הפעם לא ביקשתי לעצמי מסיבת יום הולדת מפוארת. לא נזקקתי לאותם עשרות חברים שיביאו, יצטלמו איתי, יעלו את התמונה לרשתות החברתיות, יכתבו “חוגגים למרסל" ובשאר המסיבה יתעסקו במכשירים הניידים שלהם בלי להבחין אם אני עדיין שם בכלל.

אולי זה הגיל, אולי הכבד שלי שכבר התעייף מכמות האלכוהול שנכנסת אליו ב־13.2 מדי שנה, ואולי העובדה שהחבר הכי טוב שלי הוא גם בעלי, ואין לו כל צורך בתמונות, בסרטונים או בפידבקים מאנשים שכלל לא חשובים לו.

שלא כמו המסיבות והאלכוהול, ישנו מנהג שממנו אני לא מצליחה להיגמל טרם יום הולדתי, אולי הוא טבוע בי, מי יודע? בלילה שלפני שינוי המספר, באים אלי נדודי השינה, גם אם אהיה עייפה בטירוף, גם אם היום היה גדוש וכבד עלי מאוד, העיניים יסרבו להיעצם, והפרפרים בבטן יתעופפו כרצונם. ברגע שהשעון מורה חצות ויום הולדתי נכנס, אני יוצאת לאטי ובשקט מן המיטה, ניגשת אל החלון ובודקת מה השתנה - העצים הזקנים עוד נטועים במקומם, הליל החשוך של אמצע פברואר עדיין חשוך וקר, כלבם של השכנים נובח לפרקים באומרו “תנו לי תשומת לב", ותינוק רעב מתעורר בצמא לשד אמו.

אין כל שינוי דרסטי. אז עברתי מגיל 28, שבו שיניתי סטטוס מרווקה הוללת וספקנית לנשואה אוהבת ונאמנה, וכתבתי עוד ספר, ועברתי עוד דירה ושידרתי עוד 50 תוכניות רדיו והגשתי עוד 60 טורים ל"מעריב" ובכל זאת - העולם עומד, ושום רעש לא הגיע. על אדן החלון, בלילה ההוא, לקחתי נשימה והתפללתי שהשנה אהיה אדם מספיק טוב ומספיק מכיל ונאמן לעצמו וחזק כדי שיזכו אותי החיים ויזכה אותי הגורל בפרי בטן. ושאפתי שאיפת אוויר חזקה כדי שתיכנס לתוכי רוח יצירה חדשה, שאצליח להביא את לחמי בכבוד ושתמיד אוכל לתת מעשר לרעב, לצמא ולזה שצריך.

ונזכרתי רק לרגע בילדותי, באמי שדאגה שמסיבות יום ההולדת שלי יהיו הכי יפות בעיר למרות הקושי הכלכלי, וביום ההולדת השביעי שלי, עת שאל הליצן שתפקד גם כדי־ג'יי: “מרסל, מה תבקשי לעצמך לגיל 7?", ונעצו בי עיניים חברי כיתתי, ונעצה בי עיניים משפחתי המורחבת - דודי, בני ובנות דודי, הסבים והסבתות מכל צד והורי - וחטפתי לדי־ג'יי את המיקרופון ואמרתי “הלוואי ואמא ואבא לא יריבו". וצחקו חברי הכיתה וצחקה משפחתי וניגשו אלי שני הורי ונישקו אותי חזק והבטיחו שלא יריבו לעולם (מה שכמובן התגשם רק 15 שנה אחר כך, כשהחליטו להתגרש סוף־סוף). מאז הבנתי שברכות, קסמן והגשמתן טמונים עמוק בתוך הסודיות, בתוך הלחש והסוד שחולק האדם עם עצמו.

***

בחצות ועוד רבע שבתי אל המיטה, גור ישן שנת ישרים. הסתובבתי אל החלון וניסיתי לעצום את עיני, הן עדיין לא נעצמו, וגם הסלולרי שלי נדם. רק בסביבות שלוש לפנות בוקר, אחרי שצפיתי בעשרות סרטונים המלמדים איך להכין משלוחי מנות ואיך מצילים חתולים תקועים על עץ, נעתרה עייפותי, התגייסה למלחמה והכניעה את עיני.

בבוקר התעוררתי בתוך חיבוקו של בעלי. “בוקר אור, יפה שלי, יש לך יום הולדת היום!", אמר את המילים הנכונות שגרמו לי להתפכח באחת ולעמוד על המיטה. “מה את עושה?", הוא צחק. “מה הכנת לי?", קפצתי והתפללתי שהמיטה תחזיק את כל המשקל שצברתי ב־29 שנות חיי. “אנחנו עושים יום כיף, לקחתי חופש", הבטיח ולרגע היה הוא כל המסיבות שבעולם. שעתיים אחר כך, בספא יפה במלון קטן אל מול ים, שכבנו אני וגור על שתי מיטות וחיכינו למסז'יסטים שלנו. כשהגיעו סוף־סוף, הבטתי בהם. הגבר היה נמוך ושרירי והאישה פצצת עולם. סלחו לי על ההחפצה, אבל היא הייתה בלונדינית, שופעת, גבוהה, מזרח אירופית יפה כל כך. גור הביט בי והקניט אותי בגבותיו ובעיניו. “אל תקנאי", לחש לי: “זה רק מסז'". עוד לפני שסיים את משפטו, צחקה המטפלת ואמרה: “פה אישה עושה לאישה וגבר עושה לגבר".

הגבר הסיר את המגבת מגופו של גור והחל לטפל בו. במשך כל המסז' טמנתי ראשי בחור הקטן המיועד לפנים וצחקתי עד שכאבה לי הבטן. אחר כך, בחנות צעצועי ילדים קטנה, רכש לי גור זר לראש ב־2.5 שקלים ולעצמו רעשן קטן. הלכנו על שפת הים ובכל פעם שעבר מישהו על ידנו, רשרש גור ברעשן וצעק “יש לה יום הולדת!". במקרה הטוב בירכו אותי למזל טוב, במקרה הרע קילל אותנו מישהו בשפה שלא הצלחנו להבין. אחרי שהעניק לי את המתנה שביקשתי וגילה לי שבערב יש לנו מקומות למסעדה שאני אוהבת, שאלתי אותו אם אפשר עוד בקשה אחת, בקשה קטנה שהוא לא חייב לקיים כי נתן לי כבר מספיק.

“בטח", ענה, “אבל לא יקרה, יום ההולדת הזה גמר אותי", אמר. נישקתי אותו, כי איך אפשר שלא? “בשישי בעוד יומיים", אמרתי, “אני רוצה שנלך לבית הכנסת שבנה סבא שלי, איפה שאבא שלי מתפלל". הבטתי בו.

“יש איזה אירוע?", שאל בעלי בתמימותו, שכן רק אתמול אכלנו שרץ ועוד שרץ, ושלא לדבר על שאר החטאים שחטאנו השנה. “בנעורי נהגתי ללכת עם אבי, בכל שישי, אני זוכרת את כל התפילות בעל פה מ'לכו נרננה' ועד ‘יגדל אלוהים חי'. אולי נלך יחד? זה לא יכול להזיק". “נלך", קבע גור וחיבקתי אותו ארוכות, אף שבסצינות כאלו הוא מובך מהדרמה המוגזמת שלי.

בשישי ההוא, בשערי בית הכנסת רבי מאיר בעל הנס בחולון, שעליו סיפרתי לכם לא פעם, עמדנו אני וגור וחיכינו לאבי, משוש חיי, יוסף. ואף על פי שראייתו בגדה בו לפני כך וכך שנים, זיהה אותי עוד מרחוק ובהתלהבות של רגע אמר לחזן שהתכונן להתחיל את הערבית: “הנה מרסל! הנה הבת שלי! היא באה אלינו! הנה החתן שלי!". דמעות נקוו בעיני. הלכתי אליו, אל אבי, שבכל שישי לימד אותי את פרשת השבוע, את מצוות עשה ואל תעשה ואת סיפוריו של רבי עקיבא וחיבקתי אותו חזק אף שלא היה צנוע הדבר. “תראי אותך!", אמר, “לבשת שמלה לבנה! כמה את יפה ככה".

“אבא, קניתי לך ולגור כיפה לבנה", אמרתי, הוצאתי מתיקי שתי כיפות שזורות בחוט כסף וחבשתי על ראשם של שני הגברים שתופסים לי את הלב. אחר כך, מעזרת הנשים, הסטתי את הווילון לצד, אישה אדוקה בדתה אמרה לי, “זה לא כל כך צנוע להסתכל על הגברים".

“אני הבת של מוסרי", אמרתי ולא הייתי צריכה להוסיף עוד, זו הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי אליטה. במשך כל התפילה הבטתי על אבי מלמד את גור להניח אגודל על עין ימין, זרת על עין שמאל ושלוש אצבעות על המצח וללחוש את “שמע ישראל", צפיתי בהם עומדים יחד, מתפללים יחד וכששרו את “לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה", הביט בי גור והביט למעלה גם אבי, אף שלא יכול היה לראות אותי ממרחק כה רב. ובכל זאת, הרגע ההוא שם, מטר ליד היכל הקודש, פתח לי את כל שערי הקדושה שבלב.

***

אף פעם לא הייתי אדם חומרי. גם כשביקשו הורי לקנות לי מתנה מסוימת, סירבתי, כאב לי שיוציאו כסף מיותר ובאמת שלא נזקקתי לכלום. הייתה לי אמא שדאגה לי למסיבת יום הולדת ראויה, אבא שלקח אותי אל בית הכנסת ולימד אותי את שאני יודעת, אחיות גדולות שלימדו אותי איך שוברים תקרות זכוכית ואחות קטנה שלימדה אותי לאהוב. וגם היום, ככל שזה יישמע משונה, גם היום אינני צריכה מתנות, רק לחשוב שלכל אלו נוסף גם גבר שאוהב אותי ואלוהים אחד, שלא משנה מה אני עושה, מסרב לעזוב לי את הלב.

שיישאר לי כך, אמן.