בימים האחרונים אנחנו עדים לוויכוח הזוי בשאלה אם ממשיכי דרכו של כהנא כשרים להיכנס בדרך המלך היישר לתוך הקואליציה, או לא. פעם, ולא כל כך מזמן, זה היה נושא שהתשובה לגביו הייתה ברורה. אם לא לכולם, בוודאי ליותר מ־90% מהעם. 
 

אז מה קרה? מי שטוען שממשיכי דרכו של כהנא הם בסך הכל בסדר, ושאין ברירה אלא לחבקם לנוכח הסכנה שאורבת לנו משמאל, בעצם מדקלם את הססמה "ליכוד אחד גדול מול כל השמאל". אבל אם בוחנים לרגע את המציאות ללא האמוציות שמייצרת התעמולה, האם האלטרנטיבה לליכוד היא באמת מפלגה שבראשה שלושה רמטכ״לים, שמתוך אג׳נדת שמאל רדיקלי זוממים למכור את ישראל לערבי כלשהו בעסקת חבילה?
 

זוהי תזה מופרכת, ולא משנה מאיזה כיוון מסתכלים עליה. הרי שניים מהרמטכ״לים כיהנו לצד נתניהו כתף אל כתף, והשלישי מונה על ידו לשר ביטחון. כדי לקבל את התזה הזו דרוש לאמץ רצף לוגי שבמסגרתו אנחנו צריכים להאמין ששלושה רמטכ״לים פעלו בניגוד לאינטרס הביטחוני של המדינה במשך יותר מעשור, וכי נתניהו מינה אותם לתפקידי מפתח בעל כורחו, ובמשך כל הזמן הזה נאלץ לחסום את כוונותיהם האמיתיות בגופו.

איתמר בן גביר ובנצי גופשטיין. צילום: מרק ישראל סלם איתמר בן גביר ובנצי גופשטיין. צילום: מרק ישראל סלם

 

מה שכן, הטענה שאם מפלגת בל״ד כשרה, עוצמה יהודית כשרה אף היא, דווקא די נכונה. אפילו בג״ץ חשב כך. הוא אישר במערכת הבחירות האחרונה את ריצתו של מרזל לכנסת לצד ריצתה של זועבי. כלומר, יש היגיון בקביעה שאם הכשרת שרץ אחד משמאל, תאכל עכשיו גם את השני מימין. השאלה היא אם הימין באמת רוצה לאמץ את טקטיקת הכשרת השרצים שלא ממש סייעה בידי השמאל לעלות לשלטון. 
 

הביטו סביבכם: בישראל 2019 אין יותר שמאל. רובנו רוצים שהשגרירות האמריקאית תהיה בירושלים. גנץ מבין בדיוק כמו נתניהו שביהודה ושומרון אי אפשר לבנות הרבה מחוץ לגושים, כי ההתנחלויות תקועות כמו עצם בגרון - כרגע אי אפשר להחזיר וגם אי אפשר לבנות. רובנו הפנמנו שאין פרטנר כל עוד חמאס ופת"ח מפוצלים, וסקפטיים אם יהיה כזה גם אם באורח פלא הם יתפייסו. ברור שיש שחושבים אחרת, אבל באיזה תסריט מציאותי ייכנסו ארבעת המנדטים של מרצ לקואליציה כלשהי?
 

השמאל מת, או נכון יותר, התאבד. הוא הכשיר שרצים אנטי־ישראלים, חיבק רטוריקה קיצונית, ולכן הוא כבר מזמן לא אלטרנטיבה שלטונית. כל המצג שלפיו הבחירות הן בין שמאל לימין הוא שקרי. השמאל אינו אלטרנטיבה, ומתוך כך גם אינו מהווה איום שצריך לעשות הכל כדי לבלום אותו, כולל להכניס כהניסטים לקואליציה.

חנין זועבי. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90חנין זועבי. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

 

הטענה שיש הבדל בין ממשיכי כהנא לבין מלטפי המחבלים מהמשותפת אינה רלוונטית. היא משרתת רטוריקה של כלום. ססמאות שמעבר לפוליטיקה קטנה, אין להן משמעות. האלטרנטיבה לממשלת ״ימין פלוס כהניסטים באותו מחיר״ היא ממשלת מרכז, לא שמאל. כלומר, הבחירה אינה ״לחבק כהניסטים״ או ״לחבק מחבלים״. האלטרנטיבה לממשלת ימין עם קיצונים היא לא לחבק קיצוניים משום צד. 
 

הגיע הזמן להודות שמעבר לססמאות הקמפיין, השמאל כבר לא איתנו. מדי פעם מתקיימת עבורו אזכרה סנטימנטלית עם מניין קוראי ״הארץ״, ובזה הוא סיים רשמית את היותו אלטרנטיבה. הוא אלטרנטיבה שלטונית כמו שכולנו היא אלטרנטיבה שלטונית. השמאל הוא בסך הכל עוד מפלגת לוויין. אז בואו נדבר על האלטרנטיבות האמיתיות: ממשלת ימין עם משמרי דרכו של כהנא, מול ממשלת מרכז בפורמט כלשהו. אלה שתי האלטרנטיבות שעומדות בפנינו היום מבחינת שלטון. ומי שרוצה להצביע למפלגת לוויין - שיבושם לו.