מדברים במרחב הפוליטי על חיבור ואיחוד, כצורך נואש להתקיימות גופים אידיאולוגיים קטנים ומפוררים עם עבר מפואר, מנהיגות מיתולוגית ומעשים היסטוריים. לפני כ־20 שנה, ימי ההפגנות והמחאות, נזכר הח"מ, פגשנו חברי ישי ואני בכשני תריסר פעילים בארגוני שמאל (בטרם הוגדר המרחב הפוליטי שבין שמאל וימין כ"מרכז"), מ"שלום עכשיו" ועד לאמהות החיילים והנשים שבמחסומים. בתמימותנו ביקשנו מהם לחפש את המשותף ביניהם, לחבר מטרות ויעדים וליצור גוף מחאתי־פוליטי מאוחד ויעיל. הנוכחים גיחכו, גלגלו עיניים, המשיכו לנגוס במנת הפלאפל והתייחסו אלינו כמו לתמהונים. 20 שנה אחרי, הדיבור על התאדות השמאל הפך כמעט לפאסה, כי ודאות חולשתו והיעלמותו מוכחת ביומיום, למרבה הצער.

מפלגות השמאל והמרכז בעשור האחרון היו דברניות ועקרות, עם נבחרות של נבחרים מובחרים, ברובם אנשי אמת, בעלי עקרונות, ליברלים ובעלי יכולות מוכחות, שבזבזו את עצמם לדעת בדברת אינסופית. יחידי סגולה, כמו שמולי, שלח, גלאון, שפיר ולבני, עשו יותר. ניסו לשנות מציאות בחקיקה, נאבקו בחקיקה מזיקה וביקשו לשנות את המודעות הציבורית.

אך הנהגות המפלגות, בכישלונן לפענח מציאות משתנה ובחשש מתגובת הימין השולט, החמיצו כל הזדמנות לאקטיביזם חיובי ומשנה תודעה. הן לא יצרו או יזמו הזדמנויות למחאה המונית. הן ניסו להיגרר אחריהן ונכשלו, כמו במחאת האוהלים הארצית וההמונית בקיץ 2011, מרי אזרחי צעיר, א־פוליטי, ספונטני ומתפשט, נגד הפערים החברתיים, הקיפוח, יוקר המחיה והכלכלה הכושלת, השחיתות בהון־שלטון. זו הייתה אולי הפעם היחידה שבה השלטון החל להזיע, ולא בגלל החמסין. בסוף לא היו למחאה דגל ומנהיגות מוסכמת לדרוש מהפך מהשלטונות ולקבלו, ולא קמו כוחות פוליטיים ליברליים נחרצים לסייע להם במאבק.

העובדה שמפלגות השמאל־מרכז נכשלו בהתחברות למרי הספונטני הזה ובהפיכתו לגורם משנה כללי משחק, היא בעלת משמעות עצומה. במחדלן הרדימו גם את הרוב השקט, הנהנתני, נעדר האחריות הציבורית, שמאס בהפגנות אלפים חסרות תועלת מעשית והחל בעצלתיים לזחול למחנות אפקטיביים יותר; לקיצוניים, הצרודים משנאה, הנשבעים בשם מנהיגות מושחתת, מסיתה, מפלגת, אנוכית ומופרעת; מנפנפים בדגלי הפטריוטיזם ומחפשים בוגדים; אלה שהפכו את המושג שמאל לסמול – ואת השמאל למהות שנואה ומבוזה ולשעיר לעזאזל.

אף על פי שהצבעתי תמיד למפלגות בשמאל-מרכז, מעולם לא הייתי חבר מפלגה. אני נגד תיוגים, אך נחשב לשמאלן, אולי בצדק. כי אני חילוני־מאמין. מאמין בישראל, מולדתי, מדינת העם היהודי, ליברלית, שוויונית ודמוקרטית, שבה מיעוטים זכאים לשוויון בזכויות ובחובות.

אני מאמין בסיום השליטה על עם אחר, מתנגד למדינת כל אזרחיה, אפרטהייד מובנה, שזוממים הימין והאסאלם הקיצוני. מאמין בשתי מדינות לשני עמים - וברדיפה מתמדת, גם בימי מלחמה, אחרי השלום. אסור לקבל ש"לנצח תאכל חרב" היא תוכנית מדינית. צריך להאמין במו"מ לשלום תוך פשרות ובמציאת פתרון פוליטי בינלאומי לאיומים ממדינות וארגונים אויבים.

אני מאמין במגילת העצמאות כתחליף לחוקה ובעליונותו השיפוטית של בית המשפט העליון. יש לבער את השחיתות השלטונית והציבורית ולעצור את אלה המתנכלים בקומבינות פוליטיות לדמוקרטיה, לליברליזם, לערכי השוויון ולאיחוד השבר בין העמים, העדות והצבעים בישראל. אני מאמין שיש מאות אלפים שחושבים וחשים כמוני – ואף על פי שבצוק העתים חוששים להיות מתויגים כסמולנים, הם מוכיחים שהשמועות על מות השמאל מוקדמות מדי. הוא עוד יחזור ויפרח ויבְעַר ויבַער ויבָאר.