בשנת 1895, בעקבות עלילה אנטישמית, הועמד לדין בפני בית דין צבאי בצרפת קצין התותחנים אלפרד דרייפוס. הוא הואשם בבגידה במולדתו ובריגול לטובת גרמניה. התביעה הציגה ראיות מזויפות. דרייפוס טען בלהט שהוא חף מכל פשע. בית הדין הרשיע אותו ושלח אותו למאסר עולם ב"אי השדים". בטקס השפלה פומבי הוסרו דרגותיו וחרבו נשברה, והוא הובל כבול לקול קריאות ההמון "מוות ליהודים".

בהדרגה גברו הקולות שהטילו ספק באשמתו. החברה הצרפתית התפלגה. השמאל והאינטלקטואלים דרשו משפט חוזר. הסופר אמיל זולא כתב לאחד העיתונים "אני מאשים" מהדהד ובו קבע כי ראשי הצבא שיקרו והעלילו לשווא, זייפו ראיות וחיפו על האשמים האמיתיים. זולא הועמד לדין ונידון לשנת מאסר, נמלט לאנגליה והמשיך משם את מאבקו. מנהיג הסוציאליסטים ז'אן ז'ורס פרסם את כל הזיופים, התחולל משבר ממשלתי ובסופו התקיים משפט חוזר, אך גם בו הורשע דרייפוס (אם כי עונשו הופחת), ומיד אחר כך זכה לחנינה מנשיא המדינה. בלחץ בינלאומי נערך ב־1904 משפט שלישי, ורק בו זוכה דרייפוס סוף־סוף. כבודו ודרגותיו הושבו לו.

מי שנלחם נגד עיוות הדין של מערכת המשפט הצרפתית לא ניסה לקעקע את התביעה ואת מערכת המשפט אלא נלחם למען הצדק וביצר בסופו של דבר את שלטון החוק של הדמוקרטיה הצרפתית.

# # #

בשנים 1948־1956 הייתה "המלחמה הקרה" בין ארה"ב לברית המועצות בשיאה. באמריקה גבר החשש מפני חתרנות קומוניסטית. הסנאטור ג'וזף מקארתי הוביל ועדה בקונגרס שחקרה חשודים בהשתייכות למפלגה הקומוניסטית. חוקים שונים נחקקו באותן שנים כדי לגבות את הפעולות נגד המפלגה הקומוניסטית באמריקה, חוקים שכופפו זכויות יסוד המוקנות בחוקה האמריקאית כדי לאפשר מאבק בקומוניזם המאיים להשתלט על אמריקה מבית.

הבולשת האמריקאית סיפקה "רשימות שחורות" של חשודים בקומוניזם. בהם אנשי רוח, סופרים, שחקנים, במאים, מוזיקאים ועיתונאים, כמו גם פעילי איגודי עובדים שנחשדו כקשורים לברית המועצות ופועלים מטעמה. הם נחקרו בוועדות פומביות, פוטרו ונודו.

משפטם והוצאתם להורג של יוליוס ואתל רוזנברג שהואשמו בהעברת סודות גרעיניים לברית המועצות הביא לשיא את הרדיפה והחיפוש אחר מרגלים קומוניסטיים. בכל פינה חיפשו וצדו מכשפות קומוניסטיות. "מקארתיזם" הפך למונח גנאי לרדיפה של בני אדם וארגונים על לא עוול בכפם על סמך השקפותיהם בלבד. רוב פסקי הדין שהרשיעו אנשים על פי חוקים אלו, כמו גם החוקים עצמם, בוטלו במרוצת השנים.

אבל במסמכים סודיים שנחשפו בארכיוני הקג"ב לאחר נפילת ברית המועצות בשנות ה־90, נמצא כי החששות בארה"ב לא היו דמיוניים או הזויים. ברה"מ השקיעה מאמצים ומשאבים רבים כדי לגייס מרגלים בארה"ב. היא מימנה את המפלגה הקומוניסטית באמריקה וגם איגודי עובדים שונים. למרות זאת סבורים רבים כי המקארתיזם, אף שהתנהל במסגרת החוק, גרם נזק רב לחוקה ולמערכת המשפט האמריקאית.

ולעניין שאני מבקש לעסוק בו היום: כל אלו שנלחמו נגד "ועדות השימוע" בקונגרס, נגד החוקים והתובעים והשופטים שפסקו על פי חוקי המקארתיזם, שתקפו את מערכת אכיפת החוק והתביעה האמריקאית - לא נלחמו נגד שלטון החוק, אלא למען הצדק, וסופם שתיקנו את הנזקים שנגרמו למערכת המשפט של הדמוקרטיה האמריקאית.

# # #

יש עוד מאות דוגמאות מעין אלה, מהעולם הרחב וממדינת ישראל הקטנה. אבל אצלנו כל מי שטוען שהמשטרה רודפת מישהו על לא עוול בכפו, ושהפרקליטות מחפה על מחדלי המשטרה ומצופפת איתה שורות, ושמח"ש מחפה על פשעי המשטרה - מוכרז מיד כמי שמנסה "להרוס את שלטון החוק". סוג של פאשיזם־המתחזה־לדמוקרטיה, המקדש את מוסדות המדינה: המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט, כאילו הם קדושים ונעלים וחפים מכל טעות או זדון. בעיניהם, מי שלא מוכן לענות "אמן" אוטומטי אחרי שומרי הסף - הוא בהכרח מי שבא להרוס את שלטון החוק.

אבל חושף השחיתויות רפי רותם הוא לוחם צדק שכזה. אני מאמין שכשם שהאשמותיו על פשעים ושחיתות ברשות המסים נמצאו נכונות והוא הוכר על ידי מבקר המדינה כחושף שחיתות - כך ייצא הצדק לאור גם בכל הפרשיות והתיקים שהמשטרה תופרת לו סדרתית, והפרקליטות מגבה אותה ומגישה נגדו עשרות כתבי אישום הזויים שכל מטרתם להרתיעו ולהשתיקו.

ולא שכחנו את פרשת הקצין הצ'רקסי עיזאת נאפסו. השב"כ עצר אותו ב־1980, ויוסי גנוסר, הזכור לשמצה גם מ"פרשת קו 300", חקר אותו בעינויים ובידה ראיות. בלחץ העינויים הודה נאפסו, הורשע בבית הדין הצבאי, ונידון ל־18 שנות מאסר בעוון ריגול ובגידה. גם בערעור הוא הורשע. רק אחרי ששונה החוק והותר לו לערער שוב בפני בית המשפט העליון, ופרסום פרשת קו 300 הביא לחשיפתו ולזיהויו של גנוסר, והתברר גם כי חוקרי השב"כ השמידו את כל ההקלטות והראיות מהחקירה ושיקרו בבית המשפט - התקיים משפט נוסף. התביעה חזרה בה מרוב ההאשמות, ונאפסו הורשע רק בחריגה מסמכות. הוא שוחרר מיד (אחרי שבע שנות מאסר שווא) וזכה גם לפיצויים מהמדינה.

הסתבר שכל אלו אשר טענו במהלך המאסר והמשפט ש"שלטון החוק" התנכל לנאפסו, שטפלו עליו עלילת שקר, עינו ובידו ראיות, שיקרו בבית המשפט ותפרו לו תיק - כל אלו לא "הרסו את שלטון החוק" אלא להפך, ביצרו אותו, ובסופו של דבר הצדק יצא לאור.

מותר, לפעמים חייבים, לצאת נגד מערכות האכיפה והמשפט. הן לא קדושות. לפעמים העוול שהן גורמות הוא ברור לעין וזועק. לפעמים הוא חבוי ונסתר. האם כל מי שטוען שרומן זדורוב חף מפשע על אף ההרשעות בכל הערכאות השיפוטיות רוצה "להרוס את שלטון החוק"? הבל וקשקושים. ייתכן שזדורוב הוא הרוצח. אפשר שהוא חף מפשע. אבל מותר לבוא ולטעון שהמשטרה התרשלה או "בישלה" ראיות, שהפרקליטות שאפה להשיג הרשעה בכל מחיר והפעילה לחץ פסול על המכון לרפואה משפטית, שבתי המשפט הוטעו וטעו. כל ההאשמות האלה אינן בגדר "הרס שלטון החוק".

# # #

אינני יודע אם ראש הממשלה נתניהו לקח שוחד, קיבל דבר במרמה או "רק" הפר אמונים - או שהוא צדיק וקורבן רדיפות. שונאיו מאמינים שהוא פושע. חסידיו מאמינים שהוא זך כשלג, אישית אני חושב שגם אם רק קיבל מתנות יקרות ערך כפי שהודה - הוא כבר אינו יכול להיות ראש ממשלה. הכל מבינים כי בסופו של תהליך הוא יעמוד למשפט, וצריך לקוות שייפול בידי שופטי אמת שיחרצו דין צדק.

עד אז הוא בוודאי זכאי, אבל אני משוכנע כי הוא גם רשאי לתקוף את המשטרה, ולמתוח ביקורת על הפרקליטות והיועמ"ש בלי להיות מואשם כמי ש"הורס את שלטון החוק". נדמה לי שכבר נוכחנו, ולו מהדוגמאות המעטות דלעיל, שהמערכות הללו אינן מחוסנות מפני טעויות או חפות מזדון.

בין שהוא זכאי ובין שלא, נתניהו רשאי לתקוף את המשטרה והיועמ"ש

מותר לרה"מ לבקר את מנדלבליט, הפרקליטות והמשטרה בלי להיות מואשם כמי "שהורס את שלטון החוק". ההיסטוריה כבר הוכיחה שהמערכות הללו אינן מחוסנות מטעויות