נזכרתי בימים ההם בקצת נוסטלגיה כשפגשתי השבוע את פרדריק בן ה–95, כשסיים לרדת ממרומי הקומה הרביעית, שעון על מקל הליכה, מתנשף ומזיע מהמאמץ. לא היה לו כוח לחצות את הכביש וללכת לסופר השכונתי לקנות חלה לבקשת אשתו, שגם היא כבר עברה את גיל 90 ואינה מסוגלת כבר כמה שנים לצאת לרחוב בגלל המאמץ לרדת ארבע קומות במדרגות, שלא לדבר על לעלות אותן בחזרה.
אני מושיב את פרדריק על כיסא בבית קפה הסמוך לביתו והולך לקנות לו חלה. כשאני חוזר עם החלה, הוא משעין את מקל ההליכה על הקיר ולוחץ לי בחום את הידיים. "אשתי עושה לי את המוות", הוא אומר. "היא כל כך חולה. כל הזמן צועקת עלי ועל העוזרת. אתמול העוזרת בכתה ואמרה שהיא לא יכולה לסבול יותר את הצרחות ועזבה. אני מבין אותה, גם עלי היא צועקת, אבל אני לא יכול לעזוב אותה אחרי 70 שנה", הדמעות זולגות מעיניו הטובות של פרדריק.
הוא בקושי קם מהכיסא. "עכשיו ייקח לפחות חצי שעה עד שאגיע לקומה הרביעית, ואני כבר חושב שמחר גם אצטרך לרדת ולעלות ולעשות קניות במכולת
ולדאוג שתהיה עובדת חדשה". לפני שהוא נכנס לחדר המדרגות הוא זורק לי בקול רועד, "אתה יודע, המצב שלי עוד בסדר. יש לי מספיק בשביל לגמור את החודש. אבל מה קורה למסכנים שאין להם, זקנים וחולים שחיים בקור הזה? זה לא חיים... זה לא חיים".
זה היה יום חורפי, קור מקפיא. שכוב על המדרכה הצצתי מלמטה על העוברים והשבים. חלק מהם הכרתי. אף אחד לא זיהה אותי. היה שופט אחד, שחקנית ידועה, עורכי דין מעונבים עם מעילי יוקרה. ההיי סוסייטי חלפו על פני הזקן השכוב על המדרכה בלי להניד עפעף. איש לא טרח לצלצל למד"א או למשטרה. אולי אני מת.
הרגשתי שהרגליים מתאבנות לי. נזלתי מהאף. אחת מבעלות החנויות הוציאה את הכלבלב החמוד שלה שהיה לבוש בסוודר ורוד. מכל העוברים והשבים שחלפו על פני ולא התייחסו, רק הכלבלב המתוק התייחס. בלי לעשות חשבון הוא התקרב אלי, הרים רגל והשתין עלי.
קלטתי שבוואגן הצוות והבמאי מתגלגלים מצחוק. זה היה יותר מדי בשבילי. קמתי, קיללתי את הכלבלב ואת אמא שלו ונכנסתי לוואגן. הייתה לנו אחלה כתבה. אתה יכול למות מקור בכיכר המדינה ואף אחד לא יניד עפעף כדי לבדוק אם הזקן השרוע ללא תזוזה חי או מת.
תופעת הקשישים העניים שזרוקים על המדרכות קיימת לאורך שנים. מצאתי בארכיון שלי צילומי קשישים כאלו מלפני 50 שנה, וגם לאחרונה צילמתי קשישים כאלו ברחובות. שום דבר לא השתנה. המדינה התעשרה והתקדמה, אבל תופעת הקשישים העניים ברחוב לא נפתרה.
עברתי על סטטיסטיקות מהשנים האחרונות של מצב העוני בישראל. כל שנה מתפרסמים הדוחות האלו. עד כמה שבדקתי לא נבנו בתי אבות לקשישים עניים במימון המדינה. בתי אבות לבעלי אמצעים יש בשפע, אבל המדינה זונחת את קשישיה, נכיה וחוליה. הפכנו למדינה קפיטליסטית חזירית עם חשיבה חברתית מעוותת.
מי שתיאר את המצב בצורה נפלאה הוא היוצר המוכשר, מהגדולים שהיו בארץ, ידידי יענקל'ה רוטבליט, שבשנים האחרונות מופיע עם להקת החצר האחורית בשירים שנותנים בראש. אחד מהשירים הוא "שיר האביונים":
בטלוויזיה וברדיו טוחנים את המוח על הפריימריז בליכוד, ואף אחד לא מדבר על הקשישים, העניים והנכים. כולם עסוקים במפלגת השלטון, בתככים ובקומבינות. בטלוויזיה לאורך כל שעות היום משדרים תוכניות אוכל שצופים בהן קשישים עניים שהמקרר שלהם ריק והריר נוזל מפיהם כשהם רואים את כל השפע השפוך על המסך ועיניהם יוצאות מחוריהן.
כתבות מעטות עוסקות בבריאות ובעניי החברה, ואחרוני המוהיקנים דואגים לפרסם את המצב הנורא בבתי החולים, בחדרי המיון והמחלקות הפנימיות. אנשי תקשורת מעטים מדי מתחקרים מה קורה מאחורי הקירות בבתי האבות, שם ישנם לא מעט אנשים רעים שמכים ומתעללים בקשישים. שניים־שלושה אנשי תקשורת עוסקים בחקר המתרחש מאחורי החומות של בתי החולים לחולי נפש, שם מתרחשים דברים זוועתיים.
ומי יישא קולו לומר כי רע מאוד