ברוב מהומה נחגגו הפריימריז של העבודה, והתוצאות הפריחו קצת אודם בלחיי המפלגה הגוועת. אלא שהתנועה שהובילה פעם את הציונות והמדינה נותרה זה עשרות שנים ללא כל אמירה משלה, מנסה ללכוד ברמייה קולות של בוחרים מהימין רק כדי להגשים את מדיניות השמאל הקיצוני כשהיא מגיעה לשלטון. עם אפס בשורה ייחודית בתחומים המרכזיים של חיינו, התגאו בעבודה בפרופיל שמאחד את מובילי המפלגה: התחום "החברתי". ואכן, הדבק היחיד שמחבר בין מרבית ראשי המפלגה הזו הוא סוציאליזם נצלני וטורפני, שמכונה משום מה "חברתיות". 

במשמעות ההובלה החברתית הזו של העבודה ובתוצאותיה ניתן היה להיווכח מדוח הממונה על השכר שפורסם השבוע. פרסום הדוח עבר, משום מה, ללא מהומות, אף על פי שלו הייתה אצלנו אופוזיציה ראויה, היא הייתה קורעת לגזרים את שר האוצר וראש הממשלה בגלל אותה "חברתיות" שזועקת מהדוח.

מתברר ששכרם של עובדי המדינה גדל בעשור האחרון ב־20.6%, ושכר עובדי מערכת הבריאות הממשלתית גדל ב־31% לעומת השכר של כלל העובדים במשק, שגדל רק ב־11%. 

וזו רק תחילת השערורייה, כי בהתאם להסכמי הפרוטקשן שחתם עליהם שר האוצר עם יו"ר ההסתדרות, שכר עובדי הממשלה יטפס בכמעט 8% נוספים בשנים הקרובות. לידיעתכם, כל אחוז העלאה שווה מיליארד שקל בשנה, ומה אפשר לעשות "חברתית" עם מיליארד שקל, שלא לומר 8 מיליארד בשנה, תדמיינו לעצמכם. כמה מתמחים אפשר לקלוט בהדסה, כמה חדרי מיון ומחלקות פנימיות אפשר להגדיל ולשפץ; כמה רכבות חדשות ניתן לקנות, בכמה ניתן להוזיל את מחירי המכוניות והדלק, שם שודדים אותנו במיוחד; כמה מסי עבודה אפשר להפחית לעובדים ולתמרץ בכך את המגזר הפרטי כדי שיעבוד וייצר, לא רק יניף דגלים של "עבודה".  

בכלל, המגזר הציבורי גדל בעשר השנים האחרונות ב־18% במקום שיקטן, כאשר הוצאות השכר הממשלתיות הן 30% מתקציב המדינה - פשוט עושקים את משלמי המסים. שלא לדבר על הפנסיה התקציבית שמוצצת את לשד המשק. 

כל זה לא מעניין את ה"חברתיים" של מפלגת העבודה, כי אצלם התחלפה התמיכה בפועלים המסכנים של המושבות שארגן ברל כצנלסון, בתמיכה בדביבונים הכי שמנים של מנגנון המדינה, חברת החשמל, הנמלים ודומיהם. כוכבי העבודה הנוכחית הצטיינו גם בכנסת הנוכחית ביוזמות חקיקה שנועדו לפטם עוד יותר את האיש השמן: המנגנון הממשלתי המנופח, העצלני והרשלני. מנגנון של קביעות מנוונת, צבירה כוזבת של ימי מחלה ודמי כוננות ואינסוף צ'ופרים לא מוצדקים. צ'ופרים שלא קיימים במגזר הפרטי, שעובד במרץ ועושה הכל ביעילות, בחיסכון ומחזיק את המדינה כולה על כתפיו. 

בד בבד, נבחרי העבודה, מאיציק שמולי ועד סתיו שפיר, מעמיר פרץ ועד שלי יחימוביץ', במקום שיתקוממו נגד שוד ופרוטקשן מצד הוועדים הגדולים וההסתדרות, עסוקים בניסיון לחבל בכל יוזמה פרטית שמאיימת להוציא אותנו מהבוץ הממשלתי. 

ראוי היה שהמפלגה תעבור מן העולם ולו בגלל אשמתה בחילול האסון הכי גדול מאז ראשית הציונות: הסכמי אוסלו. אבל ללא קשר, זו מפלגה שבעשרות השנים האחרונות מניפה את דגל האנטי־עבודה, זה שמסתתר מאחורי ססמת ה"חברתיות" הנאצלת. כך יוצא שאפילו השם "עבודה" הוא עוד ססמה מטעה, שנועדה לכסות על ערוות המפלגה המתעתעת הזו. כמו הכותרת הכוזבת השנייה שבה השתמשה המפלגה בארבע השנים האחרונות ונפטרה ממנה רק לאחרונה - "המחנה הציוני". 

החוצפה של הולנד

שני פרסומים אקראיים מהימים האחרונים חשפו את חתרנותה של ממשלת הולנד מול מדינת ישראל. ראשית, נחשף שהולנד שילמה לארגון העוין בצלם 176 אלף יורו כדי שזה יחבר דוח נבזי נגד בית המשפט העליון ומערכת הממשל שלנו, תחת הכותרת "גירוש קהילות פלסטיניות מאדמתן". בצלם, כמובן, עמדו בהסכם ורקחו עוד מסמך אנטי־ישראלי שקרי, שהפעם מתעלם מבנייה בלתי חוקית פלסטינית, ומכפיש את בג"ץ ואת מערכת האכיפה והתכנון הישראלית ביו"ש. 

אבל הסיפור האמיתי הוא החוצפה ההולנדית. אותה חוצפה שגרמה למשרד החוץ הולנדי להודיע השבוע כי הוא יכיר בירושלים, יו"ש ורצועת עזה כאזורי רישום נפרדים במרשם התושבים שלו, נפרדים ממדינת ישראל. 

כך ההולנדים רושמים עוד נקודה על מפת ההתרסה והפגיעה השיטתית בריבונות שלנו מצדם. דפוס של התערבות בעניינים הפנימיים של מדינה ריבונית, ידידה לכאורה, שמתנהל בניגוד לקודים המקובלים בין מדינות שמקיימות קשרים דיפלומטיים הדדיים. הולנד, כמובן, אינה לבד. חתרנות דומה ניכרת גם מצד מדינות אירופיות נוספות, מגרמניה ועד שוודיה, מצרפת ועד שווייץ וכמובן - האיחוד האירופי העוין עצמו. 

ממשלת צרפת יצאה מדעתה לאחרונה בגלל התבטאויות של סגן ראש ממשלת איטליה בעד "האפודים הצהובים", שנתפסו כהתערבות בעניינים הפנימיים שלה. ומה עושה ממשלת ישראל מול ההתערבות החמורה הזו בעניינים הפנימים שלנו, שלא לומר הניסיון לדה־סטביליזציה של השלטון הישראלי? כלום. מה עושה ישראל מול לחץ גרמני שלא לבנות את שכונת גבעת המטוס בירושלים? נכנעת. ומה בעניין הדרישות שלא להרוס מבנים בלתי חוקיים ערביים כמו בחאן אל־אחמר - כניעה. ומה עושה ישראל נגד הזרמת כספי עתק מממשלות אירופיות לארגוני חזית אנטי־ישראליים כמו בצלם ושוברים שתיקה - כלום. ועוד טוענים שמכהנת כאן ממשלת ימין. 

דחיית המאה 

השבוע פורסם בארה"ב ש"תוכנית המאה" החלומית של דונלד טראמפ, זו שתפתור בקסם את כל הבעיות שלנו מול הערבים, כבר מוכנה. אלא שהתוכנית נשמרת היטב בכספת בוושינגטון ופרטיה נחשפו רק לחמישה אנשים. אדריכליה, כולם שותפי סוד קרובים של ראש הממשלה בנימין נתניהו, מקפידים לא לפרסמה לפני 9 באפריל כדי לא לפגוע בנתניהו עצמו. 

מכיוון שהממשל הנוכחי רוצה בטובתו ובהמשך כהונתו של ראש הליכוד, בניגוד לממשלים קודמים, ברור שמי שמעכב את הפרסום יוצא מהנחה שהתוכנית החלומית לא תמצא חן בעיני הבוחרים של נתניהו והחשיפה עלולה לגרוע ממנו קולות. דווקא לכן חייבים לשאול שאלות קשות ולקבל התייחסויות ברורות, במיוחד מנתניהו עצמו. 

אין ספק שראש הממשלה מכיר היטב את קווי המתאר של התוכנית. למעשה, לא רק הוא. הדלפות שונות, שלא הוכחשו על ידי הבית הלבן, מלמדות כמה התוכנית הזו מסוכנת ותלושה. עד כמה תמונות התחממות היחסים עם מדינות המפרץ הן התשלום על פגיעה אנושה שטמונה בה עבורנו. לפי הפרסומים, התוכנית כוללת מדינה פלסטינית, חלוקה של ירושלים, חנק של הבנייה היהודית ביו"ש והותרת לא יותר מ־10% מהשטח בידינו. 

לכן נשאלת השאלה איפה ניצב האיש שטוען שהוא ראש ממשלה "מהימין", ואפילו בוחש במשאים ומתנים של מפלגות הימין, כאילו הוא האב הרוחני שלהן. כמובן שחייבים גם לתמוה איפה חברי הליכוד, מי שחייבים לתבוע מראש המפלגה שלהם להצהיר שהוא לא ייכנע למין תוכנית מאה מפוקפקת שכזו, גם אם היא תבוא מהחבר הטוב דונלד. והנה, גם בזירה הזו מקבל נתניהו שקט תעשייתי מוחלט מהמפלגה שלו, שקט שהוא רפש. כי הרי המיקום של מיקי זוהר או דוד ביטן ברשימת הליכוד חשוב הרבה יותר מתוכנית מדינית מאיימת והרת אסון.

tguvot@maariv.co.il