1. הפחד משתק: לא על "ארץ ישראל" נלחם בנימין נתניהו. על חירותו האישית הוא נלחם. המאמץ להחדיר לכנסת את ממשיכי דרכו של הרב כהנא לא נועד להצלת ההתיישבות או לבלימת השמאל. הוא נועד למטרה אחת בלבד: להכניס לכנסת עוד שתיים־שלוש אצבעות שלא יתרשמו מהחלטת היועץ המשפטי לממשלה להגיש כתב אישום באשמת שוחד נגד ראש ממשלת ישראל. זה הסיפור כולו. בחרתי לפתוח בו, ולא ב"כחול לבן", מפלגת הסופרמרקט החדשה והמפוארת שנכנסה לחיינו אתמול, כי לדעתי הוא חשוב יותר. זה סיפור על אובדן חושים, דרך וערכים. זה סיפור על התבהמות המערכת הפוליטית ועל שעבוד מה שנותר מהפרצוף הקולקטיבי של כולנו למטרה אחת: הצלתו של ביבי.

התירוץ הרשמי של נתניהו בהחזרת הכהניזם לכנסת הוא הביטוי "בלוק טכני". בן גביר, בן ארי ומרזל? זה לא ברצינות, זה רק "בלוק טכני", למחרת הבחירות הם יתפזרו ויתפצלו מהבית היהודי, אין סיכוי שהם יהיו בקואליציה, אפשר להירגע, הכל בסדר. זה ביבי 2019. ומה אמר ביבי ב־2015? אותו הדבר, רק להפך: שלושה ימים לפני הבחירות, כשנפתלי בנט הבין שנתניהו לוגם את המנדטים שלו, הוא הכריז (בנט) על "בלוק טכני" עם הליכוד והודיע שדקה אחרי סגירת הקלפיות יציע לנתניהו לאחד את הרשימות בבלוק כזה. אז נתניהו, בעיצומו של בולמוס הקניבליזציה של מפלגות הימין, העלה את הפוסט הזה: "המושג 'בלוק טכני' אינו קיים בשיטת הבחירות בישראל ולכן אין לו תוקף. אין דרך אחרת למנוע את הסכנה של ממשלת שמאל, אלא להצביע ליכוד". פתאום יש בלוק טכני. יש כל מה שצריך, העיקר שנתניהו ימלט את נפשו מאימת הדין.

הנה דוגמה נוספת: כמה נהרות דיו ותווים דיגיטליים נשפכו סביב הפגישות המרובות של נתניהו עם ולדימיר פוטין, חשיבותן העצומה לביטחון המדינה, יכולתו של נתניהו להיכנס לקרמלין בכל רגע נתון וכל הרהב המוכר הזה. אחר כך באה הפלת האליושין הרוסי, ופוטין הפנה כתף קרה. חודשים ארוכים התאמץ נתניהו והשתדל להגיע שוב לקרמלין כדי לחדש את הרומן, אבל נדחה. לפני כמה ימים התבשרנו שימות המשיח הגיעו, אפשר להירגע, פוטין חוזר לזרועות ביבי ויש פגישה. נתניהו הודיע, בפאתוס המתבקש, שיביא לקרמלין גם את מפקד חיל האוויר וראש אמ"ן, כדי שיסבירו לרוסי כל מה שצריך להסביר לרוסים.

אבל אז התברר שצריך לאחד את הימין ולהשחיל את איתמר בן גביר לכנסת. זה הספיק כדי שנתניהו יקמט את ההזמנה לרוסיה וישליך אותה לפח האשפה של ההיסטוריה. ביטחון ישראל חשוב, אבל ביטחון נתניהו חשוב ממנו. הרוסים, אגב, רותחים. דיפלומט רוסי בכיר שדיבר עם עמיתו הישראלי שלשום אמר משהו כמו "עכשיו אנחנו מבינים שנתניהו השתמש בנו". בסוף, כולם מבינים.

בלוק טכני. איתמר בן גביר, צילום: מרים אלסטר, פלאש 90בלוק טכני. איתמר בן גביר, צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

# # #

כשהרב מאיר כהנא נבחר לכנסת, יצא יצחק שמיר מאולם המליאה כשעלה לנאום ואיתו יצאה סיעת הליכוד. בין הליכוד של אז למוטציה של היום אין דבר ומחציתו. מפלגה שהכילה מחנות, ויכוחים, עימותים והתמודדויות, התמוססה לה לשלולית שבה מצטייצת עדת ראשנים חסרי משקל ונטולי חוליות המצטווחים בבעתה בכל פעם שצל חולף על פני המים. אפילו בצלאל סמוטריץ' הבין את הסיבוב שנתניהו עושה עליו וניסה להתנגד, אבל כשל. אפילו סמוטריץ' מבין את מידת הרעילות של חסידי הרב כהנא וארגון להבה. ארגנו לו חתונת דמים איתם, העיקר שנתניהו יהיה מרוצה.

אגב, הנה ספוילר: אם ישרוד עד אז, יגיד נתניהו "כן" מהדהד ליוזמת השלום של טראמפ, וטוב שכך. אין לו אופציה אחרת. במקרה הזה, הוא ינסה להקים ממשלה מרכזית עם "כחול לבן" ואולי אפילו העבודה. הכהניסטים יושלכו אל מתחת לגלגלי האוטובוס, יחד עם פרוות הבית היהודי, שבה קיננו בדרך לכנסת. אבל עד אז, אלוהים גדול.

התירוץ של "להגן על ארץ ישראל" לא מכשיר את כל זה. בעיקר, כי מדובר בשקר. לא על "ארץ ישראל" נלחם נתניהו. לא נשקפת לארץ ישראל סכנה כלשהי. אין שמאל אמיתי, לא בציבור ולא בכנסת. רוב הישראלים נמצאים על אותה בלטה. בני גנץ לא מסוגל לפרק התנחלות, או אפילו בזנ"ט אחד בודד במאחז בלתי חוקי, גם אם המתנחלים עצמם יתחננו שיעשה את זה. קודם נראה אותו ממרה את פיה של הרל"שית הצמודה שמנהלת אותו. גם יאיר לפיד רחוק מלהיות הכלאה בין ביילין לפרס.

היה מוקצה, ממשיכיו כבר לא. הרב מאיר כהנא, צילום: נתי הרניק, לע"מהיה מוקצה, ממשיכיו כבר לא. הרב מאיר כהנא, צילום: נתי הרניק, לע"מ

הפאניקה סביב "עליית השמאל" מלאכותית, מבוימת ומגוחכת. מדהים שנתניהו הצליח לשכנע את כולם במציאות האלטרנטיבית הזו רק כדי להמשיך את מלחמתו הנואשת להימלט מאימת הדין. עצוב שאין בליכוד צדיק אחד שיתנער, יקום ויגיד את האמת. הכבשים פועות רק בחדרים סגורים, בסודי־סודות, בהצללה ועיוות קול. הפחד משתק את כולם. ביום שאחרי נתניהו, הם יספרו איך חירפו את נפשם על משמר הדמוקרטיה.

לא מזמן, סדרת הפעולות הלא תיאמן של נתניהו ביממות האחרונות הייתה מייצרת רעידת אדמה שממוטטת את המערכת הפוליטית על עצמה. האיש משריין מועמד מהבית היהודי אצלו בליכוד, כדי שיפרוש יום אחרי הבחירות ויחזור לבית היהודי. האיש מבטיח לסמוטריץ' שני תיקים בכירים בממשלה, כמו תיק החינוך. ומה עם הקבינט? אני מתאר לעצמי מה עובר עכשיו על ראשי זרועות הביטחון המבועתים. בקצב הזה, סמוטריץ' עוד יהיה המבוגר האחראי של הקואליציה הבאה.

אחרי שאמרנו את כל זה, חובה להוסיף: השמאל, או שאריותיו, הרוויח את מצבו ביושר. מי שמגן על זכותה של חנין זועבי לכהן בכנסת ישראל, לא יכול לבוא אחר כך בטענות נגד בן גביר ובן ארי. חופש הדיבור וחירות הביטוי צריכים להגן באותה מידה על שני הקטבים הפוליטיים. מי שלא הבין בזמן שגם דמוקרטיה לא יכולה להשלים עם נציגים שמנסים להחריב אותה מבפנים ומזדהים עם אויביה השוללים את קיומה, לא יכול להתקומם על העובדה שגם הצד השני דורש חירות ביטוי מוחלטת. הקווים האדומים חשובים, אבל צריכים להיות מתוחים לרוחב כל החזית, לא רק בצד אחד שלה. נכון, זועבי פרשה, אבל בטח יקום לה יורש. אין סיבה לגלות סובלנות מול התופעה הזו.

מי שמגן עליה, לא יכול לבוא בטענות. חנין זועבי, צילום: מרק ישראל סלםמי שמגן עליה, לא יכול לבוא בטענות. חנין זועבי, צילום: מרק ישראל סלם

2. תיבת נוח

לפני יומיים הפיצה יש עתיד את המצע שלה, מכונס בספרונים כחולים, חגיגיים, מנוסחים במיטב כישרונו של כותב הטורים הפופולרי בישראל (בדימוס), פלוס הדמיה של שני שטרות כסף, 100 ו־200 שקל, ועליהם הכיתוב "הפוליטיקאים לוקחים את הכסף לעצמם. יש עתיד תחזיר אותו לציבור". שליחים בהולים פיזרו את ספרוני המצע בין מערכות התקשורת ובתי הנמענים. עד שסיימו, התנפץ המפץ שאיחד את יש עתיד, מפעל חייו של יאיר לפיד בשמונה השנים האחרונות (בעצם, הרבה יותר) עם חוסן לישראל בת השבועיים ותל"ם של בוגי יעלון, שמתגוללת עדיין בחיתוליה.

אני מתאר לעצמי מה מרגיש עכשיו לפיד, שקיבל את ההימור הכבד ביותר של הקריירה הפוליטית שלו. מגיע לו קרדיט על הוויתור הלא קל שלו, שבא לאחר מסע שכנועים פסיכולוגי ונפשי ארוך, אבל הוא לא מעוניין בו. בישראל לא מכבדים את מי שמוותר, אומר לפיד למי שאומר. אני אהיה שר חוץ עכשיו וראש ממשלה בעוד שנתיים וחצי. מה רע לי? נו, טוב. נדבר בעוד שנתיים וחצי.

גבי אשכנזי ישב עם לפיד השבוע לשיחה צפופה מאוד בארבע עיניים. היא נמשכה שעות ארוכות. אחריה היה אשכנזי פסימי מתמיד. "זה לא יקרה", אמר למי שאמר. לפיד נתן לאשכנזי את השואו הרגיל, דיבר על רוטציה שוויונית (הוא ראשון), על ערכה הגבוה של המפלגה שהקים, על נחישותו ויכולותיו וכו'. אשכנזי הטיח בו דברים לא פשוטים. אף אחד מהם לא הסכים אתמול להסגיר את פרטי השיחה. יש ביניהם יחסי אמון ארוכים. למרבה המזל, הם דיווחו עליה לעוד כמה אנשים, שמהם למדתי שאשכנזי "ישב" על לפיד בכל כובד המשקל שהצליח לגייס. הוא אפילו המליץ לו לקרוא שוב את ספרו האוטוביוגרפי של אביו, "זיכרונות אחרי מותי", שלפיד בעצמו כתב. תחשוב, אמר אשכנזי, בשביל מה אבא שלך בא לכאן. מה עבר עליו קודם. איך אפשר לשנות כאן את המצב. תחשוב שבממשלה הבאה בנט יהיה שר הביטחון וסמוטריץ' שר החינוך. בכוחך לא לתת לזה לקרות. זה יותר גדול ממך, ממני, אפילו מבני. יש רגעים שבהם אתה לא יכול לעמוד מנגד. אולי זה יצליח, אולי זה ייכשל, אבל גם אם אנחנו נופלים על חרבנו, נוכל להגיד שלפחות ניסינו. זוהי רוח הדברים שאמר אשכנזי ללפיד, פחות או יותר, לא ציטוטים מדויקים.

אשכנזי יצא פסימי והעביר את הפסימיות שלו לגנץ. בין שני אלה נוסדה ברית אמיתית בחודשים האחרונים. לא מזמן דיווחתי כאן על שיחה ארוכה שבה הם יישרו את ההדורים שהיו ביניהם. כנראה שהיא הייתה הרבה יותר מוצלחת מכפי שהיה נדמה בהתחלה. אשכנזי מנהל בשנים האחרונות מרתון אינסופי של שיחות עם כל השחקנים הפוליטיים. מגבאי דרך לפיד, כחלון ועד גנץ, שבא אחרון. לישורת האחרונה הגיעו לפיד וגנץ. שניהם התחרו עליו. אשכנזי הכריע בסופו של דבר הכרעה אישית בעד גנץ. יכול להיות שזו הייתה אחוות הגנרלים. זה לא שאשכנזי לא מכיר את הנחישות של לפיד, הכריזמה שלו ויכולותיו בקמפיין. הבעיה היא, אמר אשכנזי למי שאמר, שלפיד לא היה שם. ממש שם. במקום שבו מקבלים החלטות שחורצות גורלות של עם, של צבא, של חיילים, של היסטוריה. בני כן היה שם. לטוב ולרע. הוא ישב באירועים האלה. הוא בשל יותר.

מרגע שאשכנזי הכריע גנץ, הוא התגייס להביא גם את לפיד ואת כל מי שמוכן לבוא כדי "להציל את המדינה". היה זה אשכנזי שאמר לפני כמה שנים ש"צריך להכריז נוהל חניבעל כי המדינה נחטפה". בינו לבין עצמו, הוא החליט שיצטרף לכל מהלך שיוכל לשבור את השוויון ולהביא שלטון ולא יצטרף לשום דבר אחר. ברגע האחרון וכנגד כל הסיכויים, המהלך שעליו חלם התממש. נדמה לי שמגיע לו קרדיט משמעותי על זה. בשבועות האחרונים השחקנים השונים של המהלך הזה ראו אותו יותר מאשר את נשותיהם.

# # #

בתחילת השבוע נדמה היה ששום דבר מכל זה לא יקרה. בני גנץ התכונן לנאום הצגת הרשימה שלו בידיעה שאין לו את לפיד, אין לו את אשכנזי ואין לו אפילו את אורלי לוי־אבקסיס. הוא החל לאבד מנדטים. הביט אחורה וראה לא מעט ספקנים שמחכים שיפול, משוכנעים שאין לו את היכולת לעשות את זה. הוא היה צריך משהו שיטלטל את המערכת. שייתן לו את הדחיפה. הוא נזקק לזריקת אדרנלין. משהו שיאפשר לו להדליק את השטח, ליצור מומנטום, לתפוס מנהיגות ויוזמה.

גנץ לא ניחן בתכונות האלה מלידה. הוא איש רגוע המתקשה בקבלת החלטות ומשרה תחושת נועם מנומנמת על סביבתו. היה צריך להמציא אותו מחדש. יש סביבו בעלי מקצוע שיודעים לעשות את זה. נאומו של גנץ, כולל ההתקפות על נתניהו, סיפק את כל הסחורה הזו, ויותר. הוא חולל מה שמכנים בסביבתו של גנץ "סערה פוליטית מושלמת". הוא שינה את סדר היום. למחרת, כבר לא דיברו על אורלי, יאיר או גבי. דיברו על הכניסה החזיתית של גנץ בנתניהו ועל הרוח שהפיח במפרשי המחנה. דיברו על המונח "מפלגת שלטון" שגנץ טבע.

דקות אחרי שסיים גנץ את נאומו, פרסם נתניהו את סרטון ה"בני, תתבייש לך", ובו קיטר על זה שהרמטכ"ל לשעבר לגלג על כי נסע ללמוד אנגלית ולטייל במסיבות קוקטייל, בעוד הוא (גנץ) שוכב בתעלות הבוץ עם חייליו. זו הייתה זעקה קלאסית של קוזק נגזל. קשה לספור את הגנרלים, הרמטכ"לים והקצינים הבכירים שעבדו עם נתניהו, האמינו להבטחותיו, הלכו אחריו וגילו בסוף היום שהם אויביו. הוא טינף וגידף כמעט את כולם. הוא המציא את הירידה אל מתחת לחגורה. האיש שהתקשר לשאול אלוביץ' כדי ללחוץ עליו להשמיץ את אשתו של נפתלי בנט או את אביו הזקן, מתבכיין כשגנץ אומר את האמת: כן, נתניהו היה לוחם אמיץ בסיירת מטכ"ל, אבל הוא שירת רק ארבע שנים ואחריהן מיהר לאמריקה לבנות לעצמו חיים חדשים.

גנץ היה יכול לנסח את הדברים בצורה יותר מוצלחת, אבל מבחינתו המסר עבר. הוא עצמו חוטף כבר שבועיים נגטיב קמפיין מנתניהו, כולל התקפות על אשתו ("חברה במחסום ווטש") ולגלוגים על האנגלית שלו. אז הוא מחזיר. ברגע שהחזיר, הפך נתניהו את פרצופו והתחפש לחנה בבלי. שיא שיאי החוצפה.

הכתובת האמיתית של התקפת גנץ על נתניהו, הייתה יאיר לפיד. היא הייתה אמורה להבהיר מי כאן הבוס, מי האלטרנטיבה, מי הוא ה"אנטי־ביבי" האמיתי של קמפיין 2019. מאז הופעת נתניהו, תמיד יהיה מולו "אנטי נתניהו" שישאב את כל קולות המחנה הנגדי. גנץ רצה שלפיד יבין שאיחר את הרכבת. לפיד כנראה הבין.

בסוף הנאום קרא גנץ ללפיד להצטרף והודיע שתכף ומיד הוא מתקשר אליו והם קובעים להיפגש. בכך הוא נתן את הדחיפה הקטנה שנדרשה לכדור השלג שקפא בראש המדרון, והוא התחיל להתגלגל למטה. באותו רגע, נפתח ה"בליים גיים", משחק ההאשמות המסורתי. כלליו פשוטים: מי שייתפס על ידי הציבור כזה שהכשיל את האיחוד המיוחל, יישא אות קין לדיראון עולם. נקבעה הפגישה הראשונה בין גנץ ללפיד, ביום רביעי בבוקר בביתו של הלל קוברינסקי בסביון. לקח שם קרוב לארבע שעות לשבור את הקרח. ליצור סוג של אמון. לפיד ואנשיו חשדו שהגנציאדה עושה עליהם סיבוב. הגנצים מצדם היו משוכנעים שלפיד גורר רגליים ומשחק על זמן. אחרי כמה שעות, שני הצדדים הבינו שזה על באמת. שהם בשלים ומבושלים למהלך משותף. זה הרגע שבו צריך לאפסן, אפילו לרגע אחד, את הציניות המתבקשת. כן, הם הבינו שהמדינה חשובה יותר מהאגו.

מרגע שלפיד ירד מרוטציה שוויונית, היה ברור שהעסקה אפשרית. גנץ נפרד מלפיד בסביון, נסע למטהו וכינס את אנשיו. הוא היה צריך לבחור בין אורלי לוי־אבקסיס ללפיד, ואולי אפילו למשה כחלון. הוא בחר בלפיד. בחצות נקבעה פגישת ההמשך במטה גנץ, בניין המכונה "המיקסר" בגני התערוכה, קומה רביעית. לתוך המיקסר הזה הושלכו כל המרכיבים והוא טחן אותם לדייסה אחת. טעמה, יתברר בהמשך. עם שחר, נפלה ההחלטה. יש איחוד.

# # #

פורום קבלת ההחלטות ימנה את הארבעה: גנץ, יעלון, לפיד, אשכנזי. גנץ יהיה "ראשון בין שווים". זכות הראשונים לרעיון הזה שייכת לבחור בשם בועז יצחקי, ישראלי המחלק את זמנו בין ישראל לארה"ב והציע מודל של "מועצת ראשי ממשלה", כמו בשווייץ. יישבו ארבעת הטנורים ביחד ויקבלו את ההחלטות. פעם קראו לזה "מטבחון". עכשיו הוסיפו לזה רוטציה. העיקר שיהיה איחוד, העיקר שיהיה משחק חדש, העיקר שאפשר יהיה להחליף את נתניהו.

אחת ההחלטות הראשונות שקיבל הפורום הזה הייתה למזג ולאחד גם את המטות השונים ואת המפלגות. הם יעשו מאמץ לשדר איחוד אמיתי, ולא הכלאה מלאכותית של רכיבים שאינם שייכים זה לזה. גנץ הבטיח ללפיד שיודיע שלא יישב בממשלת נתניהו מרגע שהיועץ יודיע על החלטתו (כנראה בשבוע הבא). לפיד, מצדו, התחייב לא לשרוף את הגשרים עם החרדים. הם שרופים מספיק. נדמה לי שהסיכוי שנמצא בקמפיין "כחול לבן" תשדירי לפיד קלאסיים על גיוס תלמידי הישיבות, ירד פלאים.

סיפור לוי־אבקסיס מעורר בסביבתו של גנץ אמוציות מוגברות. אומרים שם שהיא עשתה שגיאה פטאלית בזה שהגיעה למסקנות מוקדם מדי ונתנה לזעם להשתלט לה על תהליך קבלת ההחלטות. היא שרפה את המועדון מוקדם יחסית, פרסמה הודעת נאצה נגד גנץ והגישה את הרשימה. הגשר של גשר לתוך "כחול לבן" נשרף. הם כבר ראו אותה מפארת את החמישייה הראשונה ומדללת מעט את המינון המוגזם של גנרלים. הם אפילו בנו על הופעות אורח של אביה, דוד לוי, בכנסי המפלגה החדשה. כל זה עלה בעשן.

שרפה את הגשר מוקדם מדי. אורלי לוי אבקסיס, צילום: הדס פרוש, פלאש 90שרפה את הגשר מוקדם מדי. אורלי לוי אבקסיס, צילום: הדס פרוש, פלאש 90





# # #

השידוך הזה, בין יאיר לפיד לבני גנץ, אינו אידיאלי. הוא נכפה על שני הצדדים מתוקף הנסיבות המיוחדות, הלחץ החיצוני, אולי אפילו פעמי ההיסטוריה. מרכיביה של "כחול לבן" מנוגדים זה לזה. זוהי מפלגת סופרמרקט כאוטית במיוחד, שבה מסתופפים יחד בוגרי מרצ (יעל גרמן) עם מנסחי חוק הלאום (צבי האוזר) ומצדדי הגדלת ההתיישבות ביהודה ושומרון (הנדל). משה (בוגי) יעלון, שהשקיף על אחוז החסימה בטלסקופ אלקטרוני מאז יצא לדרכו הפוליטית, ביצע כאן אקזיט מהסרטים. בוגי אף פעם לא היה פוליטיקאי מצטיין (זה ייאמר לזכותו), ב"כחול לבן" הוא הפך לשועל פוליטי.

עד הצטרפותו של יאיר לפיד הייתה המפלגה הזו נטולת הקשרים או יכולות פוליטיות כלשהן. עכשיו יש שם את המנגנון של לפיד, אבל גם את המנגנון של אבי ניסנקורן, שזה כמו שמן ומים. מה לא יעשו החברים כדי להביא לסיום שלטונו של נתניהו.

ב־9 באפריל תגיע הסופה המושלמת האמיתית. שתי אנרגיות אדירות יתנגשו זו בזו. האנרגיה העצומה של חסידי נתניהו, הרואים בו משיח בן דוד בן ימינו שהוא התנאי לקיומנו, מול האנרגיה של מתעבי האיש, שרואים בו את סמל כל הרע באשר הוא וריקבון מוסרי מהדהד שיסכים למכור הכל, כולל המדינה, כדי לשרוד. שתי האנרגיות הללו מתיכות בימים האחרונים כל מה שעומד בדרכן, לקראת ההתנגשות הגדולה. בואו נקווה שנשרוד אותה ביחד.

3. האמת על יוסי כהן

קראתי באיחור מצער כתבה שהתפרסמה בעמודים הללו לפני שבועיים, פרי עטו של חברי רן אדליסט. הכתבה עסקה בראש המוסד יוסי כהן ובארגון שעליו הוא מופקד. היו בה לא מעט אי־דיוקים (כהן, למשל, לא היה בחתונתו של גדעון סער), אבל מצער יותר שנשמטו ממנה, משום מה, הצלחותיו מסמרות השיער והנדירות של המוסד תחת כהן בשנים האחרונות. כנראה שטור ההצלחות פשוט נשמט בעריכה.

כהן הוא טיפוס מיוחד, צבעוני מאוד, שספג לא מעט ביקורת, גם בטור הזה. האופן שבו מונה לתפקיד הופך אותו לגדול מגייסי ומפעילי הסוכנים שפעל כאן אי־פעם. יחד עם זאת, המוסד תחתיו הגיע לפסגות נדירות, וכשמתעלמים מזה חוטאים לאמת. החיסולים במלזיה ותוניס (שמיוחסים למוסד על פי פרסומים זרים), חיסולים רבים נוספים - בהנחה שהיו כאלה - שלא נודעו וצריך לקוות שגם לא ייוודעו אף פעם, המערכה המדינית שבאה לידי ביטוי בביקור ההיסטורי בעומאן, היחסים החשאיים עם חלק ממדינות ערב, חשיפת חוליות טרור שהתכוונו לפגוע במדינות אירופיות, הבאתו של ארכיון הגרעין האיראני, המשך הלוחמה החשאית בתוכנית הגרעין האיראנית והפיכת ישראל לאסם המודיעין הגלובלי של כל מדינות המערב (כאן יש קרדיט גדול גם לאמ"ן), כל אלה רשומים כרגע על שמו של יוסי כהן. הוא לא התחיל, אבל הוא ממשיך בהצלחה לא מבוטלת ובאומץ רב.

כל זה יכול להתפוצץ מחר בבוקר באיזו פאשלה מבצעית או סיכון מוגזם שיילקח על ידי מישהו. עד שזה יקרה, האמת ההיסטורית מחייבת אותנו להודות שהמוסד נמצא בעת הנוכחית באחת התקופות המפוארות בתולדותיו. כהן אינו ילד הכאפות של אף אחד. הוא דעתן, ובחדרים הסגורים לא תמיד זורם עם הממונים עליו. הוא מכוון גבוה ולא מסתיר את שאיפתו להמשיך הלאה, לפוליטיקה, ביום שאחרי. כלומר, ארבע שנים אחרי היום שאחרי, אם חוק הצינון לא יבוטל עד אז. בינתיים, נתפלל להצלחתו כי היא לגמרי גם הצלחתנו.

לא ילד כאפות. ראש המוסד יוסי כהן עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. צילום: חיים צח, לע"מלא ילד כאפות. ראש המוסד יוסי כהן עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. צילום: חיים צח, לע"מ

bencaspit5@gmail.com