כמה היסטוריונים ישראלים, חוקרי שואה, קיבלו זה לא כבר פניות מפולין בהצעה לשתף פעולה עם ממשלתה במיזם מוזיאון גטו ורשה. ההבנה שממשלת פולין מבקשת לשפץ את ההיסטוריה של המדינה בתקופת מלחמת העולם השנייה הביאה לסירוב מצד רבים, מלבד אחד, דניאל בלטמן, היסטוריון מהאוניברסיטה העברית.


מרגע שקיבל את תפקיד ההיסטוריון הראשי של המוזיאון, הוא מספק את הסחורה עבור מעסיקיו. יש מי שאינם מתפלאים על כך – קוראי עיתון “הארץ”, שמעל דפיו מפציע ההיסטוריון במאמרים שבהם הוא מרבה להשוות את התנהלות ממשלת ישראל לזו של הנאצים ולתקוף את יד ושם (גילוי נאות: אני חבר הנהלת המוסד).


רבות נכתב על המינוי התמוה הזה, שמטרתו, במילים לא מכובסות, הוא להכחיש את ייחוד השואה על אדמת פולין ולשמש כלי שרת בידי השלטון שם להסיר מהעם הפולני את כתם רצח יהודים בידי פולנים תחת הכיבוש הנאצי.
 

ביום שישי בלטמן פרסם מאמר שכותרתו, לא פחות ולא יותר, היא “הכבוד הפולני והצביעות הישראלית”. הוא השתלח בממלא מקום שר החוץ ישראל כץ על שציטט את ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר: “הפולנים ינקו אנטישמיות מחלב אמם” (גילוי נאות נוסף: הייתי מנהל לשכתו של שמיר). “אמירה מחפירה”, הגדיר זאת הפרופסור ושאל: “האם אפשר להפריח נפיחה מגעילה בפרצופה של אומה גאה ולבקש ממנה אחר כך להתייחס אליה כאל ניחוח הדרים?”.


ייתכן כי השר כץ טעה בעיתוי הצהרתו, אבל האם אפשר להתעלם מהאמת שבדברי שמיר? בספרו “סיכומו של דבר”, סיפר ראש הממשלה המנוח על השואה בעיר הולדתו רוז’ינוי, שבה “שלהבות קטנות של שנאה רצדו סמוך לפני השטח והתלקחו לאש תופת עם בוא הנאצים... אמי ואחותי רבקה מצאו את מותן מידי הנאצים וסייעניהם”. גיסו הכין למשפחתו “מקום מסתור, בקתה ביער, בעזרת יערן שעבד בשירותו שנים רבות” וזה “הרג אותם ביריות בזה אחר זה. אבי שהופרד מכל בני המשפחה פנה בבקשת עזרה לידידיו הוותיקים, בני הכפר ‘שלו’. הוא האמין בהם, והם בגדו בו ורצחוהו נפש”.
 

כ"ץ. צילום: גילי יערי, פלאש 90


אז לומר על דברי שמיר “אמירה מחפירה”? וכי אין לה ביסוס עובדתי־אישי? וכי לא רבו המקרים הנוראיים כגורל משפחת יזרניצקי? לאילו תהומות עוד יירד הפרופסור? רצח יקיריו, כשהוא כבר נמצא בארץ ישראל, לא מנע לימים משמיר לפעול כמדינאי אחראי לקידום הקשרים בין ישראל לפולין. אבל כדבריו, לעולם הוא לא סלח על טבח היהודים, ומשפחתו בתוכם, על אדמת פולין.
 

שמו של שמיר עלה בימים האחרונים גם בהקשר למערכת הבחירות ולהסכם שנחתם עם עוצמה יהודית, ממשיכת מורשתו של הרב מאיר כהנא. ראש הממשלה נתניהו דחף לשילוב מפלגה זו ברשימה אחת עם מפלגות הבית היהודי” והאיחוד הלאומי אך ורק למטרה אחת: למנוע אובדן קולות ומהפך שלטוני.
 

שמיר הוזכר כמי שתמיד יצא ממליאת הכנסת בעת שהרב כהנא קם לנאום. אכן, שמיר תיעב את תורת כהנא, אבל אני בספק אם היה פוסל את הרב אילו על חודו של קולו הבודד היה נשמר שלטון הימין, ועיקר העיקרים – היו נמנעים ויתורים טריטוריאליים בארץ ישראל. מבחינה זו, ספק אם נתניהו פעל פוליטית בשונה ממה ששמיר אולי היה נוהג, בוודאי תוך כדי סתימת האף. לא מתוך הזדהות עם הרעיונות הקיצוניים של קבוצת שוליים ימנית זו, אלא מתוך דאגה של ממש: מניעת הקמת מדינה ערבית נוספת, פלסטינית, במולדת ההיסטורית שלנו. 
 

“למען ארץ ישראל מותר לשקר”, קבע בזמנו שמיר. ואולי גם נתניהו אומר בסתר לבו: למען ארץ ישראל, וכדי למנוע הקמת מדינה פלסטינית בסמוך לכפר סבא, אני מוכן לבלוע את איתמר בן־גביר כחבר בכנסת ישראל.