פני הרבה שנים הייתי טאלנט של חברת קשת. בין השאר הנחיתי תוכניות בוקר וערב, עשיתי כתבות שטח, השתתפתי בפאנלים חשובים על בעיות חברתיות וניצלתי את עמדת הכוח שלי כדי להאיר בעיות חברתיות שבדרך כלל אף אחד לא אוהב להתעסק בהן. זה לא נוצץ, אין בזה טובות הנאה, וזה לא מביא אותך לככב במדורי רכילות ובשערי שבועוני הבידור.
נדמה לי שזה היה הבמאי אבי אמבר שאיתו יצאתי לעשות כתבה על יחס החברה לזקנים ששרועים ברחוב וקופאים למוות מהקור. היו כמה מקרים כאלו, ובעיתונים הביעו זעזוע: איך זה יכול להיות שבישראל אנשים מתים מקור? איפרו אותי באיפור כבד של קשיש מזוקן, הלבישו אותי בבלויי סחבות ובמעיל כבד, ומצויד בבקבוק וודקה זולה נשכבתי על המדרכה בחזית אחד הבניינים המפוארים בסמוך לחנות אופנה נוצצת. אמבר והצלמים ישבו במכונית וואגן עם חלונות כהים וצילמו אותי ואת תגובות העוברים והשבים.
ומי ישיר את שיר האביונים
את שיר הנטושים בצד הדרך
שגם להם יש שם ויש פנים
ולא רק גב לתת בעבודת הפרך
את שיר המשתכרים אל צרור נקוב
כבויי המבטים שחוחי השכם
את שיר הדל והמושפל והעזוב
שבבתי תמחוי בוצעים את פת הלחם
ומי יישא קולו לומר כי רע מאוד
מתי למדנו לא לשמוע לא לראות
ולעבור בצעד קל על המראות
כי מי ישיר את שיר האבודים
בלויי בגדים ויחפי רגליים
הנודדים ברחובות כמנודים
ומי ישיר את שיר חסרי הבית
את שיר הקבצנים פושטי היד
אל חלונות המכונית בצומת
והנהג עיניו חומקות מן המבט
אל הבטחה גדולה בשלט של פרסומת
ומי יישא קולו לומר כי רע מאוד
מתי למדנו לא לשמוע לא לראות
ולעבור בצעד קל על המראות
הבטתי על התמונות של האביונים ברחובות תל אביב בשנות ה־60 של המאה הקודמת. הם התחברו לי בול עם השיר של רוטבליט, עם הכתבה שעשיתי בכיכר המדינה, עם פרדריק שאוטוטו מגיע לגיל 100 וסובל עם אשתו במרומי הקומה הרביעית בבית ללא מעלית, ואף על פי שמצבו חרא מה שיש לו בראש זה מה קורה עם אלו שאין להם בית וקצבה חודשית נורמלית.
אחזור על הבית האחרון ב"שיר האביונים" של רוטבליט:
מתי למדנו לא לשמוע לא לראות
ולעבור בצעד קל על המראות.
התרעות פיקוד העורף