בערך 40 שנים לא ראיתי את אייזיק האינסטלטור משכונת שפירא שהיה כמוני, אוהד שרוף של קבוצת הכדורגל הכח מכבי רמת גן. בניגוד למראה החיצוני שלו שהיה די מפחיד, אייזיק נחשב לנשמה פיוטית ולתולעת ספרים. תמיד היה תקוע בכיס האוברול שלו ספר קריאה שאותו היה בולע בין פתיחת ביוב להחלפת אסלה או לתיקון כיור סתום.
 

השבוע אני תופס קצת שמש לחמם את עצמותי הקפואות בבית קפה בפינת רחוב הנרייטה סולד בתל אביב, כשלפתע מישהו חוסם את השמש ומטיל עלי צל ענק. אני מרים את העיניים מהעיתון ורואה מעלי את אייזיק האינסטלטור עם אותו אוברול כחול, ספר בולט מהכיס וחיוך גדול מאוזן לאוזן, שמלווה בטפיחת שכם שכמעט גורמת לי לפריצת דיסקים בעמוד השדרה.
 

בין דיבור לדיבור מזכיר לי אייזיק נשכחות, ולפני שאנחנו נפרדים הוא שואל אותי "אתה יודע מי מת?". אני מראה לו את עמודי מודעות האבל בעיתון ואומר לו שבכל יום יש טונה של מתים, ואם שמם מופיע במודעות אז אני יודע שהם מתו. "זוכר את הסיפור שלך על עובדיה הזקן העבדאי משכונת התקווה?" אני מהנהן בראש. "זה הסיפור הראשון בספר שלי 'על גדות הביוב'", עניתי.
 

אייזיק מביא לי עוד טפיחה על השכם. "הנכד שלו מת", הוא אומר. "מצאו אותו באיזה חדר מסריח בשכונה עם מזרק בווריד. היה נרקומן, שודד זקנות. חלאה". אחרי שאייזיק הלך, התכוונתי ללכת לכתוב את המדור על מרד "הלקקנים" בליכוד ועל סופה של מפא"י, אבל האזכור של העבדאי עובדיה הזקן והנכד המניאק שלו החזיר אותי לסיפור שכתבתי אי־שם בשנות ה־70 של המאה הקודמת.
 

הסיפור של העבדאי הזקן, עובדיה לוי:

יום אחד אני נוסע לדפוק כמה שיפודים ב"התקווה". יושב על יד הזקנים, שומע את הדיבורים שלהם על החיים, על המתים, על מה שהיה פעם ומה יהיה. רחמים "המצונן" שעובד במזגנים אומר לי שלעובדיה לוי, העבדאי הזקן, יש סיפור מהסרטים. פעמיים בשנה האחרונה דופקים לו מכה על הדירה, ועכשיו עשה נקמה לתששים (גנבים).
 

אני עובר לשבת על יד לוי, עושה לו כבוד עם ערק 40% וקפה שחור, ומבקש לשמוע ממנו איך הוא משחיל את המתשש שדופק לו את הדירה. לוי אומר שכבר סיפר את הסיפור איזה שלוש־ארבע פעמים, אבל אם אני מזמין אותו לעוד ערק, הוא נותן לי את הסיפור האורגינל. לוי מקבל עוד ערק, משחק בחתיכת עץ בשיניים ומשמיע קולות כאילו יש לו קן ציפורים בפה.

"אני בן 82 עוד תשעה חודשים", הוא אומר, נותן מכה בשולחן ומעביר חמש אצבעות על המצח. "האיבני–אל–שארמיט לא עושים חשבון. באים, דופקים לי פעמיים מכה בבית, אינעל אבו–אום–אומום. פעם אחת מנקים לי 300 שקל מהמכנסיים, פעם שנייה 50 שקל ושעון עייף ראבו, עוד מימי הבריטים. יימח שמם ושם זכרם". לוי מזיז קצת את הכיסא לאחור ומשחרר יריקה.
 

"וואלה, 60 שנה אני ישן עם חלון פתוח, למה אני גר קומה ראשונה ואין אוויר. החלון גבוה, אולי שניים וחצי מטר מהרצפה לכיוון למעלה. השרמוטות האלו נכנסים ממנו בקפיצה, מתששים ובורחים. וואלה חודש אני חושב איך אני מנקנק אותם, עד שבא לי בראש רעיון. אני לא פראייר, הייתי פעם עבדאי, תשאל פה, האנשים יגידו לך". כמה אנשים שיושבים בסמוך מנענעים בראש לאישור.
 

"הלכתי אצל ברוך הנגר ברחוב לבנדה. אמרתי לו: 'באלוהים ברוך, אני מכיר אותך 50 שנה? אל תשאל שאלות תעשה מה אני מבקש'. אמר לי, 'עלא עיני ועלא ראסי'. אמרתי לו: 'אתה עושה לי פלטה מעץ שני מטר על מטר, תוקע בה מסמרים 10, אולי מאתיים מסמרים'. אני יושב אצלו, משייף עם נייר זכוכית את השפיצים של המסמרים אחד אחד, עד שהם נהיים כמו סכינים.
 

"עטפתי הפלטה בשמיכה ועוד שמיכה, שאף אחד לא יראה מה יש לי ביד. לקחתי את מושון הסבל עם התלת–אופניים, הבאתי את הפלטה לבית ושמתי מתחת החלון שממנו קופצים התששים האיבני–אל–שארמיט, ועשיתי חושבים".

לוי לוקח אוויר, מסדר את השיניים, לוקח קצת סחורה מהאף בנשימה ברוורס ושולח שפאייה (יריקה) לרצפה. "הלכתי לקפה, שיחקתי אותה בפוזה שנפלה עלי מכה של כסף. הזמנתי האנשים לערק ואמרתי ברכה לאלוהים כל חמש דקות ששלח לי מזל. למה? ידעתי שיהיה איזה מניאק שירוץ לספר לתששים שלעובדיה לוי יש חבילה שכדאי ללכת לתשש אצלו".
 

לוי מושך כתפיים אחורה, משחק בטבעת הזהב שעל אצבעו, מעביר ניגוב על המצח, עושה הפסקה בדיבור בשביל המתח, מצית סיגריה, מושך עשן, משחרר, מושך, משחרר. "וואלה, בלילה - יותר נכון בערב - הלכתי לישון מסטול. פתאום אני שומע צעקות כאילו אחד עושים עליו עשרה תור על התחת. הדלקתי החשמל, אני רואה בן אדם על ארבע עם הצד של התחת שלו לכיוון שלי הידיים והרגליים שלו משופדים על המסמרים 10, והוא צועק אללה יוסטור".
 

לוי צוחק. "שמתי מהר מכנסיים, יצאתי מהבית והשארתי הדלת פתוחה, יצעק הבן אדם עד שמישהו ישמע אותו ויבואו להוציא אותו". לוי מחסל את הערק ומביט אלי. אני מסמן לבעל הבית שיביא עוד שני ערק. העיניים של לוי הופכות אדומות, הזקנים שהתקבצו מסביב לוחצים עליו: "נו, ספר... נו, ספר...".
 

לוי נראה דך דך. "ספר אתה", הוא אומר לזקן עם קסקט על הראש. הזקן מכעכע בגרון, "וואלה, לוי לא בא לקפה שבוע. חשבנו אולי הבן אדם הלך, אולי בזבזו אותו, אנא עארף? באנו אליו החברים לבית, נכנסנו בשקט, ראינו הוא יושב על המיטה, לא מגולח, מעשן ושותה מהבקבוק בלי תיווך של כוס. על הרצפה היו בקבוקי ערק ריקים, ביד לוי החזיק תמונה של הנכד שלו צדוק. ראה אותנו, התחיל לדבר: 'איזה צדוק זה היה איבני–אל–שארמיט. כל מה היה מבקש היה מקבל, היה לו עיניים גדולות כמו עיניים של פרה, החיים שלי הייתי נותן לכלב הזה. ככה עשה לי בושה. וואלה, אם הוא יוצא חי מהבית חולים, באלוהים אני הורג אותו'".