עצרו הכל והחזיקו היטב במשענת של הכורסה, הנה אני מטילה פה פצצה: אני כבר לא מתעדכנת בחידושים רפואיים ולא מסתובבת עם קופסת הטיק־טק הריקה שהוסבה לקופסת כדורים צבעוניים אקראיים ששכנה בתיק שלי דרך קבע לכל מקרה שלא יהיה. אני כבר לא אורזת במזוודה את כל סוגי האנטיביוטיקה (גם זו שלא בתוקף) לפני כל נסיעה ודוחפת אותה לזוגות גרביים, רק מהפדיחה שאם יפתחו לי את התיק לפני כולם תתגלה הזוועה: בית מרקחת נייד בבעלות פרטית וללא רישיון. 
 
היפוכונדריה קוראים לזה או חרדה בריאותית. ואני כבר לא כזאת. נגמלתי. איזה כיף. למזלי, לא בייסורים רבים נגמלתי מהחשש התמידי למה שעלול לקרות, והאמת היא שדי בקלות שחררתי את המחשבה על מה יש לי בתיק לכל מקרה שלא יהיה. הבנתי שבחיים הללו כדאי להאמין שמה שיהיה יהיה. זה יותר בריא לי ולסביבתי הקרובה. וגם יותר סקסי, אם כבר העלינו את זה. 
 
אחרי שנים של התמצאות די מרשימה בתחום, של התמחות אוטודידקטית בז'אנרים רפואיים עם פרופסורה, פרסום ספר מאמרים פיראטיים בשם: "מערכת החיסון לאן?" מאת טליה לוין, וייעוץ סמי מקצועי לחברים קרובים שנואשו מההמתנה הארוכה לרופאים המקצועיים במערכת הבריאות, הגעתי להחלטה. אני פורשת. דוקטור לוין כבר נשמע לי מבוגר מדי. 
 

זה קרה לי בוקר אחד, בדיוק כפי שזה קורה לאנשים שמחליטים להפסיק לעשן. הם מבינים שהסיגריות מנהלות להם את החיים, שהם שבויים בידי תאגידי ענק שעושים כסף על גבם ושהם בסך הכל נשלטים על ידי כוח גדול מהם. איזו תחושת עליבות. אותה תחושה מעניקים כל כדורי המיחושים הטבעיים למיניהם שהיו בני בית אצלי בתיק. ספריי לכאבי גרון, סוכרייה תומכת ועוד אבקת פיות מאבקנים. בסוף הכל עובר לבד אם רק נכנסים למיטה וישנים מספיק. 
 
אני חושבת שרגע השפל הגדול שלי בסיפור הזה היה באחד מימי כיפור האחרונים. נכנסתי ללחץ כי בית המרקחת שהיה ליד ביתי ונהג להיות "גוי של חג" וזמין כתורן חירום גם ביום כיפור, נסגר. השמועה אמרה שמדובר באיזושהי מעילה של הרוקח שהיה גם הבעלים או משהו בסגנון. כנראה עוד מישהו עלה על זה שהוא נותן תרופות מרשם לאנשים כמוני, גם ללא מרשם. כשגיליתי שבית המרקחת נסגר, נשברתי. ואז נתתי לעצמי סטירה. כמובן שעם צאת החג כבר חזרתי לסורי. עברו כמה שנים טובות עד שהצלחתי להתגבר על הפחדים ולהבין שאני לא צריכה אף אחד או שום דבר כדי להיות בסדר. גם אם אני באמת עומדת להתעלף. זה קורה לכולנו, לא?  
 
יום אחד פשוט יצאתי מהבית בלי קופסת האדוויל (שיהיה), בלי כדורי האלרגיה (לכל מקרה) בלי הפלסטרים ובלי כמוסת שן השום עם הכורכום (נגד מה שזה לא יהיה). 
***
כאב ראש כבר לא גורם לי לעשות גוגל כדי לוודא שלא נפגע לי עצב הראייה, הפנמתי שלא כל בחילה היא הריון או וירוס או חיידק טורף, ואיגוד מגדלי הג'ינג'ר יכול לנשום לרווחה. המקפיא שלי כבר לא מלא בשורשים קפואים שמהם הייתי רוקחת את כל תרופות הסבתא האפשריות. אני קונה נקודתית. כשצריך צריך. ובדרך כלל לא צריך. טפו טפו חמסה חמסה (גם מזה אגמל בקרוב, מבטיחה). 
 
אתם לא יודעים איזו הקלה זו להיפטר מחרדות גדולות. למי שלא בקיא בז'אנר, חרדות הן כמו שק שרצים שעדיין לא בקעו מהביצה, שיושבים לך על הגב. מכה קטנה בכנף של הנפש והם מתחילים לבקוע ולשלוח איברים לכל עבר. זה כמו להיות אסיר, רק בלי בית סוהר. להרגיש בתוך כלוב שרק אתה רואה ומרגיש. 
 
"שיהיה" זו אולי המילה הפולנית ביותר שהשתמשתי בה בימי חיי. לכל מקרה שלא יהיה. שיהיה בתיק כדור, שיהיה טישיו, שיהיה כדור לכאבי בטן, שתהיה פינצטה אם בטעות אדרוך על קוץ, שיהיה. אם רק מישהו יצטרך - לי יש. אז כבר אין. אין לי אפילו מגבון לח בתיק. 
 
ההחלטה הזו זלגה גם לתחומים אחרים, לא רק לענייני בריאות. ביטלתי שני כרטיסי אשראי, כי מספיק אחד, ולא צריך עוד אחד "שיהיה" ושלישי שיגבה את ה"שיהיה" השני. בכלל, זה נורא חסכוני לוותר על תרבות ה"שיהיה". פתאום קונים אחד מכל דבר, לא אורזים יותר מדי כשנוסעים. זה קליל לא רק בתיק ובכיס, זה קליל גם בנפש. 
 
אז אל תבקשו ממני יותר כדור לכאבי ראש או טישיו, כי אין. אפילו אש כבר אין לי. גם לא עט ולא כסף קטן. בפעם האחרונה שיצאתי החוצה שכחתי מרוב שחרור את המפתחות על הספסל. נו, שיהיה.