פני הרבה שנים הייתי טאלנט של חברת קשת. בין השאר הנחיתי תוכניות בוקר וערב, עשיתי כתבות שטח, השתתפתי בפאנלים חשובים על בעיות חברתיות וניצלתי את עמדת הכוח שלי כדי להאיר בעיות חברתיות שבדרך כלל אף אחד לא אוהב להתעסק בהן. זה לא נוצץ, אין בזה טובות הנאה, וזה לא מביא אותך לככב במדורי רכילות ובשערי שבועוני הבידור.


נזכרתי בימים ההם בקצת נוסטלגיה כשפגשתי השבוע את פרדריק בן ה–95, כשסיים לרדת ממרומי הקומה הרביעית, שעון על מקל הליכה, מתנשף ומזיע מהמאמץ. לא היה לו כוח לחצות את הכביש וללכת לסופר השכונתי לקנות חלה לבקשת אשתו, שגם היא כבר עברה את גיל 90 ואינה מסוגלת כבר כמה שנים לצאת לרחוב בגלל המאמץ לרדת ארבע קומות במדרגות, שלא לדבר על לעלות אותן בחזרה.


אני מושיב את פרדריק על כיסא בבית קפה הסמוך לביתו והולך לקנות לו חלה. כשאני חוזר עם החלה, הוא משעין את מקל ההליכה על הקיר ולוחץ לי בחום את הידיים. "אשתי עושה לי את המוות", הוא אומר. "היא כל כך חולה. כל הזמן צועקת עלי ועל העוזרת. אתמול העוזרת בכתה ואמרה שהיא לא יכולה לסבול יותר את הצרחות ועזבה. אני מבין אותה, גם עלי היא צועקת, אבל אני לא יכול לעזוב אותה אחרי 70 שנה", הדמעות זולגות מעיניו הטובות של פרדריק.


הוא בקושי קם מהכיסא. "עכשיו ייקח לפחות חצי שעה עד שאגיע לקומה הרביעית, ואני כבר חושב שמחר גם אצטרך לרדת ולעלות ולעשות קניות במכולת
ולדאוג שתהיה עובדת חדשה". לפני שהוא נכנס לחדר המדרגות הוא זורק לי בקול רועד, "אתה יודע, המצב שלי עוד בסדר. יש לי מספיק בשביל לגמור את החודש. אבל מה קורה למסכנים שאין להם, זקנים וחולים שחיים בקור הזה? זה לא חיים... זה לא חיים".

נדמה לי שזה היה הבמאי אבי אמבר שאיתו יצאתי לעשות כתבה על יחס החברה לזקנים ששרועים ברחוב וקופאים למוות מהקור. היו כמה מקרים כאלו, ובעיתונים הביעו זעזוע: איך זה יכול להיות שבישראל אנשים מתים מקור? איפרו אותי באיפור כבד של קשיש מזוקן, הלבישו אותי בבלויי סחבות ובמעיל כבד, ומצויד בבקבוק וודקה זולה נשכבתי על המדרכה בחזית אחד הבניינים המפוארים בסמוך לחנות אופנה נוצצת. אמבר והצלמים ישבו במכונית וואגן עם חלונות כהים וצילמו אותי ואת תגובות העוברים והשבים.


זה היה יום חורפי, קור מקפיא. שכוב על המדרכה הצצתי מלמטה על העוברים והשבים. חלק מהם הכרתי. אף אחד לא זיהה אותי. היה שופט אחד, שחקנית ידועה, עורכי דין מעונבים עם מעילי יוקרה. ההיי סוסייטי חלפו על פני הזקן השכוב על המדרכה בלי להניד עפעף. איש לא טרח לצלצל למד"א או למשטרה. אולי אני מת. 
 

צילום: נתן זהביצילום: נתן זהבי


הרגשתי שהרגליים מתאבנות לי. נזלתי מהאף. אחת מבעלות החנויות הוציאה את הכלבלב החמוד שלה שהיה לבוש בסוודר ורוד. מכל העוברים והשבים שחלפו על פני ולא התייחסו, רק הכלבלב המתוק התייחס. בלי לעשות חשבון הוא התקרב אלי, הרים רגל והשתין עלי.


קלטתי שבוואגן הצוות והבמאי מתגלגלים מצחוק. זה היה יותר מדי בשבילי. קמתי, קיללתי את הכלבלב ואת אמא שלו ונכנסתי לוואגן. הייתה לנו אחלה כתבה. אתה יכול למות מקור בכיכר המדינה ואף אחד לא יניד עפעף כדי לבדוק אם הזקן השרוע ללא תזוזה חי או מת.


תופעת הקשישים העניים שזרוקים על המדרכות קיימת לאורך שנים. מצאתי בארכיון שלי צילומי קשישים כאלו מלפני 50 שנה, וגם לאחרונה צילמתי קשישים כאלו ברחובות. שום דבר לא השתנה. המדינה התעשרה והתקדמה, אבל תופעת הקשישים העניים ברחוב לא נפתרה. 


עברתי על סטטיסטיקות מהשנים האחרונות של מצב העוני בישראל. כל שנה מתפרסמים הדוחות האלו. עד כמה שבדקתי לא נבנו בתי אבות לקשישים עניים במימון המדינה. בתי אבות לבעלי אמצעים יש בשפע, אבל המדינה זונחת את קשישיה, נכיה וחוליה. הפכנו למדינה קפיטליסטית חזירית עם חשיבה חברתית מעוותת.


מי שתיאר את המצב בצורה נפלאה הוא היוצר המוכשר, מהגדולים שהיו בארץ, ידידי יענקל'ה רוטבליט, שבשנים האחרונות מופיע עם להקת החצר האחורית בשירים שנותנים בראש. אחד מהשירים הוא "שיר האביונים":

ומי ישיר את שיר האביונים

את שיר הנטושים בצד הדרך

שגם להם יש שם ויש פנים

ולא רק גב לתת בעבודת הפרך

את שיר המשתכרים אל צרור נקוב

כבויי המבטים שחוחי השכם

את שיר הדל והמושפל והעזוב

שבבתי תמחוי בוצעים את פת הלחם

ומי יישא קולו לומר כי רע מאוד

מתי למדנו לא לשמוע לא לראות

ולעבור בצעד קל על המראות

כי מי ישיר את שיר האבודים

בלויי בגדים ויחפי רגליים

הנודדים ברחובות כמנודים

ומי ישיר את שיר חסרי הבית

את שיר הקבצנים פושטי היד

אל חלונות המכונית בצומת

והנהג עיניו חומקות מן המבט

אל הבטחה גדולה בשלט של פרסומת

ומי יישא קולו לומר כי רע מאוד

מתי למדנו לא לשמוע לא לראות

ולעבור בצעד קל על המראות

הבטתי על התמונות של האביונים ברחובות תל אביב בשנות ה־60 של המאה הקודמת. הם התחברו לי בול עם השיר של רוטבליט, עם הכתבה שעשיתי בכיכר המדינה, עם פרדריק שאוטוטו מגיע לגיל 100 וסובל עם אשתו במרומי הקומה הרביעית בבית ללא מעלית, ואף על פי שמצבו חרא מה שיש לו בראש זה מה קורה עם אלו שאין להם בית וקצבה חודשית נורמלית.


בטלוויזיה וברדיו טוחנים את המוח על הפריימריז בליכוד, ואף אחד לא מדבר על הקשישים, העניים והנכים. כולם עסוקים במפלגת השלטון, בתככים ובקומבינות. בטלוויזיה לאורך כל שעות היום משדרים תוכניות אוכל שצופים בהן קשישים עניים שהמקרר שלהם ריק והריר נוזל מפיהם כשהם רואים את כל השפע השפוך על המסך ועיניהם יוצאות מחוריהן.


כתבות מעטות עוסקות בבריאות ובעניי החברה, ואחרוני המוהיקנים דואגים לפרסם את המצב הנורא בבתי החולים, בחדרי המיון והמחלקות הפנימיות. אנשי תקשורת מעטים מדי מתחקרים מה קורה מאחורי הקירות בבתי האבות, שם ישנם לא מעט אנשים רעים שמכים ומתעללים בקשישים. שניים־שלושה אנשי תקשורת עוסקים בחקר המתרחש מאחורי החומות של בתי החולים לחולי נפש, שם מתרחשים דברים זוועתיים.

אחזור על הבית האחרון ב"שיר האביונים" של רוטבליט:


ומי יישא קולו לומר כי רע מאוד

מתי למדנו לא לשמוע לא לראות

ולעבור בצעד קל על המראות.