הבאנקר: על דבר אחד מסכימים כמעט כל הסוקרים: נתניהו. הקידומת 3 ליד עמודת המנדטים של הליכוד בראשותו היא באנקר. בכל תסריט, תרחיש, איחוד מרכז־שמאל או שמאל־ימין, ביבי ממשיך להביא 30 מנדטים. בבחירות הקודמות המספר הדומיננטי של נתניהו היה 20. הוא הצליח, במאמץ של הרגע האחרון, תוך שימוש בשקרים, מניפולציות ואמצעים מלוכלכים, לשתות 10 מנדטים נוספים משותפיו בימין. בארבע השנים האחרונות הפך החניון הזמני של המנדטים האלה, בחצר של ביבי, לחניה לטווח ארוך. המאחז הבלתי חוקי הוסדר. המנדטים הגזולים די מרוצים. הביטחון בסדר, הכלכלה סבבה, למה לתקן מה שלא מקולקל?

בחירתו של טראמפ לנשיאות ארה"ב פעלה על נתניהו כמו הפעלת מנוע טורבו. תדמיתו כמדינאי־על, בליגה של פוטין וטראמפ, הוסיפה שמן למדורת המנדטים. לבייס של נתניהו לא אכפת משום דבר אחר. שיעשן מה שהוא רוצה, על חשבון מי שהוא רוצה ושהיא תקבל אספקה שוטפת של שמפניה ורודה ע"ח תקציב הרווחה. למי אכפת. ביבי יכול להפריט את חיל הים לאוליגרכים רוסים או למכור את חיל האוויר כדי לקנות לעצמו מטוס דרימליינר מצופה זהב ומיטת אפיריון מלכותית בתוכו. הכל טוב. מגיע לו. ריקבון מוסרי? שחיתות אינסופית (לכאורה)? "המדינה זה אני"? אז מה. המדינה זה באמת הוא, לא?
 

מולו, אין עדיין שום מועמד משמעותי באמת. כזה שמחזיק מים, או מנדטים. החולות נודדים מלפיד לגנץ, מגבאי לכל הכיוונים, מכאן לשם, אבל בסופו של דבר, לשום מקום. אם אתם מזהים דמיון בין התיאור הזה למה שקורה עם טראמפ בארה"ב, אתם צודקים. כולל החקירות והפיכתם של חלק מנאמני המקורבים לעדי מדינה. בדיוק כמו שטראמפ אמר במהלך הקמפיין שלו: "גם אם אלך לתומי בשדרה החמישית בניו יורק ואירה באנשים, עדיין יצביעו עבורי". ככה נתניהו.
 

הוא יכול עדיין להפסיד בבחירות, אבל הסיכוי שזה יקרה אינו גבוה. אף אחד לא יודע להגיד מה תעשה הודעתו הצפויה של היועמ"ש על כתבי האישום. האם זה יגדיל את ה־30 ל־40, או יוריד ל־22? נדמה לי שגם נתניהו לא ממש יודע, אבל הוא מתאבד כדי שזה לא יקרה. יכול להיות שיש לו סיבה טובה. הרי יחד עם ההחלטה, ישתחררו גם חומרי חקירה. נעים בגב, זה לא יעשה לו. גם נפילה של אחד השותפים מימין אל מתחת לאחוז החסימה יכולה לגרום לו צרות (לכן הוא דוחף בכל הכוח איחוד בימין, כולל עוצמה לישראל. מצדו, אפשר גם להקים לתחייה את הרב כהנא ולמנות אותו ליו"ר הקואליציה הבא). 
 

ותסריט אחרון: המשך נסיקה של גנץ ואיחוד עם לפיד ואשכנזי יכולים גם כן לייצר סוג של מומנטום נגדי, אבל הסיכוי שזה יקרה נמוך מאוד. לפיד וגנץ נפגשו, בתיווכו של אשכנזי. לפיד דרש רוטציה. גנץ סירב. הוא כפול ממנו במנדטים ופי ארבעה בהתאמה לראשות ממשלה, למה רוטציה? אבל לפיד מחזיק במפלגה עוצמתית, יעילה, מתוקתקת ועמוסת מתנדבים בכל הארץ. יש לו גם כריזמה (שאין לגנץ). מי שרוצה את הנכסים האלה, צריך לשלם. בינתיים, גנץ מעדיף לשלם במקום ריאלי לאבי ניסנקורן, יו"ר ההסתדרות (דורש חמישייה ראשונה), כדי לקבל את המנגנון ההסתדרותי. לא דבר של מה בכך.
 

לפיד ממתין. גנץ התיישב לו על הספה בסלון וזרק אותו לממ"ד. בינתיים אירע משהו משעשע. יש עתיד הקימה מטה בחירות ושכרה משרדים בהתאם. עם המשרדים, נשכר גם ריהוט מתאים, מקבלן ריהוט. לפיד נכנס למשרד החדש שלו ושאל מאיפה הרהיטים. הקבלן סיפר שהוא קונה רהיטים מפשיטות רגל.

כשנשאל איפה קנה את הריהוט שמפאר עכשיו את המטה של לפיד, ענה "מהמימד החמישי". למי ששכח, מדובר בחברת הסייבר שבראשה עמד גנץ, ופשטה רגל לאחרונה. אז גנץ יושב על הספה בסלון של לפיד אבל לפיד מתרווח על כורסת המנהלים של גנץ. מדינה קטנה. עד הדד־ליין להגשת הרשימות יזרמו עוד הרבה ספינים במרחב שבין גנץ ללפיד. לא ברור מה ייצא מהם. 

 

טראמפ. צילום: רויטרס


הצבא של ביבי

מה שברור זה שנתניהו עושה מה שבא לו, ולא משלם מחיר. הוא יכול להפר, שוב, את העמימות הביטחונית ולהתרברב כטווס על סטרואידים בתקיפה האחרונה בסוריה. לא יאונה לו כל רע בסקרים. הרי הוא מר עולם. ומה אם בסופו של יום העסק בצפון יתלקח? אז זו הבעיה שלנו. והוא יכול גם לטוס לוורשה במטוס בואינג 777, שעלותו גבוהה בהרבה (הערכות: פי שלושה) ממטוסי אל־על הקטנים יותר שמבצעים את הטיסות ליעדים קרובים כאלה. והוא יכול לעמוד בראש מפלגה שהפריימריז שלה הפכו לבדיחת העיירה. כל זה מחליק מעליו כאילו הוא מצופה שמן. הוא חסין.
 

הוא אפילו ממשיך לנסות להצטלם עם חיילים, למרות העתירה שהגיש בנדון עו"ד גיא בוסי (בשם מפלגת העבודה) לוועדת הבחירות המרכזית ואף על פי שחווה"ד של היועמ"ש שצורפה אליה היא שזה אסור על פי חוק בתקופת בחירות. נתניהו יכול אפילו לצלם סרטון מגוחך שבו הוא מקטר על זה ש"הם מנסים למנוע ממני להצטלם איתכם" או "יש איזו הנחיה מוזרה". הבעיה היא שמישהו שלח את הסרטון הזה לכל עוזריו, עמיתיו ואנשיו של השופט חנן מלצר, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית. מלצר הוא איש עסוק, לא עוקב אחרי הרשתות החברתיות. אז עזרו לו. זה הצליח. הוא אומנם קיבל את בקשת הליכוד לדחות את הדיון בעתירה בכמה ימים, אבל הוציא מיד צו על תנאי שאוסר על המשך הפצת תמונותיו של נתניהו עם חיילים. זוהי לשון החוק ואין לשופט מלצר את הפריבילגיה שיש לנתניהו, לצפצף עליה.
 

קחו, למשל, את מה שעבר על גדעון סער בשבועות שלפני הפריימריז. צבא ענק של בוטים, חשבונות מזויפים, דפי פייסבוק ממומנים וארסיים, הסתער עליו על מנת לוודא את מותו הפוליטי. על פי חברות המתמחות בפילוח וחקר רשתות חברתיות, זו הייתה מתקפה מאורגנת של פייק ניוז שהופעלה ואורגנה על ידי גורמים חיצוניים ופנימיים. סער "קפץ" הישר לצמרת רשימת המותקפים בשבועיים שלפני הפריימריז. יחד איתו, בצמרת, נמצא גם בני גנץ. נתניהו? הוא מקבל בעיקר פייק חיובי. כלומר, אותו ערב־רב של גדפנים פיקטיביים ומפיצי רעל, דווקא בעדו.
 

מאות פרופילים פיקטיביים בפייסבוק, עשרות גפים אנונימיים ובוטים מזויפים בטוויטר הפיצו נגד סער השמצות מטורללות לגמרי ומומצאות לחלוטין בימים שלפני הפריימריז. "סער שתול של הקרן החדשה", או "גאולה אבן שמאלנית", או "סער מינה את דינה זילבר" (לא נכון), או "התוכנית של סער והתקשורת השמאלנית נחשפת", וכן הלאה, מכל טוב הארץ. הכי מצחיק זה שבין ההשמצות נרשמה גם זו: "סער קיבל סיקור תקשורתי חיובי ביום הבחירות בשווי 2 מיליון שקל". זה מצחיק, כי מי שסידר לסער את הסיקור היה נתניהו, באותה מתקפה משפחתית פומבית שהנחית עליו בים, באוויר וביבשה, בקולו ובלי בושה, בימים שלפני הפריימריז. 
 

"מצביעים קודם ביבי, רק אחר כך ליכוד", המשיכו להפציץ החשבונות המזויפים, "סער חבר לתקשורת השמאלנית להפלת ביבי" וכו'. זה היה בליץ מתוכנן וממומן, ששוגר ללא מגע יד אדם. אם נתעלם לרגע ממגעו של אדם בשם יאיר נתניהו, שהוא אחד הראשונים שמסמן "לייק" לחלק מדפי הפייסבוק שהיו מעורבים בקמפיין הזה. אבל למה צריך לעקוב אחרי הלייקים, אם אותו נתניהו צעיר פרסם כמה מהפוסטים הרעילים ביותר נגד סער בדף שלו ובחתימתו. "גאולה אבן שמאלנית קיצונית, וגם גדעון", כתב הג'וניור וקינח בפיתוח הלשוני החדש מתוצרתו, "חרטאה" (כנראה ע"ש חארטה). כאמור, הכל עובר. הכל מותר. אין איזונים, אין בלמים, אין מבוגר אחראי במחלקה הסגורה שבה כולנו כלואים.


השקרים נוהרים

זה לא רק סער. ראש ממשלת ישראל מנהל תעשיית פייק ניוז משגשגת וחסרת בושה ומפציץ את צאן מרעיתו בסיפורי בדים נטולי קשר כלשהו עם המציאות. הניצנים נראו עוד בבחירות הקודמות, עם הסרטון המפורסם של "הערבים נעים בכמויות" ושקרים בוטים נוספים. אחד הבולטים שבהם היה קשור, גם הוא, לערבים. ערבי, יותר נכון. אחד, אחמד טיבי. מעשה שהיה כך היה: יריבו העיקרי של נתניהו, יצחק הרצוג, בא להתראיין באולפן "מעריב". בסוף הראיון שאלתי אותו סדרה של שאלות קצרות, שעליהן היה צריך להשיב ב"כן" או "לא". אחת מהן הייתה "אחמד טיבי בוועדת חוץ וביטחון, כן או לא?".

הרצוג ענה "אני לא יכול לשלול". תשובה מדויקת, כי על פי החוק אי אפשר למנוע מינוי כזה. כבר היו שני ח"כים ערבים בוועדה הזו, ושום דבר לא קרה. מליאת הוועדה אינה חשופה לסודות משמעותיים. בוועדות המשנה אין (ולא יהיו) ח"כים ערבים, וגם תפקיד יו"ר ועדת החוץ והביטחון חסום בפניהם. יו"ר ועחו"ב הוא האיש שחשוף כמעט לכל סודות המדינה, יותר משר הביטחון והרמטכ"ל, שני רק לראש הממשלה.
 

אנשי נתניהו גילו את האוצר הזה כעבור יומיים ועד מהרה הופיע בדף הפייסבוק של ראש הממשלה, בחתימתו, הפוסט שכותרתו הייתה "הרצוג ימנה את טיבי ליו"ר ועחו"ב". שקר וכזב, אבל מי סופר? צרפו לזה סרטוני כזב על "גדודי עז א־דין אל־קסאם תומכים בהרצוג", ותקבלו את שיטפון הליכודניקים שחשים לקלפיות כדי להציל את המדינה מציפורניהם של הזוממים להכחידה.
 

הפעם כל זה מתרחש שוב אבל מהר יותר, חזק יותר, נמוך יותר. הנה דוגמה: פייסבוק הודיעה שהסירה רשת איראנית של חשבונות מזויפים. ומה מפיצים נתניהו, אתריו, סייעניו וכלי התקשורת שלו? שפייסבוק הסירה רשת של חשבונות מזויפים שפעלה להפלת נתניהו. לא היה, לא נברא. באתר "אל־ג'רידה" מופיעה ידיעת כזב על איום של הגנרל קאסם סולימאני לשגר טילים לתל אביב כדי להפיל את נתניהו. הבעיה היא ש"אל־ג'רידה" הוא אתר הידוע כמסלקה ישראלית. כבר שנים שגורמי שלטון ישראליים מפיצים דרכו מיני ידיעות לוחמה פסיכולוגית ובלוני ניסוי. גם הפעם מדובר בפייק, אבל זה לא מפריע לנתניהו לחגוג כל הדרך אל הקלפי ולהגיב נחרצות על אותם איומים, שלא באמת אוימו. 
 

בעידן הנוכחי אף אחד לא קורא אותיות קטנות, ומתי מעט נכנסים לטקסט של הידיעה עצמה (ערוץ 20 הוא הפלטפורמה העיקרית למשחקים האלה). קוראים רק את הכותרת, והמסר מחלחל: זה או שאתה תומך באיראן, או שאתה תומך בנתניהו, היחיד שבולם בגופו את השואה השנייה. אגב, גם זה כזב מוחלט. בעידן נתניהו איראן קרובה מאי־פעם לגרעין וקרובה מאי־פעם לגבולות ישראל. בעצם, הם כבר על הגדרות, כפי שהתברר השבוע, ואילו מאגר הטילים של נסראללה שילש את עצמו פלוס ריבית דריבית.
 

עוד דוגמה: בערוץ 20 מפרסמים שהשב"כ אישר את עסקת בזק־יס (העסקה שניצבת בליבת תיק 4000), ועוד בתקופת רוני אלשיך! אכן, סקופ מהדהד. אם השב"כ אישר, מה באים בטענות לנתניהו? מעמידים לדין את נתניהו, במקום שיעמידו את אלשיך הבוגד. העובדה שאין לזה שום קשר לתיק 4000 (השב"כ נותן אישור ביטחוני בלבד שאינו רלוונטי לתיק), לא מוזכרת משום מה. גם העובדה שאין לאלשיך שום קשר לאישור הנדון. כך גם באשר ל"עדים החדשים" שנתניהו דורש לחקור בתיק הזה (פייק), לעימותים שדרש לקיים עם עדי המדינה (פייק) ולכל שאר הפייקים.
 

בינתיים מגדיל נתניהו ככל יכולתו את בני גנץ. אין דבר שביבי רוצה יותר מאיחוד במרכז־שמאל. שאיפתו הגדולה היא קרב ראש בראש נגד מישהו. גנץ? שיהיה גנץ. קרב כזה יאפשר לו ללגום בלגימה אחת את כל הימין. כמו בפעם הקודמת, רק שבמקום קשית תהיה לו הפעם משאבת טורבו. אם לא יהיה איחוד כזה והפער ימשיך להיות 10 מנדטים פלוס־מינוס לטובת נתניהו, יהיה לו קשה לכרסם פעם נוספת את האלקטורט של בנט־איילת, ליברמן, דרעי, כחלון וכל היתר. לכן הוא צריך שהאיום של גנץ יהיה מוחשי. בדיוק כמו שהיה האיום של הרצוג. עוד רגע הוא יציע בעצמו רוטציה ללפיד (חודשיים בסוף הקדנציה), העיקר שיתאחד עם גנץ.
 

סער. צילום: אבשלום ששוני


הגוש שלא היה

פעם, עוד לפני שמונה לרמטכ"ל כנגד כל הסיכויים, יוחסה לבני גנץ האמירה ההיא על "ריח הפגר שבחדר", אפרופו פרשת הרפז. עכשיו מתברר שגנץ דיבר על מפלגת העבודה. אז הריח עוד כאן, אבל הפגר מגלה סימני חיים קלושים, מזיז קצת את הגפיים, מחרחר להנאתו. השבוע אפילו היו פריימריז, ולאבי גבאי נרשמה מנת נחת נדירה: איתן כבל בחוץ, רשימה אטרקטיבית בפנים, איציק שמולי ראשון, עמיר פרץ בצמרת, יחימוביץ' גם. כמעט כל מה שרצה, קרה. אפילו הסקרים מעניקים לו חצי חיוך: עלייה של 2־3 מנדטים. מעט אוויר צח, במעמקי תחתית החבית. אם צלילת המפלגה הייתה נמשכת גם אחרי הפריימריז, לך תדע מה הם היו מעוללים לו.
 

בשיחות סגורות גבאי נשמע נחוש. הוא לא הולך לשום מקום, עוד לא הגיע הזמן ל"פוסט מורטום", הגופה עדיין חמה, שום דבר לא נגמר, את הכסף נספור במדרגות. כסף הוא יודע לספור ועכשיו הם רוצים לזרוק אותו מכל המדרגות. הוא לא באמת מבין איך זה קרה לו, אבל ממשיך להילחם. השגיאה המרכזית ששגה, לדעתו, היא הטיפול בתקשורת. לא הבנתי, אמר למי שאמר, שבעולם הפוליטי לתקשורת יש ערך והיא קובעת את הכיוון. אני בא מעולם הניהול, מהעולם העסקי. שם התקשורת היא נספח, לא העיקר. בעולם שממנו באתי, מה שקובע זה הדוח הרבעוני ואחר כך המאזן השנתי. מה שקובע הוא המספרים, לא המספרים. אם הרווחת והצלחת, הכל טוב. אם לא, אז לא. התקשורת יכולה להוסיף ניואנסים. בעולם הפוליטי, התקשורת היא חזות הכל. התיאור שלה את המציאות ומצב העניינים הוא הקובע.
 

גבאי מגזים, כמובן. היו לו טעויות נוספות, חוץ מהעניין התקשורתי. יחד עם כל זה, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמערכת החיסונית של הדינוזאור הגוסס שאליו נקלע מנסה להקיא אותו החוצה כמעט מהרגע הראשון. חלק מזה הוא הרוויח ביושר. חלק אחר הוא מנת חלקו של כל מי ששם נפשו בכפו, כותב צוואה ומתמודד על ראשות מפלגת העבודה. כפי שהליכודניקים מתאבדים כדי לשמור על המנהיג ולעולם לא יאמינו לשום מילה רעה שתיאמר עליו (גם אם היא מוקלטת, ממוסמכת ומוצלבת), כך המפא"יניקים הם ההפך המוחלט: יתאבדו כדי לערוף את ראש המנהיג, שלא ישמע מהם ולו מילה טובה אחת. יפה אמר גבאי בלחישה לאיציק שמולי השבוע (שנתפסה בערוץ 12): "התאבדות קולקטיבית".
 

הוא אמר את זה אפרופו אהוד ברק, ויש לו סיבות טובות. גבאי סיפר השבוע, למי שסיפר, על עלילות אותם "חיבורים" מיתולוגיים, אותו "גוש" מרכז־שמאל שלא קם וספק אם יקום אי־פעם. בשורה התחתונה, הוא חושב, מדובר במהלך שנועד להעיף אותו ולהמליך תחתיו את אהוד ברק או ציפי לבני, זה הכל. בעצתם של כמה יועצים, הקים גבאי עם בחירתו ליו"ר פורום של ותיקי המפלגה. חברים כמו עוזי ברעם, משה שחל, בייגה שוחט, רענן כהן, מיכה חריש, אופיר פינס. ישב איתם פעם בחודש־חודשיים לשמוע, להשמיע, לקבל עצות, להתרשם. 
 

להפתעתו, גילה שזה לא מפריע לחלק מהנוכחים לרוץ אחר כך להתראיין נגדו. זה הגיע לכדי כך שפעם הוא פגש אחד מהם באיזו אזכרה. "אני שמח לראות אותך כאן", אמר לו, "כי זה אומר שלפחות אתה לא מתראיין נגדי". התסכול שלו גבר. אבל אז הגיעה הצלילה בסקרים ואחריה, כמו נחליאלי שמבשר את בוא הדחת היו"ר, הדיבורים על "חיבורים".
 

לפני כמה חודשים ישב גבאי עם פורום הוותיקים על הסוגיה הזו. בלטו שם במיוחד הצמד־חמד בייגה ושחל. פעם, כשהיו שועי המפלגה, הם נהגו להתקוטט. הפעם, הם היו מתואמים. גבאי הקשיב להם, אבל שמע את קולו של אהוד ברק. היה לו ברור שהם מתודרכים. אחד מרים, השני מנחית. הוא הסביר להם שהוא מאוד רוצה חיבורים, אבל לא עם כל אחד, לא בכל תנאי ולא בכל מחיר. שחל הציע שבייגה שוחט יהיה האופרייטור של המבצע להקמת הגוש הגדול. גבאי הסכים. הם הציעו ללכת קודם ללבני ואהוד ברק. גבאי סירב. הוא הבין שתופרים לו תכריכים. ציפי כאן איתנו בכל מקרה ויש לה הסכם איתי שהיא מספר 2, אמר, לכן אין צורך ללכת אליה. ברק יפחיד את גנץ ואין לו נכסים שחסרים לנו, הוסיף, תלכו לגנץ, צריך להביא אותו קודם. ביני לבינו, אנחנו נסתדר. נקים מנגנון שיקבע מי ראשון, נעשה בדיקות, תשאירו את זה לי. אבל הוא צריך לבוא ראשון.
 

הלך בייגה שוחט לגנץ וחזר כמו שחזרו כל אלה שהלכו לגנץ: בלי כלום. גנץ, לדבריו, עוד לא החליט להיכנס לפוליטיקה. חידשו המחדשים את המאמץ להביא את לבני וברק. גבאי בלם. בשיחות נפרדות שקיים עם לבני וברק, ביקש מהם להצהיר מראש שהם לא מתמודדים על המקום הראשון בגוש. בואו נסתכל על הגוש, אמר גבאי, יש את לפיד, גנץ, ציפי, ברק ובוגי. לפיד לא רוצה להתאחד. בוגי לא רלוונטי. ציפי כבר בפנים, בהסכם איתי. לברק אין פלטפורמה או מנדטים. לי יש מפלגה, 18 ח"כים מכהנים, כסף, סניפים, פלטפורמה. אם תודיעו שאתם מצטרפים אבל לא מתכוונים להתמודד על המקום הראשון, אני אביא את גנץ. הוא ואני נסתדר. תנו לי להכניס אותו לקוראלס, בסוף ביני לבינו תימצא הנוסחה. הם לא הסכימו. התעקשו להתחיל ב"דיוני הגוש" גם בלי גנץ. גבאי סירב.
 

הוא משוכנע שהכוונה הייתה פשוטה: כשברק דיבר על זה שכולם ייכנסו לחדר עד שייצא עשן לבן, הכוונה היא עשן שייתמר מעל המנגל שעליו יונח גבאי. יכול להיות שהוא היה מוכן לוותר בתנאים מסוימים לגנץ, אבל הוא התעקש שלבני וברק ייצאו מהמשוואה הזו מלכתחילה. אם לא יסכימו לצאת, סימן שמדובר במלכודת. מנסים להסיר אותו מגופה של המפלגה בניתוח ללא הרדמה. אז גבאי לא זרם. הוא דיבר עם גנץ בעצמו. הראה לו סקרי עומק על איחוד בין העבודה לבינו. כאן, הגיע תורו של גנץ לא לזרום. גבאי אמר לו בוא, תהיה מקום שני, אני אספוג את כל האש, אתה תישאר נקי, מועמד לשר ביטחון. אבל גנץ היה כבר בשלב שבו הוא החל לעוף על עצמו. הסקרים חייכו אליו בנדיבות, וגבאי היה מבחינתו נטל, לא נכס. הסוף ידוע ואנחנו נמצאים בו עכשיו. האם זהו סופה של מפלגת העבודה? ממש לא בטוח. המרוץ עוד לא החל.
 

אצל גנץ העסקים כרגיל: כלפי חוץ, ממשיכים לבנות את הרשימה ושחררו אפילו שבר־נאום של המועמד ("בהופעה בפני פעילים") השבוע, שבו תקף את נתניהו. בפנים, רותח. גנץ גורר אחריו לא מעט שלדים ועניינים שמחייבים הסדרה והרגעה. הסקרים הפנימיים שלו מצביעים על האפשרות שאיחוד גדול במרכז־שמאל יקטין את הסיכויים להחלפת שלטון, במקום להגדיל אותם. קשה להאמין שרק לפני שנה הוא עוד הסתובב והתלבט בין תפקיד שר החוץ של נתניהו, שר הביטחון של נתניהו או אפילו השגריר בוושינגטון מטעם נתניהו. עכשיו הוא מתמודד מול נתניהו וייתכן שבעוד חודשיים־שלושה יישב בממשלת כתב האישום שינסה להקים נתניהו. עולם קטן.

המסלול הבטוח

דובר צה"ל שחרר השבוע נתונים סטטיסטיים על קורס קצינים קרביים (מחזור 53) שהסתיים אתמול. היו שם פרטים פיקנטיים, כמו למשל הרגלי הקפה: 43% מהקצינים הקרביים שותים קפה שחור, 23% הפוך, 19% נס, רק 3.5% אספרסו (השאר לא אוהבים קפה). קרוב למחציתם הגיעו לקצונה קרבית אחרי מכינה (24%), שנת שירות (15%) או ישיבה (10%). אבל הנתון המדהים שצד את לבי הוא זה: 98.5% מבוגרי קורס קצינים קרביים של צה"ל היו בתנועת נוער.
 

זה לא חדש, זה כן מדהים. זה זמן רב ידוע שחברות בתנועת נוער פירושה, כמעט תמיד, עלייה תלולה באחוז הגיוס, עלייה תלולה מאוד באחוז הגיוס לקרבי, לקצונה, ומה לא. אבל זה לא רק צבא. תנועות הנוער מעלות אצל בני נוער את כל הפרמטרים החיוביים ומעלימות את ההרגלים השליליים. זו כבר אקסיומה. חניכי תנועות הנוער מכירים יותר את ההיסטוריה והגיאוגרפיה של ישראל, נחשפים לערכי הציונות ולתרבות ומרבים מאוד בהתנדבות ופעילות בקהילה, על חשבון האינסטגרם וההערצה לאושיות כסטטיק ובן־אל או נועה קירל.
 

והתקציב? לזכותו של נפתלי בנט ייאמר, שהגדיל את תקציב תנועות הנוער. הוא מסתכם בכמאה מיליון שקלים לשנה. לכולן ביחד. בלבד. השאלה הנשאלת היא, מדוע לא תוסיף הממשלה עוד 0 לתקציב הזה. במקום עשרות מיליונים, שיהיה כמה מאות מיליונים. התשואה תהיה מיידית ומדהימה. המספרים ידועים וברורים. מה לא מובן בזה? כולנו מקטרים על חינוך כל היום וכשמתברר שיש דרך קלה ובטוחה לעשות משהו למען הנוער שלנו, מקטינים ראש. מדובר בסכומים לא משמעותיים לתקציב מדינה כישראל. לטיפולו של שר החינוך הבא.

bencaspit5@gmail.com