קו ישר עובר בין האובססיה לגילוח, צחצוח וקרם ידיים של ראש המוסד יוסי כהן, ובין חזות הסחבק המכסה על השאפתנות הבוערת שלו, לבין פוטנציאל הנזק שעשויה פעילות המוסד לגרום לביטחון ישראל. 

הנחת העבודה היא שהחבירה הסימביוטית בין ראש הממשלה ושר הביטחון בנימין נתניהו לראש מוסד עושה דברו עשויה לשרת פעילות בעייתית. כבר היינו פעם בסרט שבו המוסד ניסה לבצע מדיניות חוץ כוחנית בהשראת אריק שרון בלבנון. זה נגמר בהדחת שרון ממשרד הביטחון, במאות הרוגים ובהתעצמות חיזבאללה. המוסד חמק בחזרה לאפלה מבצעית, אבל היומרה של נתניהו וכהן לבצע מהלכים ראוותניים גדולה כיום לא פחות. הסיכויים שלה להסתיים בקטסטרופה - גדולים יותר. 

הפעילות המדוברת חריגה בהיקפה, במטרותיה ובעיקר בהתעלמותה מן המצב הגיאופוליטי והאסטרטגי במזרח התיכון בעתיד הנראה לעין, שהוא המשך התבססותה של איראן בסוריה ובלבנון בהסכמה רוסית וטורקית. זה יקרה חרף הסנקציות האמריקאיות שייבלמו בחלקן בשל שליטת הדמוקרטים בוועדות החוץ, הביטחון והמודיעין, בשל תמיכת רוסיה, סין ומערב אירופה באיראן, ומשום שמצד איראן מדובר בצעד אסטרטגי ששום פעולה מצדנו לא תמנע. 

בראייה מבחוץ, מצטיירת פעילותו של נתניהו כפועל יוצא מבעיותיו וצורכי הקואליציה הימנית־לאומנית שלו. במצב מעין זה אמור ראש מוסד להגדיל ראש, לחשוב עצמאית, ואם צריך - להתעמת עם ראש הממשלה. כאשר נתניהו ואהוד ברק דחפו לתקוף באיראן, ראשי צה"ל, השב"כ והמוסד בלמו אותם. 

בינתיים מבשלים נתניהו וכהן הפגנת כוח שמחייבת כסף ענק. כחלק מהמכבש שאמור לחלץ מהאוצר את המיליארדים הדרושים, נחת כהן, במפתיע, בכנס אזרחי של פקידי משרד האוצר. הוא מכר שם, לאוזניהם בלבד, איומים משומשים בנושא האיראנים על הגדרות והפצצה בקנה, בניסיון לבשל אותם לאישור התוספת. בהמשך זימן נתניהו דיון דחוף בקבינט, ואחריו ישיבה עם ראשי משרד האוצר במטרה לגרד כמה מיליארדים לטובת תקציב הביטחון. המונחים שהוא עשה בהם שימוש הם "צורכי ביטחון", "צבר איומים" ו"נקודת היפוך", על מנת להגדיל את תקציב הביטחון ב–40 מיליארד שקל בעשור הקרוב לטובת תוכניות שהרמטכ"לים איזנקוט וכוכבי לא בדיוק מכירים עד הסוף. 

מנכ"ל משרד האוצר שי באב"ד תהה מניין יבוא הכסף, ונתניהו רטן מדוע הקציב האוצר מיליארדי שקלים לפנסיות של השוטרים. מכאן עבר נתניהו לנסות להוציא כסף מהתר"ש של איזנקוט. לבסוף הוחלט על קיצוץ רוחבי של 22 מיליארד שקל בתקציב המדינה. 

סנצ'ו פנסה

בטקס הדלקת נר ראשון של חנוכה ומצטייני המוסד הועברו לתקשורת תמונת כהן לצד נתניהו, כמו גם חלק מנאומו שבו המליץ בין השאר לפעול "בשקט ובצניעות". נתניהו, שצניעות לא מופיעה במילון שלו, חטף את המוסד לצורכי קמפיין הבחירות שלו. כהן כמעט לא מוכר, אבל הוא האיש שמספק לנתניהו גיבוי מודיעיני פרטי לצרכים פוליטיים ומדיניים ופעילות תומכת בשטח. הוא סיפק לו את המטרייה הזו כשהיה במל"ל, ובעקיפין גרם לכך שאיש לא סופר כיום את המל"ל. 

לכאורה מדובר בקנטרנות. בהגדרה הסטטוטורית ראש המוסד כפוף לראש הממשלה, והוא פשוט ממלא כחוק אחר דרישות הבוס. אבל הג'וב של כהן הוא גם להעריך את המצב באורח עצמאי, ויש לו מערכות איסוף מחקר והערכה משלו. כאשר צה"ל, השב"כ ואמ"ן התנגדו למצור על עזה, קולו של המוסד לא נשמע. לעומת זאת, כאשר הקבינט ונתניהו תמכו ב"איפוק" מול עזה אחרי ירי 500 טילים ורקטות, מנה נתניהו גם את המוסד כמי שתומך באיפוק. 

בגדול, כהן הולך אחרי נתניהו ברמה של סנצ'ו פנסה ומבטל את דעתו לחלוטין מול מה שמצטייר כגחמות אישיות. החל במלחמה בסוריה, עבור באובססיה האיראנית וכלה במדיניות "האזוריות המתונות". מצד שני, יכול להיות שכהן מאמין אדוק במדיניות רה"מ. מותר לו. כאיש פרטי, לא כראש מוסד שחשוף לתמונה הגדולה. 

ב־2017 שיתוף הפעולה בין כהן ונתניהו ברמה של הערכות מצב מדיניות־ביטחוניות היה פורה וסימן את הבאות. דוגמה: מאז פרוץ מלחמת המפרץ ב־2003, מלחמת האזרחים בסוריה ב־2011 והתקף הטירוף של דאש ב־2014, ישראל הידקה את קשריה עם הכורדים, לאורך השנים. הרעיון היה זהות אינטרסים עם הכורדים יחד עם טורקיה, נגד איראן. היה גם רעיון מגלומני וחסר היתכנות שנבע יותר מאובססיית הדמון האיראני של נתניהו בסיוע "מחקר" מודיעיני, מאשר ניתוח רציונלי של המצב.

 

כורדים מניפים דגל ישראל, ארכיון. צילום: רויטרס


ב־2017, בטקס ראש השנה במוסד, כהן דיבר על "סכנות מצד סוריה, חמאס, חיזבאללה, נשק מדויק ודאעש", וכמובן איראן. זהו טקסט שמתחבר עם איומי ראש השנה של נתניהו וכל אגף הימין. כדי להרגיע את עם ישראל שיגר צה"ל את תא"ל איציק תורג'מן ל"ידיעות אחרונות": "אין היום אויב שרוצה עימות איתנו, ואני אומר זאת בצורה מוכחת". 

במקביל, הממשל בישראל מתחזק קשרים עם מסעוד ברזאני, מנהיג כורדיסטן העיראקית. כשברזאני הצהיר כי הוא עומד להכריז על עצמאות החבל, הראשון והיחיד שקפץ היה נתניהו: "ישראל תומכת במאמצים הלגיטימיים של העם הכורדי להשיג מדינה משלהם". אפילו ארה"ב של טראמפ נבהלה מן האפשרות שהטורקים והאיראנים, שהחלו להריץ טנקים על גבולותיהם עם המיעוטים הכורדיים, יבעירו את האזור. לעניות הערכתי הבלתי ממוסמכת, שום דבר מאלו לא קרה באורח רציני. מדובר, כרגיל, בחוסר הבנה גמור של נתניהו במתחולל באזור. אם נבחן את תמיכתו של המוסד ברה"מ, כפי שצוין, הרי שגם כאן ככל הנראה כהן מחרה מחזיק אחריו. 

הסחבק האולטימטיבי

כהן עובד בשליחות נתניהו מול גורמי חוץ כאילו אין משרד חוץ, ומתווך את דף המסרים שלו כאילו שקד, אקוניס והרב דרוקמן לא יעילים דיים. כבר כראש המל"ל הוא התרוצץ בוושינגטון ובעולם כדי לטרפד את הסכם הגרעין, בעוד קהילות המודיעין בארה"ב ובישראל תמכו בו. אגב, מבחינת טראמפ ושות', ה־CIA הוא חלק מה־DEEP STATE שמטרתה להפילו. ברגע שכהן חובר לטראמפ, ומפמפם את חברי בתי הנבחרים במודיעין שבושל בארץ, המוסד מפסיד גישה חופשית לנכס המודיעיני הגדול ביותר של ישראל. כהן לעומת זאת מחזק את האמון בין טראמפ ובין נתניהו ואת הקשר עם הימין האמריקאי.  

כדי להבין כיצד פועל הראש של כהן צריך להתבונן בשפת הגוף שלו. למשל בריטואל שקודם לדיונים הנערכים אצלו. תחילה הוא שולף מגבון נייר ומנקה ביסודיות את משטח השולחן שלפניו, משליך את המגבון לפח תחתיו ומארגן בקפדנות את שולחנו. מזיז קלסר או נייר למקומו בהתאם לזוויות השולחן, מיישר את עט המונבלן מולו בתשומת לב, שולף קרם ידיים ומעסה בריכוז את כפות ידיו, נזהר לא להכתים את שעון הפאנריי, עניין של אלפי דולרים. עכשיו, ראש המוסד מוכן לדיון. 

את ההכנות לדיון, לא חשוב מתי ואיפה, הוא מתחיל ברגע שבו הוא מתעורר בבוקר. מזון בריאות, ויטמינים, ג'ל בשיער. ואחרי כל אלה, יוסי כהן כראש המוסד מנהל את דיוניו בענייניות ובהחלטיות - כשהוא יודע במה מדובר. 

כהן הוא הסחבק האולטימטיבי, אבל בכל רגע נתון עומד על המשמר, מתחמן מניפולציה, מזהה נקודת תורפה, בקי בפרטים וכמעט תמיד יודע לחתור לסיום ולחתוך. הוא גם מיטיב לנקום ולנטור, כמו גם לסגת מיד כשהוא מזהה סכנה אישית למעמדו. אין חולק על אומץ לבו המבצעי, רק חבל שזה לא עובד מול נתניהו בנושאי ליבה אסטרטגיים. 

שליטתו המוחלטת של כהן בארגון שלו וכפיפותו המוחלטת לראש הממשלה מחייבות להעביר את "חוק המוסד". הבעיה היא שהוא אינו קיים. חוק השב"כ קובע ברורות: "לא תוטל על השירות משימה לשם קידום אינטרסים מפלגתיים פוליטיים". המוסד ידע להתחמק עד עכשיו מקבלת עול מלכות דמוקרטית. עד כה שום דבר לא זז בחוק בדיוני ועדת המשנה לשירותים או בוועדת צ'חנובר שעסקה בכך, פרט לשמועות שמספרות שכהן דורש חוק דרקוני שיגן על המוסד מפני הטרור של חופש הביטוי. 

מבקר הפנים של המוסד הוא לא בדיוק תחליף לחוק, מה שמביא להתארגנות של מספר עובדים להקמת ועד. המוסד יודע לתגמל את עובדיו, כולל הפנסיונרים. הבעיה היא מגוון בעיות מבניות שדורשות רפורמה ותחזוקת עובדים בסדר גודל ענק. מדובר בארגון שמעסיק אלפי עובדים, ביניהם אנשים בעלי מוטיבציה למצוינות, שהמציאות כופה עליהם סוג של בטלה סמויה. מגיעים בין 8 ל־9 בבוקר, עושים סיבוב בקפה גרג (מסובסד) ולקראת 12 יורדים לחדר האוכל, 100 שקל לחודש לארוחת צהריים ממשלתית (צ'יפס ביום חמישי), והסקופ המרעיש מכולם: המוסד התחדש בבר סלטים צמחוני טבעוני. מי שבכל זאת קשה לו יכול לנצל שתי קומות של חדר כושר, זריזים שמקדימים זוכים בארוחת בוקר מפנקת. כהן עצמו רץ על הליכון. מרתוניסט, כבר אמרנו.

הקריירה המוסדית של כהן החלה דווקא בספרינט. ג'רי סנדרס, חברו לקורס במוסד לפני 30 שנה, זוכר אותו כבחור "חריף, פעלתן, חברותי ביותר, עוזר לכולם... כן, הוא עזר אפילו לוויקטור אוסטרובסקי". אוסטרובסקי הודח, עזב את הארץ וכתב על המוסד אותו ספר שסיפק הצצה די סתמית, אבל הסעיר את הקהילה ברמות של בואו נהרוג את הבוגד הזה. הבדיחה היא שבאותם ימים דווקא אוסטרובסקי, עד שפישל, נחשב כמועמד לקידום. איש לא סימן את כהן, אולי משום שהיה צעיר מכולם, ירושלמי וחובש כיפה, שאותה הסיר סופית במהלך הקורס. לאחריו החלה נסיקה מטאורית. 

הוא היה ראש שלוחה צעיר באחת ממדינות אירופה ובנה כבר שם את החבורה (שבמוסד מכונה "המאפיה המקומית") שמלווה אותו עד היום. רבות וטובות ובצדק נאמר עליו כשפרש באמצע הקדנציה לטובת הטיפול בבן ששהה בהונגריה. המשפחה נשארה בחו"ל וכהן החל לעבוד בעסק של ישראלי לשעבר, שהיה עובד מוסד. זה לקח כעשרה חודשים עד שקטע את הקריירה העסקית שלו, שאותה הגדיר כ"כישלון", וחזר למוסד ולארץ. הוא מונה לראש "מוקד", התיאום המבצעי, ומשם קפץ היישר, בלי סגנות, והחליף את נפתלי גרנות בראשות "צומת" אצל מאיר דגן כראש המוסד. 

יוסי כהן. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

אין שני הפכים גדולים מדגן המשלומפר וזולל הפלאפל וכהן הטווסי שסופר קלוריות וויטמינים. דגן חשד בו מיד אבל בהמשך קנה אותו כמקצוען. נתניהו מינה את כהן לראש המל"ל, וזה החזיר לו בגדול כשעיניו צופות קדימה לראשות המוסד. הוא הגן כסמכות מקצועית על מתווה הגז, על ספינות להגנת אתרי הגז, וכמובן תמך בתשע צוללות בניגוד לדעת מערכת הביטחון ולחיל הים. כשהחלו החקירות, טענו בחיל הים כי הוראות ההצטיידות משורשרות לחיל באורח פורמלי דרך המל"ל, שר הביטחון, מנכ"ל משרד הביטחון, הרמטכ"ל, מפקד חיל הים. כל המעורבים בשרשרת נחקרו, למעט כהן. 

הג'וקר של כהן כראש המל"ל היה הטיפול המסור בצורכי "רעייתי". כאשר סכסוך עם נהגה של אשת ראש הממשלה איים להגיע לפסים אישיים, פתר כהן את הבעיה בכך שצירף אותו למאגר הנהגים של המל"ל, מה שגרם לשמועה כי התערבותה האישית היא היא שסגרה את המרוץ לראשות המוסד.

האינדיקציה (והספקולציה הנסיבתית) היא לוח הזמנים ביום המינוי. בבוקר צלצל נתניהו לנ' ואמר לו כי המינוי בכיסו. הוא תהה רק בעניין הבנתו של נ' את יחסי רה"מ־רמס"ד, או בעברית טראמפית מדוברת, "או אתה איתי או אתה נגדי". נ' ענה אני עם עם ישראל, והשניים נפרדו. בהמשך אותו יום איחר נתניהו לטקס כלשהו עקב השתהות בביתו. אחר הצהריים יצאה לתקשורת ההודעה כי כהן נבחר. 

ועדיין, העניין כולו חידתי ומשונה: כיצד הגענו למצב שבו המועמדים לראשות המוסד היו רם בן ברק ונ', בעוד כהן, שהיה מניית זהב מובטחת, נותר בחוץ. כיצד נתניהו, שכבר חטף ממערכת ביטחון לעומתית (דגן, דיסקין, אשכנזי), לא הבין מהרגע הראשון שכהן הוא האופציה הברורה, כמעט המובנת מאליה? אולי משום שלא היה נוח לנתניהו לראות פעם בשבוע מי שמכיר אותו, את בנו ואת אשתו טוב מדי. אולי משום שכהן השתתף בחתונתו של גדעון סער. 

המדרגה הבאה

אם לא היה ברור עד עכשיו: אנשים שמכירים את כהן אומרים שהאיש מכוון לפוליטיקה, לטופ. לכהן יש או היו קשרים מועילים עם עשירי עולם. אולי זו היקסמות של נער ירושלמי מכסף אינסופי שאמור לנתק אותך מכוח המשיכה המוגבל של פקיד ממשלתי מגיש קבלות. עם רקורד של מסורתי, ביטחוני, לוק מזרחי (אשכנזי טהור) כהן ידרוס את בן ברק שרץ אצל לפיד ושכמותו, בלי לחוש אפילו מכה קלה בכנף בגדי המעצבים שלו. כבוגר ישיבת "אור עציון" מובטח סיוע יעיל מאגף הציונות הדתית־לאומנית. הוא אף שומר על קשרים עם רב הישיבה שבה למד, חיים דרוקמן, המעורב באינטנסיביות במהלכים פוליטיים.  

אחרי שלוש שנים כראש המל"ל ושנתיים בראשות המוסד, כהן חי את המערכת הפוליטית והביטחונית ברמה של דייג שמכיר כל דג באזורי הדיג שלו. כשהוא משקיף על סביבת ראש הממשלה, יכול כהן לומר לעצמו, בביטחון גמור (ובצדק אובייקטיבי), שכמפעיל סוכנים מיומן הוא יכול להיות כריש לא קטן בפוליטיקה שבה כולם תלויים בכולם. גם כיום הוא פועל כקצ"א שתופר את הרשת שתדוג את הלהקה שאליה הוא מכוון. 

השאפתנות של כהן קדחתנית אבל ארוזה היטב בנועם הליכות. כטיפוס שמסמן תמיד את המדרגה הבאה הוא חידה גם עבור אנשים קרובים אליו, שמתקשים להבין עד כמה הוא אותנטי ביחסו אליהם או לגמרי מחושב. הדעה הרווחת היא שהאיש "פרגמטיסט".

בינתיים הוא עובד הבמה של "ביבי הפקות בע"מ". השיא היה מבצע ארכיון הגרעין. המבצע היה נפלא, אבל ככל הנראה נטול חשיבות מודיעינית. החשיבות הייתה בחיזוק מעמדו של נתניהו בציבור הרחב, מה שמאפשר לו להמשיך לתחזק את מפעל ההתנחלויות, מטרת־העל של כל ממשלי הימין לדורותיהם. האמצעי הוא להחזיק את החברה הישראלית במתח קבוע בין איום ביטחוני (פחד) לפתרון (תקווה). 

נתניהו במסיבת העיתונאים בה נחשף ארכיון הגרעין האיראני. צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

מהלך נוסף, באמצעות המוסד, שמטרתו לנטוע תקווה (כוזבת), הוא הקמת קשר עם "מדינות אזוריות מתונות". המהלך חסר התוחלת נועד "לפרוץ את המצור המדיני" ולגרום לריכוך העמדה הפלסטינית. התרגיל היה, בין השאר, לקיים זהות אינטרסים במלחמה נגד סוריה, חיזבאללה ואיראן. מה שגלש, על פי ה"וול סטריט ג'ורנל", גם לחיסול ג'מאל חשוקג'י, ממתנגדי מוחמד בן סלמן, "ידיד ישראל" - מהסוג שעם ידיד כמוהו אנחנו לא צריכים אויבים. 

האמת היא שאין דרך אמיתית למדוד יחסי עלות־תועלת בהפעלת המוסד נגד איומים. התוצאות נכון להיום מוכיחות שמדובר במבצעי ראווה שלא מזיזים מדינה כמו איראן ממסלולה האסטרטגי. מי שחיסל את מדיניות הגרעין היה אובמה, שחתם על הסכם שכל שירותי המודיעין בישראל, כולל אלו של המוסד (של פרדו, להבדיל מזה של כהן), תמכו בו. מה שמחבל בהסכם הוא מדיניות נתניהו, בסיוע המוסד של כהן. 

בתיווך המוסד, נתניהו עורך מפגש ראווה עם שליט עומאן, והשמועות אומרות שמרוקו או מלך בחריין עומדים להיות השפנים "המתונים" הבאים. בינתיים הוא שובר את "המצור המדיני" בעיקר באמצעות ספינים שמלבינים מדינות מצורעות. מילא "פריצת הדרך המדינית וההיסטורית" עם דיקטטורים למחצה, פאשיסטים גמורים וראשי שבטים אסלאמיים, אבל למה להחריב את היחסים עם דמוקרטיות כמו צרפת, בריטניה ומרבית ארצות האיחוד האירופי? ו"מה בעניין הסדרת היחסים עם הפלסטינים, לא יותר דוחק?", שואל אותי בכיר מאוד לשעבר במוסד. התשובות בגוף הטקסט למעלה.

tguvot@maariv.co.il