בני גנץ, היריב המרכזי של בנימין נתניהו בבחירות, ניסה השבוע כמה מיומנויות שזרות לו. הוא לא תרגל אותן מספיק כששכב עם חייליו בבוץ בשוחות או כשישב סביב שולחן המטה הכללי או בהיותו בעולם העסקי שבו נגע, נכווה והתקפל. בתחילת השבוע הוא ניסה להתחפש לנתניהו.

בנאום מוזמן באנגלית בוועידת מינכן לביטחון ניסה גנץ לאותת שגם הוא יכול. זה היה סביר אם כי קצת נלעג. רק קצת. האנגלית היא ישראלית. לא משויפת כמו זו של נתניהו או של נפתלי בנט, חניך הזרם האנגלוסקסי. התוכן היה כמו רשימת שירים של גלגלצ, זרם מרכזי מוסכם ואהוב. ראש הממשלה נתניהו, שלא יודע לסנן את הטפל מהעיקר, חזר לנוהל הישן שלו, שבו היה מתקשר בעצמו לכתבים ולעורכי חדשות או שולח את דובריו האומללים לתוכניות רדיו זניחות כדי להגיב, להוסיף, להכחיש או לתקן - ומיד הגיב תגובת יתר נגד גנץ.

זה עשור נתניהו מתרגל הליכה מלאת ביטחון בצעדים קטנים אך מהירים במדרגות העולות מה"אקווריום", החדר שבו הוא מנהל המדינה, לחדר ישיבות הממשלה בקומה הראשונה. הוא אותו האיש, רק צבע השיער משתנה והאנשים שסביבו. כולם עברו שם, מדוד שרן ועד צביקה האוזר, יועז הנדל ואופיר אקוניס. נתניהו עושה את הדרך בלי לומר מילה. לעולם לא עוצר. ממשיך ללכת חדור מטרה, כשנימה של בוז ודוק של התנשאות מלווים אותו לעוד ישיבת ממשלה חשובה מאין כמותה.

ביום ראשון הוא עצר. ניגש למצלמות ולמיקרופונים כדי לעשות סיכול ממוקד לתרגיל של גנץ במינכן. "יש כל מיני טרמפיסטים שרוכבים על הגל, אבל הציבור יודע להבחין היטב בין מנהיגות אמיתית לבין חקיינות חובבנית. הוא יודע להבחין היטב בין מי שמוביל את הטור לבין אלה שמשתרכים בשולי השיירה", אמר ישר בין העיניים לעיתונאים המופתעים רגע לפני ישיבת הממשלה. "במשך שנים הובלתי בתקיפות את ההתנגדות להסכם הגרעין המסוכן עם איראן. הייתי צריך להתייצב מול כל העולם וגם מול כמה מראשי זרועות הביטחון בארץ, שאמרו 'צריך לראות את חצי הכוס המלאה', אבל אני התעקשתי, וההתעקשות שלי שינתה את מהלך הדברים והביאה למפנה היסטורי למדינת ישראל".

כששמעתי את הדברים של נתניהו, חייכתי במרירות ובהשלמה. אני מכיר את התחושה הזאת. כל עיתונאי מכיר. הרצון הטבעי להפוך כל סיפור או רעיון למשהו שנמצא בבעלותך. למשל, השבוע, כשישראל כץ, ממלא מקום שר החוץ, עורר סערה כשתקף את הפולנים בתוכניתי "לפני החדשות" והחריף את המשבר. תוך כמה שעות זה הפך לסיפור בינלאומי. רציתי שכולם יזכירו שהדברים נאמרו אצלי בתוכנית, אף על פי שיש לכך חשיבות מעטה.

לגבי נתניהו זה אפילו חריף יותר. תפקיד המנהיגים הוא להפיץ את המדיניות, האידיאולוגיה והרעיונות שלהם לכמה שיותר אנשים. לא לקחת בעלות, לא לשמור על המיתוג. נתניהו היה צריך לברך את גנץ על שאימץ את קו המדיניות שהוביל להתנגדות להסכם הגרעין. מי שבאמת מוביל לא צריך כל הזמן להזכיר לשיירה שהוא נמצא בראש, ושכל הרעיון היה שלו. האמת היא שגם נתניהו לא האמין שהמהלך שלו ישנה את ההיסטוריה. אני זוכר מה הוא אמר. גם לי.

הוא לא רצה לתת לגיטימציה להסכם וחשב ששתיקה תתפרש כהסכמה. הוא חשב שזה הבסיס למהלך דיפלומטי לתיקון ההסכם. ואז בא דונלד טראמפ. נתניהו תפס טרמפ על נשיא ארה"ב, וטראמפ תפס טרמפ על הנאום של נתניהו בקונגרס. מנהיגים רוצים שאחרים יתפסו טרמפ על הרעיונות שלהם: לזה קוראים מנהיגות.


הגעת ליעד

בכלל, נתניהו הוא האחרון שיכול לדבר על טרמפים רעיוניים. הוא שאימץ את אוסלו ב־1996, חילק את חברון, מנע כל סיפוח על פי רעיון הימין והלך רחוק מאוד במשא ומתן עם הפלסטינים. עכשיו הוא מתהדר בכישלון או בחוסר התוצאה כאילו זו הייתה תוכנית שנקבעה מראש להכשלת כל סיכוי להסדר.

אבל אם כבר מדברים על טרמפיסטים, צריך לדבר על אנשים ולא על רעיונות או אידיאולוגיה. כאלה יש באמת הרבה. הטרמפיסט הכי חדש הוא אלוף מוערך, קשוח וישר - טל רוסו, שתפס ברגע האחרון טרמפ במפלגת העבודה. לעומתו יום טוב סמיה, גם הוא אלוף מוערך ומוכשר, הקים את מפלגת ביח"ד אבל לא הצליח להשתחל לאף רשימה.

וישנה ציפי לבני. מפוליטיקאית מובילה שהנסיבות זימנו לה אפשרויות רבות של הובלה היא הפכה לטרמפיסטית של מפלגת העבודה וגוש השמאל. בבחירות הקודמות הצליחה ליצור הסכם רוטציה עם הרצוג, אבל הפעם פספסה את ההזדמנות לחיבור או לטרמפ, והודיעה על פרישה.

ביש עתיד יש כמה תופסי טרמפים שנכנסו לאחרונה לחיים הפוליטיים, כמו יואב סגלוביץ' או רם בן ברק. אבל המשאית הכי גדולה היא של חוסן לישראל, המפלגה של בני גנץ. היא עמוסת אנשים בלי שום ניסיון פוליטי, שלא היו יכולים לדמיין את הכנסת בלי הטרמפ שקיבלו. למשל אורנה ברביבאי, ראש אכ"א לשעבר; מיקי חיימוביץ', מגישת טלוויזיה לשעבר; אבי ניסנקורן, יו"ר ההסתדרות שחיפש טרמפ עם משה כחלון אבל העדיף לעלות לרכב היוקרה החדיש של גנץ; ואסף זמיר, שהפסיד בתל אביב ותופס עכשיו טרמפ לירושלים.

החיבור בין הרשימות של לפיד וגנץ הופך אותם למשאית הטרמפיסטים הגדולה ביותר לכנסת ישראל. בלי התמודדות, בלי בחירות פנימיות, חלקם אפילו בלי הכרה ציבורית משמעותית. הם לא לבד. נפתלי בנט ואיילת שקד, שהשאירו את החובות והלכו על ימין חדש ופרסונלי, צירפו כמה טרמפיסטים איכותיים כמו אלונה ברקת, שיש לה מספיק ממון כדי לנסות קריירה חדשה, וגם ראש מכינה, טייס לשעבר ועוד כמה אנשי ציבור די אלמוניים.

אבל הטרמפ הכי יוקרתי הוא של תומכי כהנא, אנשי עוצמה לישראל, אנשים ששמחו ברצח רבין וקוראים לגרש ערבים. הם קיבלו סיוע אישי מראש ממשלת ישראל. הוא עמד על הכביש, עצר את המכונית החבוטה והמקרטעת של הבית היהודי והאיחוד הלאומי וכפה באמצעות הרבנים על רפי פרץ, לשעבר הרב הצבאי הראשי של צה"ל, להעמיס נציגים של מפלגה שתומכת בתורת המלך או רעיון כלשהו בסגנון. טרמפיסטים שטוענים שבנט הוא פרווה ושנתניהו לא באמת מוביל מדיניות ימין.

נתניהו לא רק עזר, הוא גם נתן כתף, מקום 28 והבטחות מפליגות לשני שרים. נתניהו נדיב, כי הוא בלחץ. הוא חייב כל קול. כל אצבע כדי אולי להיחלץ מניהול משפט על שוחד. בשבוע כזה, שהתחיל בהאשמות של נתניהו נגד גנץ על טרמפיסטיות, הוא סיים כסבתא מהוועד למען החייל שמפנקת את יורשי תנועת כך בסנדוויץ' חביתה רגע לפני שהם עולים למונית ספיישל לכנסת ישראל.