נדמה לי שהפכתי לסלב. אחרי אלף שנים בתעשייה, הופעה באין ספור תוכניות ובשלל ערוצים זה קרה. נכון להיום, כשאני צועד ברחוב, אראה לא מעט פעמים בזווית העין את העוברים והשבים מתלחששים ומצביעים לעברי. חלקם אפילו פונים אלי ומבקשים לברר דבר מה. יש אף כאלה שמבקשים להצטלם. כל זה החל אחרי שידור הפרקים האחרונים בתוכנית ה"מתחזים", שבהם אני נוטל חלק. הם עוררו הד ציבורי נרחב וזכו לאחוזי צפייה גבוהים.

אשתי, שמביטה על חיי מבחוץ בשפיות ובחדות גבוהה משלי, הסבה את תשומת לבי לעובדה שלאחרונה גם כשאנחנו הולכים לסופר השכונתי הנוכחות שלי מסקרנת ויוצרת עניין. התגובות מגוונות, מכל הסוגים והמינים. טובות, אגב, כמעט תמיד. אני מניח שדברים רעים פחות נעים לומר בפניו של אדם. יש התפעלות מהתוכנית, הלם, גועל, כעס על העובדה שמתחזים כמו אלו שחשפנו מהלכים חופשי ופועלים ללא בושה, וגם צחוק.

בדיחות ובדחנים אני פוגש בלי סוף. מיליארד הלצות וחידודים נחתו על ראשי לאחרונה. כך ישנם מקרים שבהם אפסע על המדרכה בשלווה סטואית ולפתע יזנק עלי מקצה הרחוב אדם בגיר שיצעק בקול בעל עוצמת מגפון בינוני: "תראה את האיש לידי, הוא מתחזה! תתפוס אותו מהר". או אז יצביע על חברו או קרוב משפחה שנמצא בקרבתו, ידרוש שאחשוף אותו ולקינוח יתגלגל מצחוק. מצחיקנים אחרים יקראו אותי הצדה באינטימיות כממתיקי סוד.

בלי לברר אם רצוני בשיחה הצפופה שנוצרת יש מאין, הם יציינו בקריצה ובשילוב צ'אפחה חברית על הכתף, "הרבה מתחזים תמצא באזור. תוכניות בשבילך בלי סוף כאן. כולם פה מניאקים, תאמין לי". זה קורה למרבה הפלא כמעט בכל עיר שבה אבקר. ללמדכם על כמות המתחזים בארצנו או על רמת ההערכה הנמוכה של תושבי כל יישוב למקום מגוריהם.

חביבים עלי במיוחד אלו המצחקקים על הכושר הגופני שהפגנתי בתוכניות, ובתום בדיקה אנטומית מהירה שלי יציינו שבגלל המרדפים אחרי המתחזים הנני רזה. הפעלתנים ביותר הם אלו שמכונים בפי ה"חוקרים". מדובר בסקרנים המבקשים לדעת כל פרט אפשרי על הסדרה. לעתים ינסו לברר שאלות שהסיקו מהתוכנית שמעולם לא חשבתי עליהן ושאין לי בכלל יכולת להבין על מה מדובר. דיאלוג ראשוני כזה הופך בקלות ובלי יכולת לעצור לשיחה של שעות, שכמעט בלתי אפשרי לצאת ממנה. רק תירוץ או הצהרה על סיבוך בריאותי דחוף מסיימים מפגש מתארך מהז'אנר המדובר.

מלבד התוכנית עצמה הגיע חיקוי שלי ב"ארץ נהדרת" שהוסיף שמן למדורה ועורר גל נוסף של בירורים: האם נעלבתי מהביצוע של אלי פיניש? החיקוי דומה לי או לא? אהבתי אותו? על כך אשיב בלי עוררין שכן. טמבל מי שאומר שדמות ב"ארץ נהדרת" פוגעת בו. זה דבר נפלא, ובמקרה המדובר נדמה לי שגם מצחיק.

האמת היא שכל ההתעניינות נחמדה בהחלט, בייחוד לנוכח העובדה שהיא מקדמת את התוכנית ואת מטרותיה: לעצור תופעה פוגענית ומכוערת. למרות זאת, לעתים זה עלול להיות קצת מביך. אם לא הסתרקתי; אם יצאתי מהבית לבוש בפיג'מה כשמשחת שיניים מעטרת לי את הפנים; אם סיימתי אימון מיוזע או אם אני בקריז כי לא ישנתי בלילה בגלל התינוקת - הכל נהיה מורכב יותר. אבל אלו צרות של עשירים.

אדם שחשוף לעין הציבור ומתבכיין שזה לא נעים לו הוא כפוי טובה, ואולי גם קצת חוצפן. אף על פי כן יש ימים שאני מנסה לתכנן מסלולים. בייחוד ברגעים שבהם כפי שציינתי אני מתהלך בשכונה כשלגופי פיג'מה. ואם יורשה לי לומר, אני מאוד אוהב את הפיג'מה שלי. כדי לחשב את מהלכי טוב יותר פיתחתי מחשבון פנימי. מעין ווייז אישי של מסלולים ושל זמנים שבהם יש ללכת בלי להידרש לחקירה צולבת על המתחזים בידי צופה אדוק. זה לא חוסר סבלנות או רצון להימנע מפדיחה שגורמים לי לנוע כך, אלא החשש שאם יראו אותי כשם שאני נראה בדרך כלל, כמו סמרטוט מהורהר שטרוד בענייני היומיום השוחקים, כל הפאסון יתפוגג.

וברור לכם ששום מתחזה לא יירתע מגבר בגיל העמידה שמסתובב בגבעתיים עם טרנינג מהוה כשהוא נושא בידו שקית פלסטיק ובה חלב וגביעי לבן ושעל זקנו שאריות קלות מארוחת הבוקר.

אדם שגלוי לעין הציבור ומתבכיין שלא נעים לו הוא כפוי טובה

לאחרונה, גם כשאנחנו הולכים לסופר השכונתי הנוכחות שלי מסקרנת ויוצרת עניין. התגובות מגוונות וטובות כמעט תמיד. למרות זאת, יש ימים שלא קל לי עם החשיפה