באופן יוצא מן הכלל, זכו הבחירות המקדימות בליכוד לשבחי רבים מן הפרשנים. “רשימה ראויה”, נכתב ונאמר. “המתפקדים גילו בגרות”, “הכי מאוזן, הכי דמוקרטי”. מחמאות אלה כשלעצמן הן הישג תקשורתי נדיר, כמעט בלתי צפוי, לתנועה ולעומד בראשה. בפריימריז האלה הוכח כי למרות כל הפגמים בשיטה - הכסף שנשפך כמים, הדילים, קבלני הקולות, התמהונים למיניהם - חגיגה דמוקרטית גדולה התפרסה על פני עשרות אתרי הצבעה ברחבי הארץ.
 

את האווירה הליכודית החמה האופיינית הלהיט כמובן הדו קרב החד־צדדי בין נתניהו לסער. ממרום מקומו הראשון, כיחיד שלא עמד לבחירה, קרא ראש הממשלה וראש התנועה לבוחרים לא להצביע בעד שר החינוך והפנים לשעבר ומי שהיה מזכיר ממשלתו, גדעון סער. 


העוינות שמפגין נתניהו כלפי בכיר מפלגתו המשיכה גם לאחר שהורכבה הרשימה, וזה התקבע במרחק ארבעה מקומות מאחורי יו”ר התנועה. יש שיאמרו כי בגלל הוראת נתניהו, סער הגיע רק למקום הרביעי. ויש שיגידו כי טיפס לחמישייה הפותחת דווקא בזכות המתקפה עליו, שחיזקה את מעמדו.


אינני זוכר ראש ממשלה בעבר שכה רבים מיועציו ועוזריו נהפכים לו לאויבים: אמיתיים או מדומיינים; בין שהם נשארים בליכוד ובין שמצטרפים למפלגות אחרות במטרה להפילו; ובין שהם נהפכים לעדי מדינה. מנגד, נתניהו, שמנהיגותו נוסקת מעל כל טוען לכתר ומתריס נגדו, שומר על מקומו הרם יותר מכל ראש ממשלה שקדם לו. אין צורך בסקרים כדי לשער כי עוד כמה שנים בראשות הממשלה נכונו לו ולמחנה הלאומי.


ביום שלמחרת, חברי הליכוד ותומכי המפלגה חוככים ידיהם בסיפוק על הנבחרת שקמה, אבל מבקשים בחודשיים הבאים, עד הבחירות, שקט תעשייתי בצמרת. הם תוהים האם תימשך המלחמה הכה מיותרת בצמרת, שעלולה להכות בליכוד בדעת הקהל. האם נותרו די אנרגיות, אחרי כל מה שהושקע במערכה הפנימית, למשחק הגמר המכריע ב־9 באפריל?


מפלגות קמות ונעלמות. הליכוד נותר הגורם היציב ביותר במפה הפוליטית השסועה לקראת יום הבחירות. בכל הסקרים הוא לפחות שומר על מספר מנדטים שיש לו כיום, 30. מספר המפלגות החדשות – אם התואר מפלגה מתאים להן בכלל – הוא חסר תקדים. כמעט מדי יום מפרסם רשם המפלגות מודעה על פג מפלגתי חדש שבא לאוויר העולם הפוליטי שלנו. 


גם כמות הפיצולים מימין לליכוד ומשמאל לו היא חסרת תקדים. מאבק שקול יותר מסתמן בין הגושים: מרכז־ימין מול מרכז־שמאל. הבון־טון הפוליטי הנוכחי הוא איחודים. ואכן, הסכנה היחידה להמשך שלטון הליכוד נשקפת מהתלכדות במרכז־שמאל, כאשר מפלגות גנץ ולפיד יחדיו עוברות בסקרים את הליכוד. ועדיין, התייצבות בנט, פרץ, סמוטריץ’, ליברמן והחרדים לימין נתניהו, בבוא העת, תבטיח להם קדנציה נוספת בשלטון.


במצב כזה, שבו כביכול התוצאה ידועה מראש, יש פרשנים שמנסים למצוא ליקויים ברשימת הליכוד, לבקוע סדקים בתודעת דעת הקהל. למשל, אותו עיתונאי “מזרחי” שאינו חדל להניף את דגל המזרחיות. הרשימה, כדבריו, “מזעזעת. הפרצוף של הליכוד הוא רק גבר אשכנזי. רשימה אנטי־מזרחית. חיסול המזרחים”.


אותו כותב מבקש ככל הנראה להצית מחדש אש עדתית בישראל, להחזיר את המדינה לשנות ה־50 וה־60, שבהן העולים החדשים מארצות ערב, תושבי הפריפריה, נחשבו לישראל השנייה אחרי שקופחו על ידי שלטון מפא”י ותרמו רבות למהפך ב־1977. יש להזכיר לאותו פובליציסט, שמנסה לעורר שדים רדומים, כי אנחנו כבר ב־2019. הציבור התבגר בעשרות שנים, הרגשות העדתיים קהו, שיקולי אשכנזים־מזרחיים פחתו, הם משחקים פחות ופחות תפקיד בזירה הפוליטית. 


ובכל זאת, רבים מקרב בוחרי הליכוד הם ספרדים ומסורתיים, ילידי הארץ. אז אולי אליהם יבוא המתריס העדתי בטענות, למרות התבגרותם האזרחית ואמונתם הלאומית, אף על פי שהשיקול העדתי אצלם אינו משחק תפקיד חשוב. המציאות, למגינת לבו, היא כי העניין העדתי כמעט אינו פקטור בבחירות 2019.


ואחרי כל זה לא דיברנו על גורם שונה לחלוטין, משמעותי, שנכנס לזירה בבחירות הקרבות והולכות, שלא היה כמותו בשום מערכת בחירות קודמת: החשדות בשחיתות ואפשרות של הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה. זה עלול להיות פקטור, לא העניין העדתי.