כיום, כשאני בן 49, המקום היחיד שבו אפשר לצרף את המילה "צעיר" לשמי הוא על הפתק הקטן הזה שמצמידים לבוהן כף הרגל במקרר, אבל פעם הייתי, בחיי: נישאתי עוד לפני שמלאו לי 23, כמעט קטין במושגים של סביבה חילונית-ליברלית, ובגיל 25 וחצי (בעשור השלישי עוד סופרים חצאים), כשלמרבית חברי נדרשו כמה דקות כדי להיזכר איך קוראים לזאת שלצדה התעוררו, כבר הייתי אבא.



אני לא מתיימר לומר שניסחתי מודל מנצח, ממש לא. כי ממש כמו באהבה - כל אחד וניסיונו הוא. יחד עם זאת, כמי שרואה איך אחדים מחבריו הטובים מתרוצצים בגיל 50 ומשהו אחרי תינוקות שיסיימו בה"ד 1 כשהם יהיו בני 70, אני מבקש להציע אנטיתזה להורות הטרנדית־מאוחרת.



עם כל ההערכה שיש לנו כלפי הורינו, אנחנו נוטים לחשוב על הזמנים כעל טובים יותר. איפה הם, שבקושי ידעו בנעוריהם מהו טלפון, ואיפה אנחנו עם כל האינטרקונטיננטליה שמתקתקת לנו כאן וכאן וכאן? ובכל זאת, אף על פי שהצלחנו להאריך את תוחלת החיים ורמתם, לא הצלחנו לנצח את השעון הביולוגי.


נהוג לייחס את השעון הזה לנשים בלבד, ובאופן טבעי אצל נשים הוא מתקתק חזק יותר. רק שגם אצל הגברים הוא סופר את השניות לאחור. לפני שאעטה עלי את גלימת המוכיח בשער, חשוב לי לחזור קצת אל האינדיבידואליזם המכובד עלי: החברים שלי, בני ה־50 פלוס שנאלצים לתפקד כהורים לטף, אינם בהכרח טועים: אצל חלקם מדובר היה בחוסר בשלות קיצונית להורות בגיל "הנכון" - וכשהם אומרים לי שהם מעדיפים להיות אבות טובים בני 50 מאשר גרועים בגיל 30, אין לי אלא לכבדם.



אצל אחרים מדובר בתג מחיר של פרק ב' עם אישה צעירה מהם בשנים רבות. גם את זה אני יכול להבין: רוצה ליהנות ממראה עיניים שעוד יכול לכוח המשיכה? תתכונן נפשית לכלות את העשור השישי בחייך בקריאת וואטסאפים שמבשרים שלגרשון (הבת) יש יום הולדת בשבת - וההורים מוזמנים לבופה על טהרת טופו־חופש ומיץ־דשא שברח מלהקתו.



יחד עם זאת, אם צריך לנסח כלל, אזי הוא יהיה שמוטב להביא ילדים לעולם בגיל שבו עוד יש לך כוח להרים אותם על הידיים. אני לא מנכס לעצמי חוכמה יתרה: החיים גלגלו אותי כך שהקמתי משפחה בגיל צעיר. בקלות הייתי יכול להיות עדיין רווק הולל בעיר שבה רווק סטרייט בגילי הוא סחורה מבוקשת אצל נשים צעירות ממנו בעשור וחצי, הגיל שבו תקתוקו של השעון הביולוגי הופך לכזה שמקשה עליהן להירדם. יחד עם זאת, אני יכול להעיד מניסיוני שעם כל הכבוד לניסיון החיים של אנשים בוגרים שהופך אותנו להורים טובים יותר, יש לעניין הזה גם תופעות לוואי.



אנחנו למשל שוכחים בקלות עד כמה להיות הורה הוא עניין קשה פיזית: מעט שינה והרבה התרוצצות. ולפני שאתם מספרים לי שהיום, בגיל 40 ומשהו, אתם מסוגלים לרוץ חצי מרתון בעוד שבגיל 20 ומשהו רצתם בקושי אחרי האוטובוס, אני אומר לכם שזה לא אותו דבר: הטווח אולי השתפר, אבל בגיל 25 הספרינט תמיד מהיר יותר.



זה נכון שבגיל 50 אנחנו מנוסים יותר וחכמים כבעלי ניסיון. רק שהריחוק בין אב בן 65 ובנו בן ה־15 הוא עוד פסיעה במסלול המסוכן של אובדן הסמכות ההורית. במקרה הטוב יהיה ביניכם נתק. במקרה הרע אתה תנסה לגשר על הפער הזה בניסיונות נואשים להתחבב עליו, אחת מהרעות החולות של ההורות העכשווית, ונדבך מרכזי בהתאבדות הקולקטיבית של החברה המערבית.



ואם כל זה נכון לגבי גברים, הרי שלנשים המסר הוא חד אף יותר: העולם המודרני מציע לכן כמעט הכל - את יכולה לפתח קריירה מזהירה גם בגיל 40 ולסובב ראשים ברחוב גם בגיל 45. מה שאולי לא תוכלי הוא להרות לראשונה בגיל הזה. כלומר, אני מכיר מישהי שילדה לא מזמן את החמישי שלה, וטוענת בחיוך שמדובר באנטי־אייג'ינג הטוב ביותר. שאפו. ועדיין, מי שילדה בגיל 25 תוכל לחזור למסלול קרייריסטי בגיל 30, כשהיא בשיאה. לעומתה, מי שהתעוררה מאוחר עלולה לגלות שהמאוחר הזה הוא מאוחר מדי למשהו שאינו חתולים ואחיינים.



מה אמרתן? זוגיות? אז הנה האמת המרה: הגבר שתמצאי לפרק א' בגיל 40 יהיה ב־90% מהמקרים צל חיוור של זה שלא היית מתפשרת עליו בגיל 25, ובכל מקרה, מוטב להיות גרושה פלוס שניים־שלושה בגיל 45 מאשר רווקה־מינוס.



ולילדי היקרים אין לי אלא לומר: יותר מאשר אשמח להיות סבא צעיר, נראה לי שאתם תזדקקו לסבא מתפקד, למשל כדי לטוס לוויקאנד בפריז כשאתם עדיין זוכרים מה הדבר הראשון שעושים בבית מלון אחרי הצ'ק אין.