"קצת מזה, קצת מזה, קצת מזה", אומר סאלח ודוחף עשרות פתקי קלפי אל תוך מעטפה אחת. בעבור עבודה, הבטחה לשיכון ועוד מילים יפות שהבטיחו לו המועמדים, מוכן סאלח לתת להם את קולו, שחוץ מביום הבחירות - כלל לא נשמע. הכל כדי לצאת מהמעברה הבוצית שבה נזרק יחד עם משפחתו. אבל בדיוק כמו שלא הסבירו לו למה שינו את שמות ילדיו, ובדיוק כמו ששלחו אותו לעדור אף על פי שהוא בכלל סנדלר (אגב, גם סנדלר הוא לא, ספק אם ידע מה פירוש המילה), גם כיצד להצביע לא הסבירו לו - והתוצאה היא הסצינה הספק מצחיקה ספק מכמירת לב, שבה סאלח שבתי (חיים טופול) לוקח כמה פתקים מכל מפלגה, מכניס לתוך אותה המעטפה ומנסה לשלשל אותה דרך החריץ הקטן אל מול עיניהם המשתאות והלועגות של חברי הקלפי.
מיותר לציין שכל בר דעת היה מבין שמעטפה גדושה כזו לא תצליח להיכנס דרך חריץ קטן כזה, אבל מישהו שם, בין מפיקי הסרט ובמאיו, החליט לאחוז במקל בשני קצותיו. מצד אחד - לדבר על הקיפוח הבלתי נסלח, ומצד שני לתת מכה שתעלוב בכל אלו שבאו ארצה כמה שנים מאוחר מדי.
***
לא בהרבה מערכות בחירות השתתפתי. עד היום ניגשתי אל הקלפי רק שלוש פעמים. הפעם הראשונה הייתה בבקעת הירדן. כחלק מתפקידי כנשקית, בדקתי את התקינות של גלילים ארוכים ותוך כדי כך קיללתי את מי שהמציא את הנשק הזה ואת אלו המתעקשים לשמור אותו בנשקיות משום מה, שכן, בזמן אמת, כל אויביך יתפסו אותך, ילכדו אותך, ינהלו משא ומתן לשחרורך ורק אחר כך, אולי, תצליח להרים אותו ולירות בו. אל הנשקייה הקטנה שלי נכנסו שתי חיילות לא מוכרות. במדי ה־א' שלהן, איפורן המדויק וריחן הטוב הזכירו לי שוב למה אני שונאת את הג'ובניקיות ובכל זאת חייכתי אליהן ובציניות מרה שאלתי: "שכחתן כאן את המאג שלכן או שבאתן רק לאסוף מחסניות לסבב הלחימה הבא?". הן לא צחקו, מי יודע אם הבינו את הבדיחה בכלל.
אחת מהן הניחה קופסה גדולה על שולחני המשומן ב־9105 (שמן נשקים), פרשה מגש עם פתקים לבנים ואותיות עליהן ואמרה "אנחנו עוד מעט זזות, יאללה תבחרי". אחר כך היא וחברתה הסתובבו, אחרי הכל בחירות מלאכתן נעשית בסתר, והמתינו. הסצינה הייתה מעט מופרכת, אבל כל מה שקרה שם בבקעת הירדן בתקופה הזו היה מופרך. חודשיים לפני כן שני שוטרים שנחלצו לעזור למכונית "תקועה" נרצחו מאה מטר מהבסיס שלנו בנופלם למלכודת המחבלים, חודש קודם לכן החשמל בבסיס נפל ואזעקה מחרישת אוזניים נשמעה, ושבועיים לפני כן אחת מחברותי לבסיס שתתה מנה גדושה של אקונומיקה בגלל אהבה נכזבת, מכאן שקלפי ניידת ורעועה ככל שתהיה כבר לא הפתיעה אותי.
אף על פי שלקחתי את הזמן ועשיתי קולות צקצוק והתלבטות כדי להרגיז את שתי החיילות מהמרכז, שסבלו מהחום הבלתי אנושי של בקעת הירדן, ידעתי כבר למי אני מצביעה. בתקופה ההיא עוד הייתי חדורת מורשת ומסורת. אכלתי רק כשר, הלכתי אל בית הכנסת, הדלקתי נרות, ערכי סבי וסבותי משני הצדדים היו כנר לרגלי ואור לנתיבותי, וכפועל יוצא של כל אלו ידעתי שאצביע "מחל", כי סבי ז"ל היה בית"ריסט, ואני פעלתי תקופת מה בנוער הליכוד (ובשומר הצעיר במקביל, אבל לא גיליתי לאף אחד), ופטריוטיזם הצטייר לי אז כנכסו של הצד הימני של המפה. הכנסתי את הפתקים, שלשלתי למעטפה וצעקתי "יאללה מרצ! שתי מדינות לשני עמים!", כדי להרגיז עוד קצת את החיילות המזיעות. הן הסתובבו, עיקמו את פרצופן, לקחו את הקלפי ויצאו מהנשקייה.
בבחירות ההן בנימין נתניהו נבחר, וגם בבחירות שאחריהן, שבהן כבר גרתי לבד, ניגשתי אל קלפי מסודרת יותר והרגשתי אישה רצינית. אבל עם הזמן ואובדן חלק נכבד מערכי, או לפחות מהליכתי אחר "העדר", התחלתי לשאול שאלות ולתהות, האם בנימין נתניהו הוא האופציה הטובה ביותר? לא אשקר ואף אסתכן בשנאת כמה מקוראי. אבל אספר לכם שלפני שנתיים בערך, כשביבי ערך סבב מפגשים עם כמה עיתונאים מכל גוף תקשורת, הוזמנתי גם אני.
ליאור דיין הגיע לאסוף אותי בבוקרו של אחד מימי אמצע השבוע, וכשהוא ירד מן המכונית לקנות לשנינו במבות ומשקאות אנרגיה שיהיה לכל הדרך בת 45 הדקות, טפחתי לעצמי על השכם. אני, מרסל מוסרי, יושבת בג'יפ נכדו של משה דיין בדרך לפגישה עם ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. אלוהים, לאילו עוד שיאים תיקח אותי? אחרי בדיקות מרובות נכנסנו אני, ליאור, רון קופמן ועוד כמה עיתונאים מ"מעריב" אל חדר גדול, ולא הרבה אחרינו נכנס במלוא הדרו בנימין נתניהו, האיש והאגדה. אני יודעת שזה טרנדי לרדת עליו עכשיו ואם לא עליו אז על משפחתו ואם לא על משפחתו אז ללגלג על עברו, אבל לא אעשה זאת. כן אודה שישבתי שם חמש שעות ולא מצמצתי, זו הייתה ההופעה הטובה ביותר שראיתי בחיי. כל שאלה, קשה ככל שתהיה, קיבלה תשובה מיידית, הוא לא הזיע, לא ביקש הפסקות, דיבר על כלכלת ישראל בבהירות ובאותה נשימה הצהיר ששתי מדינות לא יהיו פה, גם כשנשמעו אנחות זלזול בקהל.
"הוא מרתק", אמרתי לליאור בחזרה הביתה כששנינו מלקקים טילוני פקאן. "פשוט כך", ענה ליאור, ושנינו לא הבנו מה בדיוק אנחנו מרגישים. הבעיה היחידה היא שאחר כך פגשתי את יאיר לפיד, והוא נתן לי ולשאר הקהל מה שחסר לי כל כך בביבי: אנושיות, ראיית האדם העומד לפניך, שפה ברורה יותר, שגם העולים, פושטי היד וקשי היום יבינו, וחמלה אמיתית, לא שקרית. הוא נכנס לי אל הלב באחת. אבל אחר כך זימן אותי לפגישה אבי גבאי, ובין חיפוש הטבעות לחתונתי לפגישה אצל הרב, עליתי למשרדו שם בתל אביב והתיישבתי אל מולו. מימיננו תמונה של יצחק רבין ז"ל ועל ידה תמונה של איש פשוט בעל עיניים טובות, האומרות פשטות. "אבא שלי", אמר גבאי, ובעיניים נוצצות סיפר לי על האיש שניסה במשך שנים להתקדם, להאכיל את משפחתו בכבוד ולהגשים את אשר למד בעבודת כפיים רבה, אך נבלם כל פעם בטענות שונות וטיפשיות. אחר כך דיברנו על ילדיו, על איך הוא רואה את עתידם ועתידו של הנוער בישראל, ולבסוף נכנסו כמה נושאים כלכליים, אבל אלו ישר מרדימים אותי (תשאלו את רואה החשבון שלי).
ומה אני באה להגיד? שלעזאזל, הבחירות הללו עומדות להיות קשות לי פי כמה - באמת ובתמים, אין לי מושג למי להצביע, וקשה מאוד להימנע מהרפש המושלך ברשתות החברתיות שמאל על ימין ומרכז על שניהם. מה שנקרא, ימין ושמאל רק חול וחול. ובכל זאת, ארצה מישהו העומד על הפודיום ומדבר כמו בנימין נתניהו וארצה מישהו המבחין בחלש, בניצול השואה, ביתום, ברעב והולך אל כיוונו עם מנת מזון ביד, כמו יאיר לפיד. וארצה מישהו שהגיע ממשפחה דומה לשלי, ממקרר הנאבק להתמלא ומחוסר ההתנצלות כשסוף־סוף, לאחר שנות דיכוי, נסדקים הקירות שסגרו עליו, כמו אבי גבאי. וארצה אנשי צבא, אנשי מולדת, תקומה, רעות וערכים כמו אלה של אשכנזי, גנץ ויעלון, וארצה נשים חזקות ולא מתפשרות בראש מפלגות כמו אורלי לוי־אבקסיס. כמה נחמדים כל רצונותי, אך אם כל אלו לא מתמלאים במסגרת ממשלה אחת, לא מכפישה, מאוחדת ואיתנה, במה הרצון עוזר לי?
***
במהלך הסרט "סאלח שבתי" יורד גשם על המעברה. סאלח יוצא ומדבר לאלוהיו, השעה היא אמצע הלילה, ונדמה כי רק הוא והאלוהים ערים. הוא בוכה, מבקש רחמים ופתרון למצבו הסבוך, הבוצי והקר. ובימים הללו, ימי סוף החורף, שנייה לפני בחירות, אני לא יכולה שלא לתהות כמה יעזור אם בגשם הבא אצא אל החלון ואבקש ממנו רמז ולו הקלוש ביותר מי האיש שיועיל לעמו ויוציא את כולנו ממעברת השנאה שבה אנחנו חיים כבר עשרות שנים יותר מדי.