בימים האחרונים הבית שלי נראה כמו שדה קרב בווייטנאם של עולם הטף. חדר השינה הפך לאזור מלחמה מסוכן, והשירותים לשדה מערכה מדמם. בכל רגע נתון מתעופף לו באוויר חיתול גדוש, מוצץ דביק או בקבוק נוטף. המכשולים האורבים פה לגבר בגיל העמידה הם אינסופיים ולעתים קטלניים.
רק הבוקר נכוויתי קשות מהסטריליזטור. נא לא ללעוג. מדובר במתקן שהכרתי לראשונה בחיי בשבוע האחרון. תפקידו לחטא את מוצרי הפלסטיק של התינוקת שלנו בעזרת אידוי במיקרוגל. בעקבות שליפה לא מבוקרת של מתקן שאיבת החלב ממנו, נצרבתי בכף הרגל. מאז אני מסתובב עם צליעה קלה וכואבת. כמובן שאיני מודה בפני איש מה מקור הפגע. כשמתעניינים, אני משיב במלמול מסוקס: "נחבלתי בזמן אימון במכון הכושר". את הסוד הזה אקח לקבר.
פיתחתי יכולות חדשות בעקבות האבהות הטרייה. בין השאר הפכתי למומחה לדחיפת מוצץ. ברגע שמיכאלה, בתי בת השבועיים, פותחת את הפה, הופ נכנס לו בזדוניות ערמומית מוצץ פנימה. מההלם שפתיה מאמצות אותו, ואנחנו זוכים לכמה רגעי שקט יקרים מפז.

למרות הפסקה האחרונה אודה ואתוודה שבפועל מעשי מועטים מאוד בתקופה האחרונה במישור הזה. אשתי אומרת שזה לא נכון ושתרומתי ניכרת. לדעתי, זה שקר שנאמר כדי שארגיש טוב יותר. אני רוצה לעזור יותר, אבל אהובתי לוקחת על עצמה את כל המטלות וממש מדירה אותי מלסייע. היות שהבת יונקת, אין שימוש רב בבקבוקים ובפורמולות, ונמנע ממני להאכיל את הקטנה. בלילות כשנשמע בכי, אני מזנק ממקומי רק כדי לראות שאמא השתלטה על העניינים.
בכלל, היכולות שלה מפליאות אותי גם בחזית הזו. בזמן שהמוח שלי מנסה להבין איך להחזיק את הילדה ולהרגיע אותה מבלי לעצבנה ולגרום למפרקת שלה להיעקר ממקומה, היא בהילוך חמישי: מלהטטת בין הירדמות, מקלחות, החלפת חיתולים ובדיקות בטיפת חלב. בשל המחסור במטלות פנויות נשארו לי רק שני עניינים להתמסר אליהם.
הראשון הוא החזקה ונענוע ברגעי פנאי. כשנותנים לי אותה, ידי לופתות, מרגיעות ומרדימות בהתאם לצורך תוך ניסיון לא לבלוע אותה מאהבה. התחום השני שפנוי עבורי בגידולה נכון לעכשיו הוא החרדה. בימים ובלילות אני מבוהל באשר לגורלה. כל המחשבות הכי מחורבנות עולות לי. אם התינוקת אוכלת מעט מדי, צפים בי פחדים שהיא תתכווץ ותיעלם. היה ואין יציאות, אדמיין שהיא חולה במחלה מסתורית ותתפוצץ. ערות רציפה גוררת חשש שלא תגדל בשל מחסור במנוחה, וכששנתה מתארכת, אני מנענע אותה בטרם תתנוון, חלילה. עד עכשיו לא נרגעתי.
אשתי כמובן קלילה, חוץ מרגע אחד בודד שבו איבדה עשתונות בגללי. זה קרה אחרי קריזה מבוהלת שלי. המאתיים במספר. בתגובה היא דרשה ממני לאסוף את פחדי ולהירגע וטענה שאני משרה אווירה רעה בבית ושעלי להתחשב בה כי היא הורמונלית. אנסה.
***
בין לבין אני עוקב בעניין אחרי הפוליטיקה הבוערת. בתום התחבטויות ארוכות הגעתי למסקנה שהבחירות אינן בין בנימין נתניהו, בני גנץ, גדעון סער, נפתלי בנט ויאיר לפיד. ממש לא. הסיפור אחר. שתי ישויות מתמודדות בסיבוב הזה: הראשונה היא בנימין נתניהו, והשנייה ביבי.
בנימין נתניהו הוא אדם רחב אופקים ומבריק. אסטרטג מחונן בעל הבחנה מרשימה. איש אמיץ שידע לעמוד מול לחצים כבירים ויכול להם. נתניהו מנע מלחמות מיותרות, התעקש על העניין האיראני, גם כשזה היה מאוד לא פופולרי ברחבי הגלובוס, יישם בחלקו חזון כלכלי טכנולוגי מרחיק לכת ועשה את הכל לאורך שנים ארוכות במדינה קשוחה ובאזור חסר יציבות. בצד השני ניצב ביבי. פרסונה אחרת לחלוטין. ביבי הוא הדוניסט. מילה אצלו היא עניין פריך. חשדנותו אינסופית. המחלוקת מלווה אותו בכל אשר ילך. הוא מפנה אצבע מאשימה ללא הרף ומתקרבן. מקיאבליסט שבביתו ובסביבתו הפרשות, החשדות והסערות הם עניין קבוע ולעתים מביך.
נדמה שבתקופה האחרונה ביבי תפס את ההגה וכמעט העלים לחלוטין את נתניהו. מי משניהם ייתן את הטון בחודשים הקרובים? איני יודע. את מי אתם הייתם רוצים בתפקיד ראש הממשלה? זה כל אחד יודע.
עלו לי עוד כמה שאלות ותובנות שרציתי לשתף אתכם בהן, אבל בינתיים יש לי תחושה שמיכאלה לא זזה כבר כמה דקות. מדאיג. סליחה, אני הולך לבדוק אם היא נושמת כמו שצריך. ובכלל, למי יש ראש לבחירות עכשיו כשצריך להחליף חיתול?