מישהו יודע אם הגענו כבר לרגע השפל בקמפיין הבחירות? אחרי סרטון הליכוד שהשתמש בקברי חיילים כדי להמחיש את ״סכנת השמאל״, זכינו השבוע גם לפוסט פייסבוק של אישה שטוענת שגנץ הטריד אותה מינית בפנימיית הכפר הירוק כשהייתה בת 14. בין לבין קיבלנו עוד קטטה ערכית ומעוררת השראה, בין מכשירי ״בלוק טכני״ עם ממשיכי דרכו של כהנא, לבין מכשירי ״בלוק טכני״ עם חובבי המחבלים מבל״ד. תענוג של ממש, במיוחד בהתחשב בכך שהבחירות מתקיימות באפריל, ופברואר בקושי נגמר.

יותר מכל, תקופת הבחירות הרעה שידענו אי־פעם ממחישה לא עבור מי כדאי להצביע, אלא את המצב הקשה שהגענו אליו כחברה. מדי יום אנחנו נחשפים לפרובוקציות חסרות גבולות, ודשים בהן שתי וערב, במטרה להגיע לאיזושהי ״הכרעה״. אבל מה אנחנו מקדמים פה בעצם?
 

הרי בין שהפוסט נגד גנץ שקרי ובין שלא, פמיניזם קיצוני שמוקיע כל גבר במשפט שדה אינו מיטיב עם נשים. אם מקדשים כל סיפור ללא בדיקה או היררכיה הגיונית, אולי מדגישים עד כמה השתנו כללי ההתנהגות מאז ועד היום, אבל המחיר הוא התייחסות לכל הנשים כיצורים שבריריים שאינם מסוגלים להגן על עצמם, והתייחסות לכל הגברים כגסי לב ואשמים מיידיים. זו לא קדמה, אלא רק סטריאוטיפים חדשים.
 

באותו אופן, גם השיח בכל הקשור למיעוטים הפך להזוי. אג׳נדה אובססיבית נגד ״גזענות יהודים״ אינה מיטיבה עם אזרחים ערבים. מי שקיווה שעם התנתקותם של טיבי ועודה מבל״ד, נשמע סוף־סוף ניגון אחר מנציגי המגזר הערבי, התאכזב השבוע. טיבי המשיך להשתולל בהאשמות נגד היהודים, ולקח אפס אחריות על כך שישב ברשימה אחת בכנסת היוצאת עם מפלגה שיצאו ממנה לא רק תומכי טרור כמו זועבי, אלא גם בשארה וגטאס, שהם בפירוש עבריינים. 
 

התקופה הכאוטית הזו רק ממחישה את מה שכבר ידענו: כל מי שמכשיר התנהלות קיצונית לטובת קדושת האג׳נדה שהוא מייצג, הוא חלק מהבעיה. והבעיה היא לא צד מסוים בקשת הפוליטית, אלא פיחות מזדחל של מטרות וערכים.
 

מה שאנחנו חווים בימים אלה הוא תהליך מטוטלת, שמיצה את עצמו באופן טוטאלי. קווים שנחצים באופן גס ופתאומי הם קלים לזיהוי, ולכן גם קלים לריסון. אבל כשבכל פעם מרחיקים לכת עם עוד צעד לטובת קידום האג׳נדה, מתישהו הגבול נחצה בלי משים. ובכל פעם שקצה אחד של הקשת הפוליטית קיבל עוד מרחב פעולה מ״המחנה״ אף שחצה את הקווים, למעשה הוא הצדיק גם את מרחב הפעולה הנוסף לקיצוניים מהצד השני. המשכנו להקצין לשני הצדדים ללא מודעות, בכל פעם רק עוד צעד קטן. אבל חציית קווים בפיחות מזדחל היא חבויה מהעין, ולכן זה הרבה יותר מסוכן.
 

כך שאולי במקום להתמקד בקמפיינים חסרי הגבולות, נתחיל להתמקד במה שהיינו רוצים שיהיה כאן אחרי הבחירות. לא איזו מפלגה תנצח ולא מי יהיה ראש ממשלה, אלא מהן המטרות שלנו כחברה. מרוב התעסקות בשאלה נגד מי אנחנו, הזנחנו את השאלה הפשוטה - למה אנחנו שואפים?

נתניהו. איחוד השסעים לא תלוי רק בו. צילום: תומר נויברג, פלאש 90

 

"שהציבור יחליט" 

הרי אנחנו שואפים לדו־קיום. אז נכון שלומר ״לא נשב עם הערבים״ זה מכוער, אבל אם המטרה היא דו־קיום, צריך להתמקד בשאיפה שהמפלגות הערביות המתונות ישתפו פעולה עם הקואליציה. דבר כזה יכול לקרות רק אם טיבי יהיה אמיץ מספיק כדי לבחור עם מי הוא מעדיף לשתף פעולה ולהזדהות - עם פורעי החוק מבל״ד או עם המיינסטרים היהודי? היכולת לחולל מהפכה נמצאת לא רק בידי הממשלה, אלא גם בידי נציגי הציבור הערבי. 
 

תארו לכם איך הכל היה משתנה אילו עודה וטיבי היו מצביעים בעד פסילת עוצמה יהודית הכהניסטית בוועדת הבחירות, אבל גם בעד פסילתה של בל״ד. הרי אלה שתי מפלגות עם מצע קיצוני מכובס, שמאחוריו עומדת התנהגות לא לגיטימית. אבל כל עוד נציגי המגזר בוחרים להמשיך להאשים בלי לקחת שום אחריות למצבם, הם ממשיכים לבחור להיות מיעוט מתבדל ותגובתי, ולא מנהיגים. ברגע שיפסיקו להתנהל כך, הם יוכלו להצטרף לממשלות, לשאת ולתת, לקבל תקציבים ולצמצם פערים. לעודד דו־קיום לא כמס שפתיים לעומתי אלא באמת. כדי שזה יקרה הם צריכים להחליט מה נמצא בראש סדר העדיפויות שלהם: תושבי הרשות הפלסטינית או האזרח הערבי־ישראלי. ברגע שיחליטו, גם השיח ישתנה בהתאם.
 

לכאורה, אנחנו שואפים בכל מאודנו לאיחוי השסעים, אבל זה לא תלוי רק בנתניהו. על פי נתונים שמתפרסמים מדי שבוע ב"מעריב" על מאפייני היהדות הישראלית, שני שלישים מיהודי ישראל הם לא שמאל או ימין, כי אם מרכז. לכן לרגעים כל מאבק הבחירות שאנו חווים נראה הזוי במיוחד. הרחקת הקיצוניים היא אינטרס של המיינסטרים, לא של אחד הצדדים. לא רק נציגי הציבור הערבי - גם כל ימני שמכבד את עצמו צריך להצביע בעד פסילתה של עוצמה יהודית, כפי שכל מפלגת שמאל בעלת יושרה צריכה להבין שחברי כנסת במפלגת בל״ד אינם יודעים את גבול שמירת החוק, ולהצביע בעד פסילתם. 
 

לכאורה, אנחנו שואפים בכל מאודנו לכך שהציבור יהיה מעורב, כי ״העם הוא הריבון״. אבל בתנאים של היום, האם הציבור באמת יכול להיות מעורב באופן חכם? בבחירות 2015 בג"ץ החליט להתעלם מפסילת ממשיכי כהנא ובל״ד על ידי ועדת הבחירות. מה הייתה הסיבה? כביכול, הדרך הדמוקרטית. ״שהציבור יחליט״. אבל עד כמה יש לתפיסה הזו אחיזה במציאות? הציבור נתון לתעמולה חסרת גבולות, לשטיפת מוח ולעיתונות שמקדמת אג׳נדה ואינה עוזרת לו לראות באופן ברור את העובדות האובייקטיביות. אז על פי מה אמור הציבור להחליט? על פי מי שעשה את התעמולה הערמומית ביותר? אם רוצים ציבור מעורב, צריך לגבות החלטה כזו גם בשינוי חוקי התעמולה. לצד האיסור להעלות לרשת סרטונים אפלים באופן אנונימי - לקדם גם ענישה בלתי מתפשרת על חציית קווים ושימוש בשקרים. אחרת הציבור לא באמת מחליט, וכל המהלך הדמוקרטי למראית עין הוא למעשה חסר טעם.
 

הסכנה העומדת לפתחנו אינה מדינת כל אזרחיה או התנתקות 2.0. היא פופוליזם שיצא משליטה, ושחיקת הערכים הבסיסיים שלנו כחברה. זה קורה בזכות תעמולה שקרית שמייצרת דעת קהל שאינה קשורה למציאות, וזה קיים במידה כזו או אחרת בשני קצוות הקשת הפוליטית. ההקצנה ואפקט המטוטלת - זה מה שמסוכן. כך שהשאלה החשובה היא לא מי גרוע יותר או מי התחיל, אלא מי יכול להוציא אותנו מכאן.

tguvot@maariv.co.il