אולי זה פורים המתקרב שגורם כמעט לכל המפלגות לעטות על עצמן את התחפושת החברתית, שנראה כי הפכה פק”ל הכרחי בבחירות הנוכחיות. אין כמעט מפלגה, מימין ועד שמאל, שאינה מגדירה את עצמה חברתית. כולן רוצות להתהדר במילת הקסם “חברתית” - שמחליקה לאנשים בקלות בגרון ומאפשרת לגנוב את אג’נדת השמאל, ובו־בזמן להפשיט אותה מהקונוטציות השליליות שהודבקו למחנה הזה, כמו גם לרעיון הסוציאל-דמוקרטי. מילה שמאפשרת למפלגות ללכת עם ולהרגיש בלי. האמת היא, כרגיל, יותר מורכבת. עבור רובן, התחפושת החברתית מסתירה אמת הפוכה.
הליכוד, שרוממות הפריפריה בגרונה, היא מפלגה ניאו־ליברלית. בתקופת שלטונה, הפערים בין עשירים לעניים גדלו, התקציבים לשירותים חברתיים קוצצו, ההוצאה הפרטית על חינוך ובריאות עלתה, יוקר המחיה סירב לרדת והדירה נותרה בגדר חלום רחוק. פה ושם ניתנו משככי כאבים, אבל כשבפריפריה יש מיטה אחת לאלף חולים, קשה לדבר על חברתיות.
לכולנו יש כוונות טובות, אבל כל עוד היא חוברת לממשלת ימין, שסדר העדיפויות שלה הוא להזרים תקציבים להתנחלויות ולקדם קפיטליזם, היא לא תוכל לבצע שינויים משמעותיים.
ש”ס ויהדות התורה הן בראש ובראשונה מפלגות חברתיות־סקטוריאליות, שלעד יהיו מוכנות להסתפק בפירורים המנחמים שמפלגת השלטון תזרוק להן על מנת
להשתיק את המגזרים שלהן. על הימין החדש והבית היהודי אין מה לדבר. מדינת הרווחה היחידה שהן מקדמות היא זו הנמצאת בשטחים. מה שנמצא בראש מעייניהן הוא הגדלת שטח המדינה ולא הגדלת השירותים החברתיים. הרכש החדש של בנט ושקד, אלונה ברקת, היא בגדר הונאת אנשי הדרום וחובבי הכדורגל. מה היא יודעת על מדינת רווחה?
חוסן לישראל היא ערב רב של מועמדים שלא לגמרי ברור מה מחבר ביניהם. מיכאל ביטון ומירב כהן עשויים להיות בשורה, אך כלל לא ברור אם יצליחו להתוות שם את הדרך במקום להיות הגמדים של גנץ. גם גשר היא הבטחה מסוימת בכיוון הנכון, אבל בשלב זה לא ברור אם היא עוברת את אחוז החסימה, ועוד יותר מכך לא ברורות מהן התוכניות הכלכליות של אורלי לוי־אבקסיס.
ולבסוף, מפלגות השמאל. העבודה היא אכן היחידה שקוראת לשינוי סדר העדיפויות הכלכלי. עם הכוונות החברתיות של יחימוביץ’ ושמולי אין מה להתווכח. אבל עדיין הסוגיה של חלוקת הקרקעות בעוכרי המפלגה. כל עוד היא מחויבת לקבוצת הכוח של הקיבוצים, צדק חלוקתי אמיתי לא יהיה בכוחה להציע.
מרצ מתמקדת בסדר יום מדיני, ובאופן אבסורדי אינה מזוהה עם סדר יום חברתי. קהל מצביעים לא קטן שלה מגיע מהמעמד הגבוה המתגורר במרכז. חד”ש היא מפלגה סוציאליסטית אמיתית. אלא שסדר היום הכלכלי, שרבים מאזרחי ישראל היהודים יכלו להזדהות עם חלקים בו, הולך לגמרי לאיבוד בתוך המצע האנטי־ציוני שלה, המבקש להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה.
מה נותר לאזרחים לעשות עד הבחירות? לעיין בתוכניות החברתיות של המפלגות, לדרוש תשובות, לא לקנות את הסיסמאות, או במילים אחרות: להוריד את התחפושת מעל המפלגות.