אבל, אבא", אמר לי הילד בן ה־5 מהמושב האחורי, "למה אמרת לו שקר?".
"זה לא בדיוק שקר", השבתי.
"אמרת לשוטר שלא נגעת בטלפון, זה שקר".
לא ידעתי מה להגיד לילד. "למה אמרת לו את זה, אבא? זה שקרנות".
"זה נכון, אבל זה לא בדיוק כמו שנראה לך, אתה...", התחלתי להסביר לו ונתקעתי.
"מה, אבא?".
"כן, אתה צודק", אמרתי, "הייתי צריך להגיד לו".
"אז למה לא אמרת?".
"זה מסובך, ארד".
זה נכון. שיקרתי לשוטר תנועה שעצר אותי לאחר שהבחין בי משחק בטלפון במהלך הנסיעה. "אדוני השוטר, תן לי להסביר", אמרתי והסברתי לו שזה לא היה הטלפון, אלא המסך של מערכת המדיה שבאוטו, שפשוט החלשתי את הווליום משם מאחר שהכפתורים של הווליום מההגה לא עובדים. איכשהו השוטר - שהיה במצב רוח טוב - ויתר לי ורק אמר שאפילו לכוון את הווליום באוטו זה דבר בעייתי והוא מבקש ממני לתקן את הכפתורים של הווליום בהגה וגם להבין שאני נוסע באוטו עם ילד קטן ושאדע איזה סיכון אני לוקח.
"ורד בגן אומרת שאסור לשקר", אמר הילד, "אני לא משקר".
"אבל אבא של סימבה נהרג, מה, גם אתה תמות? ואז איך אהיה המלך שלך, אם תמות?".
"תראה, ארד", התחלתי לגמגם, "עקרונית, כולם בסוף מתים".
"אז אתה תמות?".
לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי: "עקרונית, כן".
"וגם אמא תמות?".
"אה, תראה, כל בן אדם מתישהו מגיע לסוף שלו".
הבנתי שאני במצב חירום והחלטתי ללכת על פעולת הסחה. "אתה יודע מה, ארדי? רוצה שנעצור בתחנת דלק ונקנה ביצת הפתעה של מטוסי־על?".
הילד התלהב. המוות נשכח. "אבל שלא ייצא לי בביצה שוב ג׳ט כי כבר יש לי אותו, אני רוצה שייצא לי את דוני", הוא הדגיש.
"ייצא לי דוני?".
התרעות פיקוד העורף