לפני שבוע כתבתי כאן על ההזיה הסיוטית הרודפת את "מפקדים למען ביטחון ישראל": גוש הימין מנצח בבחירות. נתניהו, בעזרת שרי הביטחון והמשפטים, מכריזים על סיפוח מיידי של שטחי יהודה ושומרון. אותם מפקדים בכירים בדימוס גייסו ממון רב, והם משתפים את כל הציבור בדאגתם העמוקה. וגם כתבתי כי במדינות ערב, לאחר שקראו שם את תוכן מסע התעמולה הזה - נרשמה עלייה מסוימת בתמותה, כאשר בתעודות הפטירה צוין: מתו מצחוק.

זה מדאיג, כמובן, שהערבים מכירים את נתניהו טוב יותר מרוב אזרחי ישראל, מימין ומשמאל, ובכלל זה מומחים באסטרטגיה, מודיעין ומפקדים קרביים עזי נפש.

השבוע נוכחנו לאסוננו בדוגמה נוספת להבנתם העמוקה של הערבים בנפשו של נתניהו. במהלך מהיר אחד השתלטו כמה מאות ערבים, בהנהגת הווקף של הר הבית, בתמיכת ירדן והרשות הפלסטינית - על מתחם שער הרחמים. פרצו את המנעולים ושברו את הדלתות, הפרו צו סגירה של בית משפט ישראלי והפכו את המתחם ל"מסגד החמישי" בהר. שוטרי משטרת ישראל, המבחינים מיד כאשר יהודי מתכופף ונוטל גרגיר עפר מאדמת הר הבית ועוצרים אותו בו במקום, כדי לא להפר את "הסטטוס קוו" - עמדו בחיבוק ידיים. אומנם לילה קודם עצרו כמה עשרות פעילים, אומנם למחרת עיכבו לחקירה את המופתי של הר הבית (ושחררו אותו אחרי חמש שעות). אבל במבחן המעשה: כישלון מוחלט.

האתר ההיסטורי והסמלי הזה בהר הבית, שער הרחמים הסתום בחומת הר הבית, זה השער שעל פי המסורות היהודיות, הנוצריות והמוסלמיות יבוא דרכו המשיח - גם עליו השתלטו הערבים. הפרה של "הסטטוס קוו"? הצחקתם את המשטרה, את השר הממונה עליה ואת ראש הממשלה.

לערבים ברור כי ערב הבחירות נתניהו רוצה שקט. הוא יעשה כל מה שהוא יכול כדי למנוע גל מהומות בירושלים, העלול להתפשט ליישובים הערביים בישראל ואולי גם לעורר גל טרור חדש. אומנם נתניהו אינו אוהב את תדמית ההססן, הפחדן, שרק שלטונו חשוב לו והוא מוכן לוותר אפילו על "סלע קיומנו" כדי לשפר את סיכוייו לזכות בבחירות, אבל גם נתניהו יודע, והערבים מבינים זאת היטב, כי אם יפרצו מהומות הוא ימהר להיכנע כניעה משפילה, כמו בפרשת המגנומטרים. ונתניהו מעדיף כניעה שקטה על כניעה דרמטית.

נתניהו יודע שהר הבית אינו מעניין את רוב אזרחי ישראל. שהם אינם מבינים את המשמעות של הוויתור על הריבונות בהר, ואינם יודעים כי השליטה הערבית בהר היא הסדק המאיים ביותר על "קיר הברזל", תפיסת הביטחון הלאומי שלנו, הגורסת כי רק כאשר הערבים יתייאשו מתקוותם לנצח אותנו - יוכל להיות שלום. הערבים רואים כי ראש ממשלת ישראל, מן הימין, מוותר בלא קרב על הר הבית, המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, והם בטוחים כי יצליחו, בעוד עשר שנים או מאה שנים - לגרש אותנו מכאן.

הר הבית. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90


הר הבית בידיהם

ה"סטטוס קוו" הוא מפלטם של הפחדנים, חסרי השורשים, הבורים. אבל כל מי שלומד את ההיסטוריה של הר הבית ב־3,000 השנים האחרונות וב־50 השנים האחרונות, יודע שבאמת אין דבר כזה בהר הבית, "סטטוס קוו". מהרגע שמוטה גור קבע "הר הבית בידינו" ודגל ישראל הונף בהר - היהודים בנסיגה רצופה והערבים הולכים ומתקדמים, צוברים עוד ריבונות ועוד שליטה ועוד שטחים. מאז הורה דיין להוריד את הדגל ומסר את המפתחות לידי הווקף - מדובר באלפי כניעות קטנות. המצב הולך ורע.

כששוחררה ירושלים בששת הימים היו 14 שומרים מטעם הווקף, שהיה כפוף לממלכה ההאשמית בהר. מסגד אחד (אל־אקצא) במתחם כולו שנקרא "חראם א־שריף". דיין הרשה לווקף להכפיל את מספר השומרים ולהעמידו על 28. זה מה שאישרה ממשלת אשכול לדיין כשדיווח, ממש אגב אורחא, "על העניין של המסגד". היום מספרם של אנשי הווקף בהר עולה על 1,000. ב־67' מי שהאצילה סמכויות לווקף בהר הייתה ממשלת ישראל. היום הווקף כפוף, כאילו לא הייתה מלחמה וגירשנו מכאן את הירדנים, לממלכת ירדן ולרשות הפלסטינית. בהסכם השלום עם ירדן העניקה לה ישראל "מעמד מיוחד" בהר. גם הסעודים ביקשו וקיבלו, וגם הטורקים, כאשר רצינו לחזר ולרצות ולפייס אותם, אבל גם כאשר מערכת היחסים עם טורקיה התפוצצה, ולא שוקמה גם לאחר הכניעה המשפילה של נתניהו, הפיצויים וההתנצלות על "תקרית המרמרה" - לא מיהרה ישראל לסלק כל נוכחות ופעילות טורקית בעיר העתיקה ובהר הבית.

"איכה הייתה לזונה קריה נאמנה" קונן הנביא, ותיאר במדויק את ממשלת ישראל ומדיניותה בהר הבית. ישראל מוכרת את קודש הקודשים ההיסטורי של עם ישראל תמורת אתנן מדיני זמני ומעוות, וגם כאשר ברור שהוא התפוגג - היא לא מסלקת מכאן את האויבים והשונאים הממשיכים לאנוס את הקדוש לנו מכל.

כ־1,200 שנה, מאז הכיבוש המוסלמי ועד ששת הימים, ובניכוי מאה שנות שלטון הצלבנים בירושלים, היה בהר הבית רק מסגד אחד, אל־אקצא בדרום ההר. המבנה המפואר שבנה החליף עבד אל־מאלכ מעל אבן השתייה - לא היה מסגד מעולם. הוא אינו בנוי כמסגד, הוא מתומן, אינו פונה למכה, והוא נועד לסמל את שלטון הח'ליפות במקום שבו ניצבו בתי המקדש שלנו. כששלטו כאן הנוצרים לא הייתה כמובן דריסת רגל למוסלמים בהר. שום מסגד. אבל גם לאחר שחזרו המוסלמים וכבשו את ירושלים היה בהר מסגד אחד בלבד. עד ששת הימים. עד שלטון ישראל.

ומאז, בתהליך של סיפוח זוחל, הפכו הערבים גם את כיפת הסלע למקום תפילה ולסמל הלאומי המרכזי שלהם. הם הכשירו בהר עוד שני מסגדים תת־קרקעיים, אחד מתחת לאל־אקצא ואחד בחלל העצום של "אורוות שלמה", תוך הרס מכוון ומסיבי של כל השרידים הארכיאולוגיים במקום. ראש הממשלה נתניהו, בקדנציה הראשונה שלו, ולאחר "מהומות מנהרת הכותל", הוא שהתיר לווקף להפוך אתר ארכיאולוגי והיסטורי זה למסגד הגדול ביותר בארץ. 

כל ממשלות ישראל וראשיהן, מימין ומשמאל, פשעו בהר הבית, אבל דווקא נתניהו שדיבר גבוהה־גבוהה על "סלע קיומנו" - הוא הגרוע מכולם. לחובתו נרשם ב־1996 "מסגד מרואן" שהוקם ב"אורוות שלמה", והשבוע - מסגד נוסף, החמישי בהר, במתחם שער הרחמים. בעבר פעלה במקום עמותה הקשורה לחמאס, שהקימה שם "מדרסה", בית ספר ללימודי אסלאם וטרור. בשנת 2005 סגר ראש ממשלת ישראל אריאל שרון בצו את המבנה העתיק, שהקיר המזרחי שלו הוא שער הרחמים האטום, וסילק ממנו את המחבלים.

אבל השבוע, לנגד עינינו, ולאחר הכנות פומביות, ולאחר שהרחיבו בריש גלי את מועצת הווקף של הר הבית, וצירפו אליה עוד נציגים מהרשות הפלסטינית - ארגנו את ההשתלטות: ירקו בפניה של מדינת ישראל, צפצפו על צו הממשלה והמנעולים, כמה מאות מוסלמים נכנסו, והכריזו גם על המבנה הזה כמסגד.

ב"ישראל היום" צוטטה תגובתו של נתניהו: "ראש הממשלה הנחה לאכוף את צו בית המשפט ללא פשרות. הדרג המדיני לא יאפשר להפוך את המקום למסגד". עוד כמה ערבים מתו מצחוק.

tguvot@maariv.co.il