בשבוע שעבר התפרסם בכתב העת האמריקאי החשוב "פוריין פוליסי" מאמר שכותרתו "מפעיל הבובות הקטלני של איראן". על המאמר חתום גנרל סטנלי מק'קריסטל, שפרש משירות ב־2010. ליתר דיוק הוא נאלץ לפרוש, לאחר שנחשד כי עמד מאחורי מאמר ב"רולינג סטון", שלגלג על המפקד העליון של הצבא - הנשיא ברק אובמה - על סגנו ג'ו ביידן ועל הדרג המדיני.
על אף הכותרת, שאמורה להזהיר ולהרתיע מפניו, המאמר מהלל ומשבח את כישוריו של הגנרל. "מבריק", "יעיל", "צנוע", הם מקצת השבחים שמרעיף עליו הגנרל. מק'קריסטל מספר כיצד הוא ואנשיו יכלו לחסל את סולימאני, כשעקבו אחר שיירת מכוניותיו שעשתה דרכה מאיראן לצפון עיראק. "הייתה סיבה טובה לחסל את סולימאני", הוא כותב ומזכיר את מעורבותה של איראן בהרג חיילים אמריקאים בעזרת מיליציות שיעיות, במיוחד באמצעות מטעני צד, שנעשה בהם שימוש דומה על ידי חיזבאללה נגד חיילי צה"ל בדרום לבנון. אבל מק'קריסטל לא נתן את הפקודה לחסלו והעדיף להמשיך לעקוב אחר הגנרל האיראני. כשהגיע סולימאני לעיר הכורדית אירביל הוא נעלם לעוקבים.
"מה כבר היית מצפה ממפקד של הכוחות המיוחדים", אמר לי השבוע בכיר אמריקאי לשעבר, שהגיע לכינוס בינלאומי בישראל וחש שלא בנוח ממאמרו המהלל של מק'קריסטל. "בכך שהוא משבח את יריבו הוא בעצם מהלל את עצמו".
עם זאת, אל לישראל להרים ידיים. יש להמשיך להפגין נחישות ולאתגר את הכוח האיראני בסוריה. זהו משחק של כיפופי ידיים, ואסור לישראל למצמץ ראשונה. אבל יש לעשות זאת בדרך מתוחכמת יותר מזו שנעשתה עד כה. אסור לזלזל ביריב אך גם רצוי שלא להאדיר אותו ולהפריז בערכו. מוטב שלא להזכיר את שמו של סולימאני ולהפוך את העימות עם איראן למערבון, לדו־קרב אישי. כל התבטאות אישית, כל אזכור של שמו, כל התייחסות אליו - רק מעצימים את המיתוס של סולימאני ומחזקים את מעמדו באיראן.
בראש ובראשונה, ההתקרבות בין ישראל לעולם הסוני היא תוצר של אינטרסים משותפים. במרכזם האיבה והחשש מפני איראן וממגמת ההתפשטות שלה, ההערכה ליכולותיה הצבאיות של ישראל ולכישוריה כמעצמת הייטק בכלל וסייבר בפרט. מסיבה זו, למדינות כמו ערב הסעודית, עומאן, בחריין, איחוד האמירויות, קטאר ומרוקו, שאין להן יחסים דיפלומטיים עם ישראל, מיוחס רצון לקיים עמה קשרים בתחומי הביטחון והמודיעין. וכמובן, ירדן ומצרים.
התרעות פיקוד העורף