חד כדרכו, גולן נוגע בדיוק בשורש הבעיה: זה לא מחסור במשאבים או בציוד (שאף פעם לא יהיו מושלמים), גם לא באימונים. אם המפקדים הבכירים בצה"ל לא מאמינים ביכולתו של צבא היבשה לנצח - גם הזוטרים יותר לא יאמינו ביכולתם. כשאת הדברים האלה אומר אלוף במדים, מי שהיה סגן הרמטכ"ל ומופקד על ניהול הצבא - זה אומר יותר מדרשני.
על הנייר צה"ל מכין תוכניות אופרטיביות לתלפיות, עם תמרונים יבשתיים עמוקים ונועזים. אבל כבר שנים שמפקדים בסדיר ובמילואים מסתובבים עם התחושה שאף אחד בדרגים הבכירים לא באמת מתכוון לבצע את התוכניות האלה. הם סומכים על חיל האוויר שידע לסיים במהרה כל עימות. איש לא יאמר זאת בפה מלא, אבל זה הסאב־טקסט שגם אני שומע כבר שנים ממפקדי הצבא.
חוסר האמון הזה, שהתפתח בשני העשורים האחרונים, מכרסם בכל היסודות של צבא היבשה. גולן מאבחן במדויק גם את ההשלכות שלו: שחיקת הסטנדרטים ביחידות הלוחמות, אובדן השאיפה למצוינות, פגיעה במשמעת וחוסר יכולת להשאיר מפקדים טובים בשירות. לא פעם ולא פעמיים שמעתי ממפקדים זוטרים את האמירה: "אם המפקדים שלי לא מאמינים ביכולותי - אין לי מה לחפש בצבא".
החולשה המתמשכת של מפקדת זרוע היבשה רק העמיקה את השבר. 36 שנה אחרי שהוקמה, יציר הכלאיים הזה, שאחראי לבניין הכוח היבשתי אבל לא להפעלתו, עדיין לא מצליח למלא את ייעודו. "אין מנהל ליבשה", אמר אלוף אחר לבריק, "אין סמכות ואחריות. אין ראייה כוללת". גם שני אנשי ה"מעבדה התפיסתית" שמינה גדי איזנקוט לפיתוח תפיסת התמרון, גבי סיבוני ויובל בזק, מצביעים על הצורך לחיבור הדוק יותר בין המטה הכללי לכוחות היבשה. בצה"ל, המטה הכללי, הוא המפקד של צבא היבשה והוא צריך לממש את האחריות הזאת.
כמו בכל דבר בצבא, הכל מתחיל באיכות המפקדים. גם כאן חלה שחיקה. התפיסה המסורתית של צה"ל שהמפקדים הטובים צריכים לשרת בהדרכה - כבר לא מיושמת. קצינים טובים פורשים משירות, והחטיבות כבר לא שולחות את המיטב שלהן לבסיסי ההדרכה, אלא שומרות את הקצינים הטובים לעצמן. בכל מפגש בשנים האחרונות עם צוערים או בוגרים של בה"ד 1 אני שומע את האכזבה מאיכות הסגל.
גם זרוע היבשה משוועת לפיקוד דומיננטי שיידע להפוך אותה ליעילה ורלוונטית. זה המינוי המשמעותי ביותר שאביב כוכבי יצטרך להחליט עליו בקרוב. כדי לעשות את השינוי הוא יצטרך לחפש גם מחוץ לצבא את הקצין שמסוגל להוביל תיקון שכזה. אחד המבחנים שלו יהיה ביכולת לגייס מישהו בעל שיעור קומה ולתת לו חופש פעולה לעשות את מה שצריך. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה צבא יבשה עקר וחסר ביטחון.
לחיל האוויר יכולות מדהימות. בשילוב עם המודיעין הוא הפך לזרוע קטלנית ומדויקת מאין כמוה, שהגדילה דרמטית את יכולות האש של ישראל ויצרה סל מגוון של כלים שעומד לרשות מקבלי ההחלטות בצבא ובדרג המדיני. אבל הניסיון שלנו מוכיח שחיל האוויר לא מסוגל להכריע עימותים רחבים ושישראל לא יכולה להישען רק עליו להגנתה. האויבים שלנו מזהים את החולשה ביבשה, וזה רק מדרבן אותם להעז יותר בתוכניות המבצעיות שלהם ולחפש לפגוע במה שנתפס כבטן רכה.
בריק התפזר בביקורת שלו להמון תחומים, חלקם לא רלוונטיים, ועטף אותה בהכרזות אלרמיסטיות שרחוקות מהמציאות. אנחנו לא ערב מלחמת יום כיפור, ובהרבה יכולות חל שיפור מרשים בצבא היבשה. אבל הוא צדק כשהצביע על הפגיעה באיכות המפקדים ועל בעיית האמון של הדרג הבכיר.
את האבחנות האלה משמיע כבר שנים תא"ל צ'יקו תמיר, ועכשיו מצטרף אליו גם יאיר גולן. כוכבי, תמיר וגולן הם בני אותו דור - צמחו כמפקדי יחידות בלבנון והובילו חטיבות בחומת מגן. סביר להניח שגם כוכבי מבין כמוהם את הדברים. זו המהפכה הקריטית שהוא נדרש אליה עכשיו. כוכבי כבר הוכיח בעבר את יכולתו להוביל מהפכות בגופים שפיקד עליהם. במקרה הזה, אסור שהמהפכה תסתכם במצגות צבעוניות ובכותרות מנוסחות להפליא - היא צריכה להיות יסודית ועמוקה, כי בנפשנו היא.
תיקון: בשבוע שעבר מניתי בטעות את אבי דיכטר בין האנשים שהיו בחפ"ק בשכם במהלך התקרית שבה נפל מדחת יוסף. דיכטר מיהר להעמיד אותי על טעותי והבהיר שמי שהיה שם מטעמו הוא סגן ראש השב"כ, ישראל חסון. אבל הפרסום לפחות עורר את הזיכרון שלו. שבוע אחרי שהאשים את בני גנץ (אז מפקד האוגדה) כמי שעננת מותו של מדחת יוסף מרחפת מעליו, נזכר דיכטר שמי שבעצם קיבלו את ההחלטות היו הרמטכ"ל שאול מופז ואלוף הפיקוד איציק איתן ולא גנץ.
התרעות פיקוד העורף