מי שיושבים מול הטלוויזיה אינם מצפים להרבה. זכות הבחירה שלהם באגודל על שלט אוניברסלי, בדילוגי תיש מייגעים וחוזרים על עצמם מערוץ לערוץ באוצר בלום שתחילתו כ–600 ערוצים בלי פורנו, באירועי ספורט ייחודיים לבעלי עניין ועממיים לכולם, בחדשות מטעם, דרמות בטעם רע, קומדיות עם צחוק משומר, אימה לבעלי שלפוחית חזקה, וכמה שמורות טבע בסכנת הכחדה שעליהן תלוי שלט "בסכנת הכחדה" ובניו של דונלד טראמפ צדים בנחישות אכזרית כל מה שזז בה ומצטלמים כשרגלם על המנוחים וחיוך גדול ומרושע מרוח על פניהם.

מרשל מקלוהן לא יבוא לעזרי, אבל המדיום הוא המסר, והמסר - כיצד לומר בנימוס - לא טרי, עבש ומעלה ירוקת. זו תעשייה מדהימה ביכולת ההפקה שלה, באמצעיה הכספיים ובשטיפת המוח המריצה אותנו עירומים דרך מכונה לשטיפת מכוניות. המדיום ידע עדנה ב–20 השנים האחרונות. דחף את גבולות המעטפת האלקטרונית. שינה לחלוטין את הרגלי הצפייה שלנו. שחרר אותנו מהצורך המעיק להזדחל בעקבות הסדרות המגדירות אותנו דרך דבוקות בלתי עבירות של פרסומות נגד שלשול ואין–אונות. עקר אותנו מכורסאות לייזי–בוי לה ולו, שבהן מיהרנו להירדם בתחילתו של לילה של יום מפרך ונשא אותנו לעולם עתידני שהתיישן בשנייה, ובו DVR לכל, סטרימינג, היעלמה של הפרסומת כדרך חיים מייגעת.

איננו צופים יותר בטלוויזיה בחסות קצב האש של הגוף המשדר. אנחנו בולסים. אנשים צעירים אינם זוכרים את החיים לפני הבינג' (בולמוס) שבאמצעותו ניתן לצפות בעונה אחת או בסדרה שלמה בסופשבוע. אני זוכר את הטלוויזיה הנעולה בכלוב במקלט ביד חנה שאליו ירדנו, כמי שחוששים מהרעשה ירדנית, כדי לראות את קוג'אק, מקלאוד ומקמילן ואשתו. זה היה הרגל עגום למדי, אבל היה לו החן המיוחד שלו.

טרם חלף צונאמי ההתרגשות ההיסטורית במלאת 20 שנה לבכורת "הסופרנוס", אנשים זוכרים היכן היו בזמן שידור הפרק הראשון. ממש לאחרונה נזכרו ב"ניו יורקר" כי אידי פאלקו לא זכתה לנתח הוגן מעוגת המילים החמות, ונכתב טקסט ייעודי על כרמלה. כמו רבים אחרים חשתי שהגיע תורי לכתוב את רשימת סדרות הטלוויזיה הגדולות ביותר, אבל משום מה אני מתמהמה. אולי משום שהרשימה פחות ברורה ונחרצת ממה שנדמה, למרות הסכמה לכאורית וקנונית לסדרות הראויות להיכלל בה. אולי משם החלק הגבוה יחסית של טלוויזיה אמריקאית. בצדק, כמובן, אבל משום הודאה במגבלות המקום, הנטייה התרבותית והשפה. ואולי משום שבסופו של דבר אף אחד אינו רוצה לכתוב רשימה שכבר נכתבה.

ההצדקה לקיומה של רשימה נוספת כזאת היא מקוריות. אבל לא נותרה מקוריות רבה בעולם ללא סודות. אני שומר לעצמי עשרה ספרים שלעולם לא תדעו על קיומם רק משום שאני יכול. אינני יכול להסתיר בגופי סדרות טלוויזיה, הן אינן סוד. הן יצאניות קולניות הדורשות את האתנן שלהן במזומן על השידה.

הרשת החברתית לא תיתן לי מנוח כאשר אחשוף ברבים את שאט הנפש שלי ממתיו וויינר ו"מד מן". לא מהאיש עצמו וההטרדות המיניות המיוחסות לו, אבל גם. מפני שאסור היה וגם זה לא יצא טוב, להקים סדרה שלמה על קופירייטרים במדיסון אבניו ולזייף אורגזמות נרגשות מהלוק שהעניקה הארט דיפרטמנט לשנות ה–50 וה–60. צפיתי בכולה ולא הבנתי איפה נשך אתכם ג'ון האם, העץ והבלורית המגורזת. עובדה שהוא עבר לקריירה קולנועית עלובה במיוחד.

גם "סיינפלד" הייתה סדרה על כלום, אבל לפעמים היא הצחיקה. "מד מן" הייתה רצינית כמו פנקריאטיטיס ועם תוחלת חיים קצרה יותר. ברשימה כזאת היה עלי לשכנע מדוע

""Justified", "Sons of Anarchy ו"Godless" היו טובות יותר. רוב חיי המקצועיים אני מנסה לשכנע. האמת, אין די כסף ופידבק בעולם להצדיק את העבדות הנרצעת הזאת. בוקר אחד אתה מתעורר, מגלה שחייך השתנו, שאינך מי שהיית, שאתה האיש המקשיש שמתקדם בפסיעות קשות, זהירות וחדורות שיגרון, שאסור לך לאכול ולשתות כל דבר, שאינך שומע מה שמדברים אליך, ורק "Gimme Shelter" של הסטונס עושה לך נעים בגוף ורוב האנשים לא מבינים מה אתה אומר. הדרך היחידה לסכם את מצבך היא לשוב אל עולם הדימויים הכה–לא–פופולרי של וודי אלן ולהסביר כי "אינך לוקח לסנטוריום את דודך שהחליט שהוא תרנגולת ועלה על עץ מכיוון שאתה זקוק לביצים".

משני בני החכמתי: אחד הסביר לי שאני כנראה הצופה האחרון בעולם, בגילי כמובן, שצופה בטלוויזיה במסך פלזמה גדול ומושחז וכי כל המונחים הטלוויזיוניים שלי עתיקים. אני מזדעק ומזכיר שאני בוגר בית ספר לאומנות חזותית, ושבמיין הכפרית אין סטרימינג ואינני יכול לצפות במה שאני רוצה מתי שאני רוצה. לשני יש פלזמה איכותית גדולה משלי, ואני חווה דרכו את כל כאבי הבטן והחששות של בחרותי. אף אחד מהם אינו רואה עצמו יורש של אוסף הסרטים והמוזיקה הענק שלי. אף אחד לא אמר לי שאוסף זה מושג שעבר מהעולם.

***

הדברים נכתבים ביום ראשון, 24 בפברואר. עוד מעט יתחילו הכוכבים לחפש אהבה על השטיח האדום בכניסה לאוסקרים. בתשע תשדר HBO את הפרק השמיני והאחרון של העונה השלישית של "TRUE DETECTIVE". ראיתי אולי שני סרטים המועמדים לפרסים ועולמי לא קרס. צפיתי שלוש פעמים בעונה הראשונה של "בלש אמיתי", פעמיים בעונה השנייה ופעם אחת בשלישית. לטעמי הייתה העונה הראשונה לא פחות מביאת משיח טלוויזיוני בשם ניק פיצולטו, כשאת ידיו החזיקו באוויר וודי הרלסון ומתיו מקונהיי בשיא כוחם. שני שחקנים שיכולים ללכת על המים בתנאי שיהיה להם תסריט טוב, אבל זה לא קורה למרות רנסנס מסוים וקצר מועד לשניהם.

העונה השנייה הלכה פייפן מהקרדיט לווינס ווהן ומההחלטה לנטוש את הביצות של לואיזיאנה לרעת הגידול המפושט שהוא לוס אנג'לס. כדי לצלם פילם נואר באל־איי חייבים לשבור מטריצות ישנות, לשנות את החוקים ולהניח לאאוטסיידרים כמו רומן פולנסקי לעשות את "צ'יינהטאון" ולקרטיס הנסון את "מסתרי אל־איי". אתה צריך את רוברט טאון וג'יימס אלרוי ככותבים ואת ג'ק ניקולסון וראסל קרואו הצעירים.

פיצולטו ניסה לזכותו לספר סיפור גדול, אבל כוחו לא עמד לו. העונה השנייה ניסתה לפצח את מיתוס ה–Bohemian Grove, אותו גרוטו יו הפנרי מסולע המחופש לפנסיון שמור וסגור, שאליו נמלטים גדולי עולם, פוליטיקאים, תעשיינים וביליונרים, משתינים ביער, רוקדים סביב מדורות, סובאים אלכוהול, משגלים נערות צעירות מדי ומתכננים כיצד להשתלט על העולם ולנהל אותו. החורשה הבוהמיינית היא מה שקורה באמת בהשוואה לשמועה על טראמפ וזונות במוסקבה. זה סיפור שאינו מסופר בדרך כלל. "SPY", המגזין קצר הימים, הציץ ונפגע וגם כמה ספרים בעלי חזות מחתרתית שאף מו"ל נחשב לא הדפיס. זו, בתמציתיות, סיבת הכישלון של העונה השנייה. עלינו לספר סיפור שאפשר להעביר אותו.

פיצולטו כתב מותחן נואר רע בשם "Galveston" שעובד לסרט עם בן פוסטר המצוין, שלא היה לו עם מה לעבוד. גלווסטון היא עיר נמל בדרום טקסס. מה שמוכיח כי פיצולטו יודע שאסור היה לו לצאת מהדרום. לכן עונה 3 של "בלש" ממוקמת בארקנסו של ביל קלינטון בשלוש תקופות זמן שונות ונישאת על גבם של שני שחקנים. גדולתן של שתי העונות הללו מזנקת על הצופה מפס הקול של טי–בון בארנט. לא המקום והזמן לפרק את טי–בון. בהזדמנות. אבל כאשר שיר הנושא הפותח הוא בלוז Swampy, עם גרוב נפלא שזוחל על גחון כמו נחש, אני יודע שהגעתי הביתה. כאשר השירים המסיימים כל פרק נבחרו בתבונה נהדרת. הגעתי הביתה. כאשר בסוף הפרק הרביעי מתנפל וורן זיבון המת על המאזין עם

"Desperadoes Under the Eaves" הנפלא שלו, אולי השיר האהוב עלי בעולם, שאת מילותיו אני מנפק בכל הזדמנות, הגעתי הביתה.

ארקנסו היא כמו קלינטון. מלאה כוונות ואנשים טובים אבל נתקלת בפין הזקור שלה בכל צעדיה. היא מדינה שהחיים נטשו אותה. שהספר מתחיל בגדר הבית. שאנשים חיים בה מליקוט פסולת ברזל. פיצולטו חי את שפתה. בעונה הראשונה אמר מרטי (הרלסון) לרסטי (מקונהיי) שהוא "כמו מייקל ג'ורדן של בני הזונה" וידעת שהגעת. שאתה בשכונה שבה הסתובבו ברחובות אלימים צ'נדלר, האמט, לי ברק, אלרוי, ווינסלו, תומפסון, קרפנטר ואחרים. מה שכה עובד יפה בשלישית הוא הקשר החברי - הנתקל באתגרים גדולים - בין שוטר לבן ולא גאון שעשה קריירה ונשאר לבד ובין שוטר שחור שנפלט ועשה לביתו. החברות עצמה היא אתגר בהקשרים של זמן ומקום, וכאשר רולנד ווסט (סטיבן דורף) כועס על וויין הייז, שאותו הוא מכנה פרפל כמו בשיר של הנדריקס, גם מכיוון שהיה חייל בווייטנאם, הוא מבהיר לו מה המילה האסורה שהוא חושב עליו בלבו. וזה כל כך הרבה יותר חזק מאשר לומר אותה. כמו היכולת של שני הבלשים לשבת במכונית נוסעת 45 שניות על השעון בלי להגיד מילה ובלי לגרום לצופה להתגרד בחוסר נחת.

אחרי המתח הראשוני שהתמקד בשאלה האם הצליח פיצולטו שנעלם לארבע שנים לחזור הביתה דרך הדלת הראשית, החלו מבקרי טלוויזיה להודות בקול נמוך וממתיק סוד שבעצם הם אוהבים את העונה השלישית יותר מהראשונה. גם אני. מתוך הסתייגות קשה, משום שמקונהיי חשף תיבת כלים קסומה כשחקן והצליח לקיים איש שביר ומתוק בתבנית של בן זונה קר רוח. מהרשלה עלי, שאמור היה לשחק את רולנד, שכנע את פיצולטו לתת לו את הייז. מה שהזמין את סטיבן דורף לגנוב את העונה בתפקיד רולנד, השוטר הרגיל שלא היה אמור להיות גאון ולוטננט ובעצם היה גלגול רדנקי פחות מתוחכם ממקונהיי. הייז הוא קילר שהיה סייר שהתנהל בגפו בג'ונגל כחייל ובגרסתו הזקנה הוא סובל מדמנציה מתקדמת השודדת ממנו את מוחו החד.

לוקח זמן להבין שעניינה של הסדרה אינו באמת במי הרג את הילד וחטף את הילדה וכמה גדולה רשת הפדופילים. הסדרה היא MRI של מוח האדם, של סך כל תחושותיו, כעסיו ויכולתו כשהם מלאים ופגומים. זה אינו עניין של מה בכך להגניב למסך טלוויזיה אמירה כזאת ולזכות בתשואות. אבל זה בדיוק מה שפיצולטו עשה. רוב מה שאיננו מבינים מתרחש בראשו של הייז. הוא שכל את אשתו. ניתק את הקשר עם בתו וחי עם בנו. כמו צילום ישן, הוא הולך ודוהה.

הבעיה בלהתאהב בטלוויזיה היא שזה תמיד מעמד של לילה אחד. לא משנה כמה כסף תשאיר על השידה - היא לא תחזור. ואתה נותר עם המילים המפורשות של תאוותך בכתב וכיצד יצאת מכליך כמו ילד וחצית את כל גבולות הטעם הטוב כדי להבהיר כמה טוב היה לך. העונה השלישית סובבה אותי בכחש. בעיתון זה כתבתי פעמיים על סטיב מקווין אהובי. קראתי את כל הספרים עליו. זכרתי את תאריך מותו, 7 בנובמבר, שהוא גם התאריך שבו נחטפים הילדים. אבל בליל מותו לא היה ירח מלא. על זה עלה בני. מלאכתי כאן הסתיימה? כמעט. העונה השלישית מלאה כדורים מסובבים כאלה.

***

נגמר. חלק מהיתרון של ערוץ כ–HBO הוא שאין לו בעיה עם יחידות זמן משתנות. במשך כל העונה השלישית לא הקפיד פיצולטו על פורמט של שעה פחות כמה דקות. הפרק האחרון דפק שעון ב–78 דקות. הוא נגמר ב–22:18. לפרקי סיום - אם אתה חולה נפש ערמומי כמו דיוויד צ'ייס - יש נטייה לאכזב. לפיצולטו אין. יש מי שיורים מתחת לחגורה. יש מעליה. "בלש" 3 נגמרה בין העיניים. בול בפוני. לא הייתה דהרה מיותרת לקשור את כל הקצוות הפרומים, אבל היה ניסיון ממוקד לוודא הבנה. צפינו בחרון קדוש בסוף אפשרי אחד, כנראה מהחיים. מכיוון ש"בלש" הייתה סדרה על נפלאות המוח, על חברות, על יחסים בין הגזעים, ועל נשים חזקות מול גברים שהלכו לאיבוד, הציע פיצולטו אופציה אופטימית לסוף שאינה מייצגת את החיים כמו שאנחנו מכירים אותם. על האופטימיות הזאת נמרח מגע מרפרף של רשע.

וגם חסד גדול נעשה עמנו. מקונהיי והרלסון לא הגיחו לביקור קרובים. אף אחד לא ניגף ברגלי אחיו. הסדרה שממילא נחשבה ארוכה במקצת עם רווחים מהורהרים אך נעימים לצפייה, הגיעה לסופה בנחת. הפרק הסופי הראה את שליטתם המלאה של היוצרים בתנועה בזמן. האופן הנהדר שבו החליקו בין שלוש תקופות במהלך 25 שנים. אי אפשר היה לראות את התפרים. אין לי יומרה לקרוא בין השורות. זה עולם פרטי סגור. אבל אילו היה עלי להמר, הייתי אומר שעל רקע אמריקה קודרת, מרושעת ולא נעימה, יכול להיות שפיצולטו בחר לקשור על הסיפור הגותי המדמם שכתב, סרט ורוד של תקווה ליד התג האדום של אומץ הלב. זה ניחוש המשפיע ישירות על בחירתנו בסוף המשתמע מהדברים. קבר עם שם שגוי או אנשים חיים בשמש.