זו הייתה הופעת חייו. מעולם לא ראיתי אותו טעון בכל כך הרבה אנרגיה וכושר שכנוע ועם ברק כזה בעיניים. כל מי שמכיר אותו יכול היה לראות עד כמה הוא נרגש. אבל הוא בא מוכן מאוד, ושלא כדרכו - גם ממושמע. ניכר היה שהקשיב וציית למי שהדריך אותו לקראת הרגע הזה. קשה לדעת לאן ייקחו אותו השבועות הקרובים, אבל כבר עכשיו אפשר לסכם את ההופעה שלו כאינטרוונשן המשמעותי ביותר בפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות. 
 
ההכרזה של בני גנץ הזכירה לרבים את כניסתו של רמטכ"ל אחר לזירה הפוליטית: אמנון ליפקין־שחק ז"ל. בצדק מחפשים את קווי הדמיון: ליפקין־שחק היה ועודנו מודל מנהיגות לדור של קצינים שצמחו תחתיו, בהם גם גנץ. אבל הכרזת ההתמודדות שלו, בדיוק לפני 20 שנה, הייתה יותר אמוציונלית ועמומה משהו מבחינת האמירות שבה - "שמתם לב שאנשים הפסיקו לחייך?". ליפקין־שחק התייצב להכרזה הזאת כשהוא נשען, כדרכו, על האינטליגנציה הגבוהה שלו והקסם האישי. זה לא מספיק בפוליטיקה.

לאורך רוב הקריירה שלו נטה גם גנץ לסמוך על התבונה והקסם הטבעיים במקום להשקיע בהכנות מדוקדקות, אבל השבוע היה ניכר שהוא למד את הלקח מליפקין־שחק והתכונן בשקדנות. בהופעה שלו השמיע רצף של עמדות ברורות וחדות בשורה של נושאים, וזה כשלעצמו חידוש מרענן בפוליטיקה הישראלית.


השבועות הקרובים יוכיחו אם הוא עשוי מהחומר שמסוגל לספוג את המהלומות שהוא עומד לחטוף בזירה הפוליטית האלימה, שדה קרב שונה מכל אלה שהכיר עד היום. לאורך הקריירה הארוכה שלו בצה"ל הצליח לרוב להימנע מעימותים אישיים או מלטבול ידיו ברפש. עכשיו הוא נדרש לצלול אל תוך הסחי. כוונות טובות (ויהיה קשה לשכנע שכוונותיו הן אחרות) לא יספיקו. 

אף ששירותו הצבאי עבר בכל התחנות הקשות ביותר, דבק בו בצה"ל דימוי של מי שלא מתאמץ, בליווי הכינוי הידוע "בני־חותא". היכולת שלו שלא להיראות מזיע דווקא הועילה במעמד המרגש השבוע בגני התערוכה. הוא אומנם בוסר בפוליטיקה, אבל אי אפשר לטעון שהוא בא בלי רקורד של עשייה. בניגוד לצווחות ה"שמאלן" שעולות ממתנגדיו, הביקורת על הרקורד הצבאי שלו לגיטימית לגמרי.

עם זאת, הניסיון לצייר אותו כאחראי להפקרת הלוחם מדחת יוסף ז"ל חוטא למציאות. גנץ נכנס לתפקיד מפקד אוגדת יו"ש רק שבועיים קודם לכן, בעקבות התפטרותו של המפקד הקודם על רקע תקלה מבצעית. התוכניות המבצעיות, שבדיעבד התגלו כלקויות, לפינוי או חילוץ מקבר יוסף הוכנו על ידי קודמו בתפקיד.

הייתי שם באותו יום מר באוקטובר 2000, בתל א־ראס הצופה אל שכם. מלבד גנץ ומפקד החטיבה היו שם גם מפקד הפיקוד איציק איתן, הרמטכ"ל שאול מופז וראש השב"כ אבי דיכטר. דווקא דיכטר היה זה ששכנע את קציני הצבא לא לפעול אלא להמתין ולאפשר לכוחות הפלסטיניים לפנות בעצמם את הפצוע. מי שקיבלו את ההחלטה לחכות היו הרמטכ"ל וראש הממשלה אהוד ברק. 

שבועיים אחר כך מצא גנץ את עצמו בסיטואציה דומה לא רחוק משם, כאשר עשרות מטיילים ישראלים בהר עיבל הותקפו באש כבדה ממחנה הפליטים עסכר. במשך שעות הם הסתתרו מאחורי סלעים, חלקם מדממים, והמתינו שצה"ל יבוא לחלץ אותם. כמה מהם אפילו התקשרו לערוצי התקשורת וזעקו לעזרה. פגשתי את גנץ למרגלות ההר באותו אחר צהריים כשהוא מתלבט איזה כוח להפעיל ואם לחכות שהמשטרה הפלסטינית תפסיק את האש. רק אחרי חמש שעות, עם רדת החשיכה, חולצו המטיילים, בהם הרוג ופצועים. יש מפקדים שהיו נוהגים אחרת.

חלפו עוד חודשים של תקריות כאלה, שבמהלכם שכונה בעיר הבירה של ישראל הייתה נתונה תחת אש מתמדת של הפלסטינים, עד שצה"ל לקח את היוזמה והחל להיכנס לשטחי A. במאי 2001 אישר גנץ לצנחנים להיכנס כמה מאות מטרים לתוך בית ג'אלה, שממנה ירו על גילה ועל הכביש לגוש עציון. הוא נראה באותו יום כמי שצלח לראשונה את הרוביקון.

חזון הרמטכ"לים 

הקושי הזה לעשות את הסוויץ' משגרה לחירום, מהתנהלות נינוחה לאגרסיבית, ניכר גם בתפקידיו הבכירים יותר. כרמטכ"ל לא הצליח פעם אחרי פעם להעביר תוכנית רב־שנתית שהצבא שיווע לה כאוויר לנשימה. היו רמטכ"לים שהיו נעמדים על רגליהם האחוריות. גנץ הרכין ראש וספג קיצוצים, עד שנאלץ להפסיק את האימונים בצבא.

הצבא שהגיע איתו לצוק איתן היה מאומן פחות ועם היכרות מוגבלת עם איום המנהרות והדרך להתמודד מולו. גנץ ושותפו הנוכחי בוגי יעלון, אז כשר ביטחון, התקשו להבין שחמאס מוביל אותם לעימות (גם לראש אמ"ן דאז אביב כוכבי חלק נכבד באי־הבנת הסיטואציה). גם כשהחל העימות התמהמהו בהפעלת העוצמה של צה"ל ובהצבת מטרות אסטרטגיות לכוחות, והתוצאה הייתה התכתשות ממושכת מדי מול חמאס, עם מטרות מוגבלות והישגים חלקיים. 

בדיעבד הצליח צוק איתן ליצור הרתעה עמוקה בקרב חמאס מעימות נוסף, אבל גם הותיר צלקת בציבור הישראלי. אין אחד שיטען שככה צריכה להתנהל מערכה מול עזה. גם לראש הממשלה בנימין נתניהו, שניהל את המבצע בצורה הדוקה עם יעלון וגנץ, חלק נכבד בקבלת ההחלטות המהוססת.
 
בניגוד לרמיזות שעלו, גנץ לא התמוטט ולא נשבר במהלך המבצע, אף שמראה פניו באותם ימים הסגיר את הלחץ שהיה נתון בו. הוא לא רק קצין אלא גם ג'נטלמן, שפיו ולבו שווים, וגם אם יש לו מילת ביקורת על מי שניהלו אותו במלחמה, לא תשמעו אותה ממנו. הוא ידע להעניק גיבוי מלא גם לפקודיו, כולל לאלה ששגו.

הוא מביא איתו לפוליטיקה משב מרענן של הגינות ואהבת אדם, שמאוד חסרים בה. במהלך אחד הוא גם הצליח להפיח בה רוח חיים וליצור תחושה ששינוי הוא אפשרי. אין לו היכולת הרטורית של נתניהו או של יאיר לפיד, ולכן טוב יעשה אם יימנע מעימות טלוויזיוני מולם. אבל יש לו בהופעתו היכולת לעורר אמון ולשכנע שהוא יכול להנהיג.

לפני שבועיים פרשתי כאן חזון של מפלגת הרמטכ"לים, שכצפוי זכה לגינויים כאילו היה קריאה להפיכה צבאית או להשלטת חונטה. החזון הזה מתחיל להתממש עכשיו, ותשומת הלב מתמקדת כעת בגבי אשכנזי. בשבועות האחרונים הוא אומר בשיחות סגורות שיחבור לכוח פוליטי רק אם יהיה "הגרוש שחסר ללירה". זה הרגע שלו להטיל את הגרוש (ששווה המון). הוא לא צריך לחכות להיות המצטרף האחרון אלא זה שמחולל את המפץ.

מהלך כזה יעמיד את לפיד בדילמה קשה. מי שהצטרף לפוליטיקה על בסיס כישרונותיו הרבים והגלויים, הוכיח בשנים האחרונות שהוא ניחן גם בחריצות יסודית ובשאפתנות עמוקה. בשלושת השבועות הקרובים הוא עשוי להידרש לבחור בין השאיפות האישיות לבין ההוכחה שהוא באמת בא לשנות.
 הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13.