה, האם תפעל מלכתחילה בשני ראשים אידיאולוגיים? האם בגלל חישובים פוליטיים קצרי מועד או טינה מוצדקת לנתניהו נטמנו זרעי הפורענות עבורה? בכל מקרה, מצביעי השמאל צריכים להיות מודאגים מהחבירה ליעלון ולהאוזר, בעוד שמצביעי הימין צריכים להחליט את מי עליהם לעכל: יעלון והאוזר או גנץ ולווייניו, כי מדובר בתבשילים שונים לחלוטין.
tguvot@maariv.co.il