לא הולך להסביר מדוע היה כל כך חשוב לי ולחברים שלי להיכנס לפסטיבל צמח (של 1997, אם אני לא טועה) ולראות את "נמרוד והבודדים". לא הולך לתת לכם תירוצים ארוכים ומעייפים מדוע בימים ההם החלטנו כי הצורה הכי טובה לחדור לפסטיבל (שהיה ידוע גם כ"ליל אהבה בצמח") תהיה לגנוב ארנק מזוג שהתמקם מול הכנרת בחוף לבנון, לרכוש סירת גומי בכסף שבארנק, לנפח את סירת הגומי ולהתחיל לחתור אל תוך פסטיבל צמח בצורה לא חוקית ובלי שום רגשות אשם. 


אני גם לא הולך להסביר לכם איך במשך כל גיל ההתבגרות הרגשתי גם אני ש"לפעמים אני מרגיש עייף, וזה לא בגללך...", כמו שאומרות השורות בשיר של נמרוד והבודדים. ובטח שלא הולך למדוד בפניכם את המרחק התרבותי שמפריד בין חוף צמח של שנות ה־90 לחוף ניצנים של שנות האלפיים, אין לי כוונות כאלו. ואף על פי שעד היום עדיין "לפעמים יש לי צורך מוזר לצאת ולנדוד" אני לא הולך להרחיב בנושא. כי זה לא העניין. ממש לא.


העניין הוא שפעם הייתה הרגשה כזו שריחפה מעל, שיש חשיבות עליונה לדברים. לקיום היה טעם עשיר. לעשן סיגריה ראשונה מאחורי אולם ההתעמלות, להוריד חזייה לענת במסיבה של שישי, לגנוב להורים את המפתחות של הרכב ולצאת לסיבוב עם האוטו כשאתה בקושי מגיע לגז (ובדרך אתה מוריד את השיח בכניסה לבית), הכל היה מרגש וחד–פעמי. יכולת להרגיש את רוח החיים מנשבת בך. והייתה תחושה שהמאמץ לנצח במרוץ הזרעונים אל הביצית היה כדאי.


הבעיה היא שזה כמו בסמים, הפעמים הראשונות הכי טובות ומאז זה רק הולך ומתדרדר. חלום חיי זה להתרגש כמו שהתרגשתי אז מדברים שנקרו בדרכי,
דברים שגילו לי עולם חדש שלא הכרתי, במיוחד העולם שמעבר לחזייה של ענת.


מטומטם וצעיר

מה גם שבזמנו, כשהייתי נער בבית הספר, לא ממש היה אינטרנט (שופע פורנו) וכך כל עניין הפעילות המינית היה עוד יותר מרגש ומסעיר. אם כי, יש לציין שדי החרבתי את התמימות הזו. כלומר, מאחר שלא גדלתי עם אמי שהתגוררה בניו יורק, בכל חופש גדול נסעתי אליה, ושם, באחד הביקורים, גיליתי את האינטרנט שעוד לא ממש עשה עלייה ארצה. מהר מאוד השתלטתי על העולם המקוון המופלא, וכשחזרתי ארצה היו לי במזוודה עשרות צילומי עירום שהדפסתי מאתרי פורנו ברשת.

את הצילומים האלו שיווקתי בבית הספר במחירים די הוגנים, והכסף זרם. אלא שמהר מאוד שמעתי ברמקול את מה שקיוויתי שלא אשמע. ״ליאור דיין לחדר המנהלת, בבקשה״. בניגוד לבנק הפועלים, המנהלת לא הייתה בעד עידוד יזמות ועסקים קטנים, ואני הוענשתי קשות. כבר באותו היום אבי הוזעק לחדר המנהלת, ואני ישבתי שם מבויש כשהיא סיפרה לאבי איך הפכתי ללארי פלינט של בית הספר. ״נו באמת, ציצים ועוד ציצים, זה הכל אותו הדבר״, הוא אמר בתגובה, והמנהלת לא ממש ידעה איך להגיב לאמירה זו. האמת היא שכיום אני מבין את האמירה העייפה שלו ויודע כמה שהוא צודק, אבל אז, בתור צעיר חסר מנוח, ממש לא הבנתי אותו. שום דבר לא היה אותו הדבר בעולמי. ככה הרגשתי.

בכל אופן, בנקודה הזו פרשתי מעסקי הפצת הפורנו - אף על פי שזו הייתה טעות די רצינית, כי הייתי עסקן לא רע ויכולתי בעצם להיות יזם אתר הפורנו הציוני הראשון ולעשות הון. אבל הייתי מטומטם וצעיר, ועולם הדיגיטל - לעומת ענת והטופוגרפיה המרהיבה של גופה - לא נראה לי כמו משהו שיש בו עתיד.


בכלל, העתיד לא ממש עניין אף אחד. אלא אם כן היה מדובר בעתיד הקרוב, כלומר ביום שישי הקרוב, שבו היינו עורכים מסיבות חסרות רסן במקלט של המושב שעליו השתלטנו. המסיבות שערכנו היו שם דבר, והגיעו אליהן נערים ממושבים מכל חלקי הארץ אשר הבינו עוד בקורס מד״צים של הנוער העובד והלומד (תנועת המושבים) שאנחנו, אני וארבעת חברי מהמושב, שזכינו לכינוי ״חבורת המקלט״, היינו הדבר האמיתי. היינו הקצה. היינו הסערה, הגשמים והרעמים ביחד. הדבר הובהר במיוחד לאחר שעלינו על הבמה בטקס הסיום של הקורס כשאנחנו עירומים וביצענו מין ריקוד משונה שלנו - שאפשר אולי להגדיר אותו בתור ריקוד המכונה (שהתקלקלה ומחכה לטכנאי שיבוא לתקן אותה).
 

לאחר הקורס, אלוהים יודע איך, הפכתי למד״צ בתנועה וקיבלתי תחת אחריותי את ההדרכה של קבוצת ילדי כיתה ו׳. אני זוכר היטב את הפעולה הראשונה שלי כמד״צ צעיר, זו הייתה פעולה לזכר רבין ביום השנה להירצחו. הייתי צריך להעביר לחניכים את מהות המילים סבלנות וסובלנות. הבעיה היא שאחד הילדים היה לא קשוב ואני הטסתי אותו הביתה בלי לחשוב פעמיים. לאחר מכן הוא התלונן להוריו - שהיו גם, כראוי למושבניקים אשכנזים, חברים ותיקים במפלגת העבודה - שבמקום לגלות סובלנות אליו, במיוחד על רקע פעולה שהדגש שלה הוא סובלנות, גירשתי אותו מהפעולה. החרא הקטן גם אמר שאמרתי לו שילדים כמוהו גדלים להיות מורים לנהיגה, זה המקסימום אופק בחיים שלהם. איזה ילד זבל. יהודי בהחלט מגרש יהודי, אם הוא לא קשוב.
 

זה היה אקורד הסיום שלי בתחום החינוך. אבל גם בלי האקורד הזה המוזיקה המשיכה להתנגן בווליום גבוה. הייתי דפוק בצורה הכי מהנה שיש. למעשה, כל בוקר כשאני מביט בראי אני נזכר בזה, מכיוון שהאף שלי הוא העדות הנצחית לכך. הוא קצת שבור למעלה ומהווה אסמכתא לאגרוף שחטפתי מאיזה נהג מונית שאני ודניאל חברי הברזנו לו בלי לשלם.
 

אני גאה באף השבור הזה. סימטריה זה אובר–רייטד. כשאני רואה אנשים עם פנים סימטריות מדי, אני יודע שהם חיו חיים משעממים ולא היו מטומטמים מספיק בפעמים שהיה צריך.