לא הכל פוליטיקה. את המשפט הזה תשמעו יותר מפעם אחת בימים שנותרו עד הבחירות. לא יעזור. הפוליטיקה תדפוק לכם על כל הדלתות ועל כל החלונות שנעלתם מפניה. היא תצרח ברחובות, ואפילו בשבילים בטבע שאליהם תברחו כדי להיות קצת רחוק ממנה. היא תופיע על מסכי הטלוויזיה השטוחים שלכם אפילו אם תעבירו ערוץ. היכונו לתקופה נוראית.

מה שתשמעו, תראו ואפילו תריחו בכל מקום לא יהיה פוליטיקה של רעיונות או פוליטיקה של אהבה. אתם תוצפו בפוליטיקה מפלגתית, שהיא המקום הנמוך ביותר שאליו מגיעים לבסוף הרעיונות, ובו האהבה לא שורדת אפילו דקה.

אני מניח שרבים מאוד, בעיקר בין הצעירים, ינסו לברוח מהיקום המכוער הזה, מן המציאות המדומה שהפוליטיקה מנסה לגרור אותם לתוכם. לא יעזור להם. החברה הדמוקרטית מתאפיינת יותר ויותר בחלוקה למחנות, שאדם חייב להיות שייך אל אחד מהם. וגרוע יותר: הוא מאולף באין ספור שיטות אילוף לשנוא את המחנה השני.

הפוליטיקה המפלגתית, במיוחד בישראל, מצליחה להניב את הכוחות הגדולים ביותר כשהיא מגיעה אל מטרתה הסופית: כאשר כל המצביעים מגדירים את עצמם על פי מי שהם שונאים, ולא על פי מה שהם מאמינים בו ואוהבים. אין פוליאמוריה בפוליטיקה. היא דורשת נאמנות עבדותית. לא שפוליאמוריה הצליחה, אבל בפוליטיקה אסור על פי החוק להיות חבר בשתי מפלגות. אי אפשר לומר אני אוהב גם את ביבי וגם את מר גנץ־לפיד. אם שמת במעטפה בקלפי שני פתקים של שתי מפלגות, לא יחלקו את אהבתך לשתיהן שווה בשווה בספירה, אלא יפסלו את כל ההצבעה שלך. זו דרישת הפוליטיקה: איתי או נגדי. ואם אתה גם וגם, אתה פשוט נמחק.

באיטליה יש גם מפלגות פחות שגרתיות. אחת מהן, ששמה ״5 כוכבים״, נמצאת עכשיו בשלטון, ובה השאיפה היא שלא חברי הפרלמנט שלה יקבלו את ההחלטות אלא מתפקדי המפלגה בהצבעה באינטרנט. מנסים להימנע כך מתופעת שלטון העסקנים הפוליטיים. זה לא ממש עזר. הלהט נותר. באיטליה יש עוד תופעה ייחודית והיא האפשרות שמציעה אחת מהמפלגות: להיות מתפקד וחבר נאמן ביותר ממפלגה אחת. מדובר במפלגה הרדיקלית אשר אפשרה את מה שהם קראו ״נאמנות כפולה״. זאת אומרת להיות חבר, אפילו חבר פרלמנט, במפלגה הרדיקלית, ולהיות חבר רשום גם במפלגה אחרת. בשלב מסוים אחד ממנהיגי המפלגה הזו היה יהודי (אישיות בעלת שם עולמי) ששמו ברונו צבי. הוא אמר: הנאמנות הכפולה היא בדיוק הדבר שמתאים כדי להגדיר אותי. אני איטלקי וגם יהודי, אני נאמן גם לאיטליה וגם לישראל, מדוע עלי להגדיר את עצמי רק במפלגה אחת?

הרדיקלים ניסו אפילו להביא לכך שהמפלגה שלהם תהיה על־לאומית ולא רק איטלקית, זאת אומרת שגם מי שאין לו אזרחות איטלקית יוכל להיות חבר בה. למעשה זה כך עד עכשיו, וגם ישראלי יכול להיות חבר במפלגה הרדיקלית האיטלקית בלי אזרחות איטלקית או אפילו אירופית.

צריך לומר שהניסיונות המעניינים האלה לא ממש סחפו המונים, המפלגה הרדיקלית היא מפלגה קטנה, שורדת. הזכרתי את כל הדרכים המקוריות האלה להגדיר מחדש את ההשתייכות הפוליטית של אדם רק כדי לרמוז שניתן גם אחרת. לפחות לנסות. אני די אוהב את המפלגה הרדיקלית הזו, ותקופה מסוימת גם שילמתי דמי חבר והייתי חבר רשום (הפסקתי מתוך רשלנות ולא כי פרשתי). זו מפלגה של זכויות אדם, והדבר שמצא חן בעיני ביותר היה המסקנה שלהם: אם הם בעד זכויות אדם, הם בעד ישראל ונגד מדינה פלסטינית, שתהיה כדבריהם ״עוד דיקטטורה ערבית לפי המודל הנורא של הדיקטטורות הערביות שאנחנו מכירים״.

אבל נחזור לארץ ולפוליטיקה, עם הכללים הנוקשים שלנו. לא ביצעתי סקר מדעי, אבל אני בטוח שאם יבצעו אותו יוכח שהאילוף הזה של בני האדם מצליח. ככל שאדם צעיר הולך ומתבגר, הוא נכנס יותר ויותר לתבניות החשיבה האלה. אולי כאשר אדם עדיין צעיר הוא מסוגל להישאר מעט מחוץ לים הסוער של הפוליטיקה והמפלגות, אפילו בתקופת בחירות, אבל ככל שהוא מתבגר הוא מעוצב יותר ויותר על פי חלומם של עסקני המפלגות, והופך להומו־פוליטיקוס. הוא יישאב לתוך האווירה שאתם מרגישים בה עכשיו: האווירה שבה הפוליטיקה והחלוקה למחנות פוליטיים היא הדבר החשוב ביותר מבוקר ועד ערב.