התכנית “הכוכב הבא לאירוויזיון”, שבה לכאורה מתעסקים בקל, בשטותי ובבידורי, ובה בחרו את הזמר שייצג את ישראל בתחרות של מוזיקה רדודה, הייתה הפעם יותר מאשר עוד תוכנית. לאט־לאט היא הפכה לבמה שעליה הוצגו בנועזות המון תפיסות וטעמים של ישראל הצעירה. “הכוכב הבא לאירוויזיון” ריתקה הפעם ישראלים רבים והביאה למספרי הצבעה לא ייאמנו. לא משום השירה עצמה, אלא בגלל מוסכמות חשיבה חדשות שעלו מהמקום שבו שהו, נסתרות במצולות ההוויה הישראלית. 


שפיטה, קובי מרימי, כיתריה ובמידה מסוימת גם להקת שלוה מייצגים תופעות שמעוררות מחשבות. לפעמים תוכנית בידור שלא שווה צפייה הופכת להרבה יותר. זה קרה הפעם. 


אל שפיטה נחשפתי לראשונה לפני כשלוש שנים, כאשר שיגרה לאינטרנט את הקליפ של שיר הילדים “אצא לי השוקה”, והפכה את השיר השולי הזה למשהו מסקרן, חכם, מצחיק, סאטירי ובעיקר מסתורי. בצפייה הראשונה לא היה דבר שיגיד לי האם זו באמת זמרת ערבייה או שמא דמות. זה התגלה כמובן מיד. במובן מסוים, שפיטה הגיעה אז לשיא ולא הצליחה להתעלות על ההברקה הזו, אלא רק חיזקה את מה שנולד. ראיתי אותה מאז בהופעה חיה, פחות אהבתי, כי חשבתי שהיא סוחטת את ההצלחה הראשונית. היא זכתה שוב להערכתי כאשר הופיעה ב”הכוכב הבא לאירוויזיון”. כאן היא צחקה ישר בפרצוף על מעכבי החשיבה שכובלים את התרבות הישראלית: כללי הפוליטיקלי קורקט. 


מיד נשמעו טענות: “איך אפשר לעשות דבר כזה?”, “מי יצביע לה?”, “מה יחשבו עלינו בעולם?”. פנים התכרכמו. לא הבינו. פחדו. על הכל היא התגברה. לא היא, בעצם - הקהל. שפיטה עשתה זאת תוך שהיא שרה נהדר ומורכב. היא שברה את ההסתייגויות והפחדים מ”מה יגידו” של שופטים המתבצרים בכללי הטעם הטוב, וכאמור כבשה בעיקר את הקהל. 


עם הסאטירה בגילום הדמות, שפיטה הציגה גם סאטירה על החוששים מ”גזענות”, מ”אי כיבוד האחר” ושאר ביטויים פוליטיים. היא עשתה כל מה שצריך לעשות כדי לא לקבל מקום באירוויזיון, וכמעט קיבלה את המקום הזה. גיליתי איך אני מפתח רצון שהיא תייצג אותנו באירוויזיון, כדי שיתחיל הבלגן. איזה קהל חכם יש לנו, שהעלה אותה עד לדרגה הזו.


שפיטה. צילום: יוסי אלוני


האם אין אי־נוחות? יש. מה הייתי אומר אם הייתי רואה זמר אמריקאי מחקה מבטא יידישאי של יהודי השר באנגלית? ובכן, אני חושב שאם הייתי מזהה שיש בזה אהבה, הייתי אפילו מוחמא. אני מקווה שגם הערבים רואים כך את שפיטה. מי שגבר עליה היה קובי מרימי. במובן מסוים, הם דומים בהתרסה שלהם על מוסכמות החברה. גם מרימי מתעלם לגמרי ממה שנדמה לקובעי הטעם ש”זה מה שהולך היום”. גם את מרימי הקהל הצעיר הטיס לשלב הגבוה ביותר. 

מרימי מופיע בחליפות שלושה חלקים ששייכות לשנים רחוקות, בעניבות פרפר ובגינונים ובקול של תחילת המאה שעברה. האירוויזיון ועולם הפופ והרוק הם בדיוק להפך. הוא עשה דווקא, וזכה. השופטים אמרו שוב ושוב: “הוא מיושן”. הקהל, הצעיר ברובו, קבע: מי מיושן? אתם מיושנים. 


“הוא צריך להישאר מי שהוא, לא לנסות להיות עדכני”, אמרה קרן פלס בחשש מוצדק ממה שינסו לעשות לו כל מיני חכמולוגים שחושבים שהם יודעים מה אופנתי, ולא מבינים שהם בסך הכל מבועתים שמא הם מחמיצים איזה טרנד. “הישן הוא החדש החדש”, היא קבעה, וכך קבע בעיקר הקהל הצעיר. 
 

כיתריה הייתה מלכתחילה תחרות לא הוגנת. היא שחורה אמריקאית ולכן בהגדרה (לפחות שלי) שרה טוב יותר את שירי התקופה שלנו, שכולם נובעים מהמוזיקה השחורה האמריקאית. טוב גם שהיא חיברה אותנו לקהילה שלה, “קהילת בני ישראל העבריים השחורים” באחד משמותיהם. הם בעיניי, למרות בעייתיות מסוימת, נוצרים אוהבי ישראל. כיום יש נוצרים אוהבי ישראל רבים מאוד בעולם. כשהם הגיעו לדימונה לפני עשרות שנים, הם היו תופעה שהישראלים לא ידעו לעכל. 


להקת שלוה שברה את לבבות הישראלים, ואולי הייתה מייצגת אותנו, ובכבוד רב, אלמלא ההחלטה שלה לפרוש כדי לא לחלל שבת. ההיצמדות הזו לערכיהם ברגע השיא הקורץ מעידה על איכויות נוספות שקיימות בחברה שלנו. גם להן אנחנו לא נחשפים תמיד. הן הגיעו אל קדמת התודעה והבמה דווקא בתוכנית הזו, שהייתה אמורה בכלל להיות סתם תוכנית של שירים קופצניים מפי זמרים מגוחכים בלבוש נוצץ.