בחמש אחר הצהריים, אחרי יום גדוש בפעילויות הם מתכנסים בקפיטריה של הלובי. יושבים בקבוצות, כי ככה זה בחיים: כל אחד מוצא את המיליה שלו, ואי אפשר ש־250 דיירים יתחברו זה לזה כמקשה אחת. אני לוקחת את האמריקנו שלי בכוס זכוכית ומתיישבת עם החברות החדשות שלי. אלה, מרים, שושי וירדנה, דיירות ותיקות בדיור המוגן "עד 120" בהוד השרון.



זה היה יום עמוס. עוד לפני כן ביקרנו בתערוכה של מיקי, דיירת המקום. אכלנו צהריים ביחד והתפרענו על קינוחים. עשיתי איתן שיעור יוגה (היה קשה!) ושיעור פיסול בקרמיקה, והצצתי בחוגי התפירה והכתיבה היוצרת. מרים ואלה, שעשו לי סיור במקום, לקחו אותי לדירות שלהן, ולא הספקתי אפילו להתקלח ולהתארגן לחצי השני של היום.



אין לי כבר סבא וסבתא. גם כשהיו, הקשר בינינו היה קצת מפוספס מכל מיני סיבות. אבל גיל הזהב לא מרתיע אותי, נהפוך הוא. לכן ההצעה לחיות בדיור מוגן ל־24 שעות נראתה לי כמו הזדמנות נפלאה לסגור מעגל, אחרי שישבתי שש שנים בפרלמנט עם סבא וחבריו ואני מתגעגעת לכל רגע. האמת היא שחשבתי שאני באה לנוח, לשתות הרבה קפה פילטר ולשמוע סיפורים. בפועל זה היה היום העמוס ביותר בחיי בתקופה האחרונה.



בזווית העין אני מבחינה בקבוצה של גברים שמתבודדת ברקע. פרלמנט בדיוק כמו שאתם מדמיינים אותו. מתברר שגברים בני 20 וגברים בני 90 מתנהגים בדיוק אותו הדבר, לטוב ולרע. רק 20% מהדיירים במקום הם גברים. מה שאומר שיש הרבה נשים פנויות מול היצע קטן של גברים. תכלס, לא שונה ממה שקורה בתל אביב. אנחנו חיות יותר מכם וזה כבר מדעי, או כפי שהיטיבה לתאר מישהי בשיעור קרמיקה: "אנחנו גומרות אותם, וזה בסדר". חוש הומור, לא רק בגיל הזה, הוא מצרך חיוני. גם כוח.



בתשע וחצי בערב כבר קרסתי על המיטה. הרגליים כאבו לי מ"חוויה בתנועה", שדמתה יותר למסיבת ריקודים סוערת. אחר כך בהרצאה (בכל ערב יש כזו) הסתכלתי כל הזמן על השעון. ההרצאה הייתה מרתקת, "אבל אני חייבת לישון", אמרתי לאלה, שצחקה עלי ואמרה, "בטח לא עשית בחיים כל כך הרבה פעילות גופנית".



זקנה לא מצטלמת טוב, היא לא נשמעת טוב, אנחנו מתחמקים ממנה, מטאטאים אותה אל מתחת לשטיח, נלחמים בה בכל הכוח באנטי־אייג'ינג, עד שלפעמים אנחנו מפספסים את הרגעים היפים שלה. ויש כאלה. זה אירוני, מפני שעד כמה שאנחנו נלחמים לשמר את העבר, אנחנו שוכחים את מי שאנחנו בזכותו פה היום.



יממה שלמה הסתובבתי מוקסמת מאסופה של אנשים שהיו כבר בוגרים כשהמדינה האומללה שלנו קמה. כאלה שעברו בחיים דברים שלא הייתי שורדת אותם שעה. אנשים שלכל אחד מהם סיפור חיים ששווה ספר.



נתקלתי בנשים כל כך יפות שלא יכולתי להוריד מהן את העיניים גם כשהן כבר חצו את גיל 90. נכון, לא כולם ככה. לא כולם יכולים לאפשר לעצמם כלכלית להזדקן בכבוד ובמעטפת מלאה באהבה של אנשים שעושים לא פחות מעבודת קודש. גם לא כולם מגיעים בריאים וצלולים לגיל 90. היו שאמרו לי בסוד בסוף היום השמח שלמרות הכל זה לא קל. "שלא תטעי, זקנה זה לא דבר יפה". לא קל לראות את החברים שלך מתדרדרים, לא קל להתמודד עם הבגידה של הגוף.



כשהחברה החדשה שלי גילתה לי שהיא בת 90, לא האמנתי שמפרידות בינינו כמעט 50 שנה. להרגשתי זה היה גג כמו עשר. והנה ההוכחה המשעשעת שאנחנו נשארים צעירים לנצח: בהרצאה הוקרנה שקופית עם תמונה עדכנית של יצחק פרלמן. "איך הוא הזדקן, כולו לבן", נזעק קול אישה מן היציע. פרלמן, יש לומר, צעיר מרובם בכמעט 20 שנה. זה אולי מסביר מדוע המונח "בית אבות" הוא כל כך ארכאי ולא רלוונטי. אנחנו נשארים ילדים לנצח, וזה כל היופי.



"תתחילי לחסוך מעכשיו", אמרה לי מישהי בתור לעמדת המרק בחדר האוכל. ואני עצרתי את נשימתי לרגע והחלטתי שאני מצביעה בבחירות הקרובות רק למי שבאמת מטפל באזרחים ותיקים. החלטתי גם להפציר (על פי דרישת הנוכחות) בכל מי שיש לו עדיין סבא וסבתא להיות יותר סבלני אליהם, להסביר להם איך לתפעל את האייפון בלי להתעצבן, ולבקר יותר ולא רק בחגים. אף על פי שתכלס לרובן אין כל כך זמן מיותר לבזבז בין פעילות למפגש חברתי.



ואני מוסיפה: תשאלו אותם כל דבר. תבקשו שיספרו לכם את סיפור חייהם, גם אם כבר שמעתם חלקים ממנו, גם אם אין לכם זמן או כוח. כי כשתרצו באמת לדעת, זה יהיה מאוחר מדי.



רגע לפני שחזרתי הביתה, אחרי השכמה מוקדמת יחסית, שושי ראתה אותי במסדרון ושאלה: "נו, את עוד חיה?" "הלוואי ואחיה ככה", אמרתי לה.