1. המרוץ לאוצר
לפחות חמישה מועמדים מחמש מפלגות שונות מעוניינים לאכלס את כורסת שר האוצר בממשלה הבאה. נהוג לטעון כי לתפקיד מוצמד מנגנון השמדה עצמית, אבל מתברר שיש לא מעט קופצים שמוכנים להתאבד עליו.
שר האוצר הוא התפקיד השלישי בחשיבותו בהיררכיה לאחר ראש הממשלה ושר הביטחון. הוא המלך הפיננסי, וללא חתימתו אין העברות תקציביות, אין מינויים בשירות הציבורי, אין עדכוני מחיר ואין רפורמות. המשק עלול להיתקע ללא חתימת שר האוצר על המסמך הרלוונטי.
הרבה ספקולציות ושמות נפוצו בימים האחרונים לגבי הזוכה הפוטנציאלי. לרגע קט אקפוץ למגרש הפוליטי ונבדוק מי נגד מי, ואם אפשר להעריך מי יזכה.
אם הליכוד ינצח בבחירות, האוצר עשוי ליפול בידיו של יובל שטייניץ. אם כולנו תזכה במספיק מנדטים, התפקיד ייפול בחיקו של כחלון, שהודיע על רצונו להמשיך. מועמד אפשרי נוסף ממפלגתו הוא שר הכלכלה אלי כהן. ארבע שנים חלפו מאז עלייתו למגרש המשחקים הפוליטי, וכהן הצליח מעבר למשוער - והוא מעוניין לעלות כיתה. כאדם שהגיע מעולם הפיננסים, תפקיד שר האוצר מתאים לו כמו מניה לבורסה. גם הימין החדש לוטשת עיניים. היא מבין המפלגות הבודדות שמסוגלות לחיות בשלום הן עם קואליציית ביבי והן עם קואליציית גנץ. שרת המשפטים איילת שקד מעוניינת באוצר, אבל ייתכן שנפתלי בנט יקבל אותו אם לא יקבל את משרד הביטחון.
גם אבי ניסנקורן, שנשלח השבוע לנבצרות מההסתדרות, חושק בו. הוא רואה את עצמו כמועמד מפלגת כחול לבן לשר כלכלי בכיר. "ברור שאני רוצה להיות שר האוצר", צוטט לפני שבוע בראיון ל"דה מרקר". השבוע טרחו דוברי המפלגה להכחיש, וטענו שהם אינם עסוקים בחלוקת תיקים, וניסנקורן סירב להשיב על שאלות בנושא. דובריו הציעו לי ראיון מקיף איתו, אלא שברגע האחרון התחרטו והבהירו ש"מאילוצי קמפיין הם עוצרים ראיונות". את תשובותיו דליתי משיחות העבר שלי איתו ומדברים שאמר ל"דה מרקר".
גם יו"ר העבודה אבי גבאי ברשימת המתעניינים, למרות הכחשותיו. קואליציה עם נתניהו אינה אופציה, אבל אם יחבור לגנץ, כניסתו לאוצר אפשרית כמו האפשרות למינוי שלי יחימוביץ' לשרת המשפטים. גבאי סירב להשיב על השאלות, אך תמר זנדברג, יו"ר מרצ, שעמדותיה תואמות את אלה של מפלגת העבודה, הסכימה.
הפוליטיקאים המעוניינים באוצר השיבו על חמש שאלות בסוגיות הבוערות של המשק, הדורשות טיפול יום לאחר הבחירות. בימים של ערפל פוליטי, שבו קשה להבחין בין חדשות אמיתיות לפייק ניוז, חשוב שאור השמש יחשוף את העמדות. סביר שלא כל מה שנאמר או הובטח יקוים לאחר הבחירות. תמיד אפשר לטעון "דברים שרואים משם לא רואים מכאן". ובכל זאת, עצם הצהרת הכוונות חשובה.
2. חמש הקושיות
איך תכסו את הגירעון בתקציב 2019, בהנחה שהוא יהיה גבוה מ־10 מיליארד שקל - העלאת מסים או קיצוץ בתקציב?
כחלון: "לא יהיה גירעון. גירעון מודדים משנה לשנה. ב־2019 נעמוד בדיוק ביעד, כפי שעשינו ב־2018, 2017, 2016 ו־2015. נעשה זאת באמצעות עידוד הצמיחה והשקעות לפי תוכניות העבודה שכתבנו מראש ל־2019".
שטייניץ: "קשה לקבוע בשלב זה את שיעור הגירעון החזוי ל־2020 ו־2021. תקציב 2019 אושר מזמן, ולא הייתי פותח אותו מחדש באמצע השנה. הפתרון לצמצום הגירעון ולהמשך הירידה ביחס חוב־תוצר טמון בחזרה לצמיחה כלכלית חזקה ובריאה. כשמוניתי לשר האוצר בשיא המשבר הגלובלי בתחילת 2009, עמדנו בפני גירעון עצום, ובתוך כשנה הבאתי את ישראל לצמיחה הגבוהה במערב. האפשרות להגברת הצמיחה קיימת גם היום, אם ננקוט צעדים לעידוד ההשקעות בהייטק ובתעשייה. האצת פיתוחם של שדות גז חדשים תתרום לגידול של עשרות מיליארדים בהכנסות המדינה בתוך שנים ספורות".
שקד: "אין שום צורך בהעלאת מסים, ואם כבר - במקרים מסוימים כדאי להוריד אותם. בתקציב יש מספיק הכנסות, אבל נקודת המפתח היא ההקצאה. מרוב קבוצות לחץ אין תמונה כוללת של הדברים. בדומה לרפורמות שהנהגתי במשרד המשפטים, גם משרד האוצר צריך לפעול לשיפור השקיפות ולהקצאה ברורה לפי יעדים שיגזרו מתוכנית ארוכת טווח".
זנדברג: "ישנן רזרבות רבות בתקציב, ומדי שבוע רואים בוועדת הכספים עודפי תקציב לא ממומשים של מיליארדים שעוברים ממשרד למשרד. מרצ מתנגדת בתוקף לקיצוץ בשירותים החברתיים ותומכת בהרחבתם. אני תומכת בהגדלה משמעותית של המיסוי הישיר והקטנת המיסוי העקיף. מרצ תקדם הוספת מדרגת מס למשתכרים מעל 60 אלף שקל לחודש, העלאת מס החברות ל־30% וגביית מס מלא על רווחים כלואים".
ניסנקורן: "לא נכון להתייחס בדרך כזאת לנושא העלאת המסים. העלאת מסים תביא לפגיעה בפעילות הכלכלה. בהנחה שאהיה שר אוצר, הכלכלה תהיה יציבה מאוד ועם פריון גבוה. אבל צריך לשמור על אחריות תקציבית. אם אהיה בתפקיד, אדע לטפל כמו שצריך".
מהי עמדתך לגבי הגבלת זכות השביתה בשירותים חיוניים?
כחלון: "יש להימנע ככל הניתן משביתות כלליות במשק, כפי שהיה בארבע השנים האחרונות, ובוודאי להימנע משביתות בשירותים החיוניים".
שטייניץ: "צריך להבדיל בין זכות השביתה לזכות ההשבתה. לעובדים שמורה הזכות להתמודד מול מעסיקים, אבל לא כשהצעדים שלהם גורמים להשבתה מאונס של חברות אחרות. לא ייתכן שוועד עובדים כזה או אחר יתפוס מדינה שלמה בגרון. לכן אתמוך בחוק למניעת שביתות ולבוררות חובה בשירותים חיוניים. הרפורמה בחברת החשמל מבטלת את השליטה של הוועד על השאלטר. תוך מספר שנים רוב החשמל ייווצר על ידי גורמים פרטיים. ההתנהלות הסוציאליסטית ושליטת ההסתדרות והוועדים הגדולים גרמו לעיכובים בהתפתחות הכלכלית ולעלייה ביוקר המחיה".
שקד: "העובד החלש לא יופקר. מונופולים וקרטלים ייפתחו לתחרות. לא נקבל שביתה בשירותים חיוניים. אני תומכת בחוק בוררות חובה לשירותים חיוניים, ואפעל ליישום חוק זה עם כניסתי לתפקיד".
זנדברג: "אני מתנגדת לכל הגבלה של זכות ההתארגנות וזכות השביתה, גם בשירותים חיוניים. יש את הזכות הבסיסית למחות נגד החלטות שיפגעו בזכויות העובדים. למעסיקים יש ממילא סעד חוקי ומשפטי נגד זכות השביתה. לכל ארגון עובדים ישנה הזכות לשבות, בין אם הוא פרטי או המדינה".
ניסנקורן: "שולל לחלוטין אפשרות לפגיעה בזכות השביתה או בחופש ההתאגדות, גם כשמדובר בוועדים חזקים כמו בחברת החשמל".
מהי הדרך היעילה ביותר להורדת מחירי הדיור ולהתמודדות עם יוקר המחיה?
כחלון: "מיום כניסתי לתפקיד בשנת 2015 ריכזתי אצלי את כל הסמכויות והוצאנו לדרך את מחיר למשתכן. ביצענו צעדים משמעותיים להרחקת המשקיעים מהשוק, הגדלת ההיצע וייעול הליכי התכנון והשיווק. בקדנציה הבאה נמשיך במהלכים שהביאו להורדת המחירים לראשונה זה עשור, ונתרחב לתחום השכירות ארוכת הטווח".
שטייניץ: "חייבים להאיץ מחדש את הבנייה למגורים כדי להגדיל את ההיצע ולהביא להורדת מחירים. עליית הריבית הצפויה בעקבות השינויים בעולם תתרום גם היא להורדת מחירי הדיור".
שקד: "כדי להוריד לאורך זמן את מחירי הדיור יש לפעול להגדלה ניכרת בהיצע ולהסיר חסמים שיאפשרו הליכי בנייה מהירים".
זנדברג: "על המדינה מוטלת החובה להבטיח קורת גג לכל תושביה דרך קידום בנייה תקציבית של מאות אלפי יחידות דיור. בנוסף, יש להכניס סעיפי דיור בר־השגה, לחסל את התור בדיור הציבורי, להמריץ שכירות ארוכת טווח במימון ממשלתי, לשווק קרקעות ציבוריות ולהפסיק את מכרזי מחיר מקסימום. בנוסף, יש לקבוע מס רכוש בסך של 30% מערך הבית למחזיקי דירה שנייה".
ניסנקורן: "בדיור אין פתרונות קסם. צריך לבנות כמה שיותר וזה ייצור כוחות שוק שיפחיתו את מחירי הדיור. אם מחיר למשתכן לא יביא להורדת מחירים, צריך למצוא מהלך פעולה אלטרנטיבי".
האם צריך להגן על תוצרת הארץ ולעודד קניית מוצרים כחול־לבן, גם במחירים יקרים יותר?
כחלון: "בקדנציה האחרונה הפחתנו מכסים בכמיליארד שקל, והמחירים במוצרים רבים ירדו. הקפדנו שהפחתת המכסים תהיה בתוקף למוצרים שאינם מיוצרים בעיקרם בישראל, וכך לא תיפגע התעשייה המקומית. השקת תוכנית 'נטו תעשייה' ו'נטו עסקים קטנים' תחזק את תוצרת הארץ ותאפשר התמודדות בתחרות העולמית".
שטייניץ: "צריך למצוא את האיזון הנכון. מצד אחד, העדפה מלאכותית של התוצרת המקומית עלולה לשבש את ההתפתחות הכלכלית. מצד שני, ישנן תעשיות מקומיות שיש לנו אינטרס להגן עליהן, במיוחד אלה המהוות עוגני תעסוקה בפריפריה. מציאת האיזון דורשת הפעלת שיקול דעת המבוסס על ניסיון ואחריות כלכלית".
שקד: "אני מאמינה בתחרות ובשוק חופשי. עם זאת, אין ספק שיש לתת את הדעת לבירוקרטיה ולרגולציה הקיימת, שבמקרים רבים מייקרת את העלות המקומית. בכוונתי להמשיך לפעול להורדת חסמים כדי לעזור לתוצרת הארץ, גם בצד העסקי וגם בצד הצרכני".
זנדברג: "יש להבטיח עד כמה שניתן ייצור מקומי המספק הכנסה הן למועסקים והן למדינה. בסופו של דבר, הבעיה היא לא בעלויות המחירים כמו בשחיקה בשכר. צריך להעלות את כוח הקנייה באמצעות שיפור השירותים החברתיים ולא בצמצום מקומות עבודה וסגירת מפעלים".
ניסנקורן: "התפיסה שלי היא של שוק חופשי שנותן מקום ליזמות פרטית דרך חמלה ודאגות לאוכלוסיות החלשות".
האם יש לפסול את מתווה הגז, לשנותו או אולי להשאירו ללא שינוי?
כחלון: "יש מקום לשפר את מתווה הגז כדי להביא להוזלת מחירי הגז עבור התעשייה וגם עבור הציבור בישראל".
שטייניץ: "מתווה הגז הוא אחת מההצלחות הגדולות. מאז אישורו פותחו שדות הגז 'לווייתן' ו'כריש־תנין'. מחירי הגז בחוזים החדשים ירדו מ־6 דולר ל־4 דולר. לאחר קיפאון של שנים פורסמו מכרזים בינלאומיים לחיפושי גז. השימוש בפחם הופחת ב־50%, ונחתמו הסכמי יצוא עודפי הגז למצרים ולירדן בהיקף של עד 27 מיליארד דולר. לאחרונה גובש הסכם היסטורי להקמת צינור הגז הימי הארוך בעולם מישראל לאירופה. בתוך ארבע־חמש שנים מהיום יגיעו הכנסות המדינה מהגז הטבעי לעשרות מיליארדי שקלים בשנה, שיושקעו בחינוך, בבריאות וברווחה של אזרחי ישראל".
שקד: "במתווה הגז אסור לגעת, להשאירו ללא שינוי".
זנדברג: "אני מתנגדת למתווה הגז במתכונתו הנוכחית, כי זו קומבינה אחת גדולה שמשרתת רק את חברות הגז. הצעתי להקים ועדת חקירה פרלמנטרית להבין כיצד התקבלו ההחלטות. הגז הוא משאב טבע השייך לציבור וצריך לשרת אותו ולא קומץ בעלי הון. יש למסות את חברות הגז, לפקח על המחירים ולדאוג שהגז ישרת את אזרחי המדינה".
ניסנקורן: "אני ממליץ לשנות את המתווה ולפתוח את הסכמי אספקת הגז מקידוח 'תמר' לחברת החשמל כדי להביא להורדת מחירים". (אגב מועמדת כחול לבן לכנסת היא יו"ר רשות החשמל לשעבר, אורית פרקש הכהן, שהתנגדה למתווה ופוטרה).
מבטיחים, אבל האם יקיימו?
תשובות הפוליטיקאים צפויות במרביתן. הם מצטטים את מה שנחשב פוליטיקלי קורקט. האם אפשר לפני הבחירות אחרת? למרות זאת, נרשמו כמה הפתעות.
שקד ושטייניץ הם ללא ספק ימין כלכלי ניאו־ליברלי. כחלון מייצג את המרכז, וניסנקורן וזנדברג הם שמאל מובהק. כולם, למעט זנדברג, מתנגדים להעלאת מסים. שטייניץ ושקד מתנגדים לקיצוץ בתקציב או להעלאת מסים כפתרון לגירעון, ומדברים על צמיחה ושיפור הפריון. על השאלה איך עושים את זה אין תשובה מוחצת. הם בעד הגנה על תוצרת הארץ אבל רק במקרים נקודתיים, שכן הם "הכלכלה החופשית".
בעיית מחירי הדיור תיפתר דרך הגידול בהתחלות בנייה והסרת רגולציה. שטייניץ ושקד הם חסידים של מתווה הגז ומתנגדים בחריפות לשינויו. עבור מי שמחפש ימין ליכודי או ימין חדש, שקד ושטייניץ הם הכתובת.
שר האוצר כחלון ניצב במרכז המפה. כצפוי הוא מכחיש בעיית גירעון בתקציב ושולל כמובן העלאת מסים. את הגדלת המקורות התקציביים אפשר להשיג בצמיחה. שר האוצר מפתיע ורומז על תמיכה, אומנם מסויגת, בהגבלת זכות השביתה בשירותים חיוניים. הוא ימשיך את הפחתת המכסים כחלק מהורדת יוקר המחיה, אבל תוך הגנה על תוצרת הארץ. בנדל"ן הוא תומך כצפוי בהרחבת תוכנית מחיר למשתכן לתחום השכירות. אבל את ההפתעה הגדולה הוא מספק בתמיכתו בשינוי מתווה הגז, כדי לתמוך, לדבריו, בתעשייה ובצרכן הישראלי.
ניסנקורן, הנמצא שמאלה ממנו, מציג עמדות דומות לאלו של כחלון, למעט התנגדותו לפגיעה בזכות השביתה. בניגוד לכחלון, הוא אינו פוסל את הפסקת תוכנית מחיר למשתכן והצגת תוכניות חלופיות להורדת מחירים. זנדברג חושפת באומץ את עמדות השמאל הסוציאליסטיות האותנטיות בכל התחומים: הרחבת בסיס התקציב וגידול בתמיכה בשירותים ציבוריים, העלאת תקרת מס ההכנסה לבעלי השכר הגבוה, הגנה על תוצרת הארץ, האצת הבנייה הציבורית ולהשכרה, וכמובן, איך לא: פתיחת מתווה הגז והגדלת המיסוי על חברות הגז.
3. בעל הבית השתגע
ליו"ר חברת הביטוח איילון אחזקות, שלמה גרופמן, נמאס בשלב מסוים מההתערבות הבלתי פוסקת של לוי רחמני, בעל הבית, במינוי המנכ"ל ובמהלכים עסקיים אחרים. "רחמני מעולם לא התנתק מאיילון והוא ממשיך לבחוש בנעשה מאחורי הקלעים", אומרים מקורבים לחברת הביטוח. גרופמן, המשמש כיו"ר פעיל בחברה, הוא ותיק מספיק כדי לדעת דבר או שניים בנוגע לאיך אמורה להיראות מערכת יחסים בין בעלי השליטה לדירקטוריון.
היכרותי עם גרופמן, כמו עם רחמני, רבת שנים. הם ידועים כשומרי סוד, ועד השבוע הם גם היו חברים. אבל אם למרות הכל זרקו את הדיסקרטיות לפח וחשפו כביסה מלוכלכת, הכוללת שרידי ממשל תאגידי לקוי, סימן שנמאס להם. הם שרפו את המועדון ונותרו ללא כיסוי ביטוחי. סיפורי גרופמן אינם חדשים. רחמני אינו הריכוזי מבין בעלי הבית בחברות בורסאיות. בינו צדיק או שלמה אליהו יכולים לשמש מנטורים עבורו. אלא שרחמני לא הבין שגרופמן כרה תחתיו מנהרה.
יש לי בשורה לקוראי הטור, שגם בשבוע האחרון לא נכנעו לקמפיין הסרת הפחדים של עדי אשכנזי ונשארו מחוץ לבורסה. סיפורי איילון אינם המקרה היחיד שבו עבר חתול שחור בין דירקטורים למנכ"ל ובין מנכ"ל לבעלים. בשנתיים האחרונות עוברות החברות הנסחרות בבניין הבורסה שברחוב אחוזת בית בתל אביב מהפך שלטוני.
אנחנו, החוסכים בקופות הגמל, הפנסיה או קרנות השתלמות שמנהלים עבורנו "משקיעים מוסדיים", הופכים בהדרגה לבעלי בית. סכום עתק בהיקף 1.6 טריליון שקל מושקע במניות של חברות ללא בעל בית מוגדר (בעגה המקצועית: ללא גרעין שליטה). יוצא שכולנו (לא המפלגה) משפיעים על הנעשה בחברות. זה התחיל במניות הבנקים, כמו דיסקונט ולאומי (ובקרוב גם בבנק הפועלים ואולי בבנק הבינלאומי), נמשך בחברות הביטוח (כמו כלל) ומתפשט בהדרגה לכלל הבורסה.
בינו צדיק נפרד מענקית האנרגיה פז, שעברה למוסדיים. רשת שופרסל אמרה שלום לאדוארדו אלשטיין, והחברה הכלכלית לירושלים נפרדה מאליעזר פישמן, ועברנו לבעלותנו. זה יקרה במונופול התקשורת בזק שהתנתק משאול אלוביץ', באפריקה נכסים של לב לבייב, ובקרוב גם בישראכרט של בנק הפועלים שתונפק בבורסה.
מדוע בעלי הבית הוותיקים מוכרים? ראשית, לא כולם מתלהבים למכור, והם עושים זאת בכפייה, בגלל חוקים הזויים כמו חוק הריכוזיות, שבחסותו גורשו בעלי בית איכותיים כמו בינו צדיק (פז והבנק הבינלאומי). חלקם, כמו אלוביץ' או פישמן, לא עשו אקזיט אלא הלכו הביתה, כי בפועל פשטו רגל. אבל יש סיבות נוספות, כמו הרגולציה שהמאיסה את החיים הציבוריים. בעלי בנקים כמו מתיו ברונפמן מדיסקונט או שרי אריסון מהפועלים ברחו גם כי הם שילמו מחיר גבוה על החשיפה האישית והמתקפות עליהם. רבים איבדו את הסבלנות ולא המתינו למשקיע על הסוס הלבן שיקנה מהם את הסחורה. מבחינתם, פיזור מניות השליטה בבורסה הפך לפתרון היעיל ביותר, גם אם בדרך הם מאבדים את "פרמיית השליטה".
הבורסה הופכת את המשקיעים המוסדיים, בעלי הכיסים העמוקים, לבעלי הבית בשמנו. העברת השליטה בחברות לשלטון העם מעוררת לא מעט בעיות. בזמן האחרון ניטש ויכוח בשאלה האם ראוי שהמוסדיים יהיו מעורבים אקטיבית בנעשה בחברות. שאלות כמו על מי להמליץ לתפקיד יו"ר דירקטוריון, מהי המדיניות העסקית, או אם לחלק או לא לחלק דיווידנד, הפכו רלוונטיות מתמיד.
באיגוד החברות הציבוריות חושבים שאסור שגוף מוסדי יתערב אקטיבית. מנכ"ל האיגוד אילן פלטו חושב שזה פוגע בניהול התקין ועלול להביא מוסדיים כמו חברות ביטוח לניגוד אינטרסים. פלטו בטוח שהאקטיביזם המוסדי נעשה בגלל יחסי ציבור, והוא ממליץ לגוף מוסדי שלא מרוצה למכור את המניות.
קשה להתעלם מחלק מהטיעונים, אבל השאלה הרלוונטית היא מה באמת טוב ל"משקיע הקטן" ולא לחברות. החוסך היה שמח לוודא שיש מי ששומר על הקופה ושזה מתבטא גם בתשואה העודפת בגמל או בהשתלמות.
ברשות ני"ע וברשות התחרות מוחאים כפיים למוסדיים. בשבוע שעבר נענו שם לבקשת הגופים המוסדיים לתאם עמדות לפני הצבעות באסיפות הכלליות. לכך מתנגד בתוקף עו"ד דוד חודק, המכיר לעומק את שוק ההון. לדבריו, אם עד לפני כמה שנים נספרו 20 טייקונים השולטים על המשק, הוא חושש שהשלטון הבורסאי יעבור ל־20 גופים מוסדיים. יש משהו בדבריו, אבל אסור להתעלם מאפקטיביות המעורבות בחברות ללא בעל בית.
מנכ"ל חברה בורסאית ללא "גרעין שליטה" מנהיג לעתים משטר טוטליטרי. לאורך זמן הוא עלול להתבלבל ולחשוב לרגע שהוא בעל הבית האמיתי. אצל מנכ"ל שכיר שעובד אצל צדיק, אליהו, אלשטיין או לבייב זה לא יקרה לעולם. הוא לא יזוז מילימטר ללא אור ירוק. ולכן המבוגר האחראי או שומר הסף במקרים אלה אינו הדירקטור, יו"ר הדירקטוריון, ובוודאי שלא המנכ"ל. זה תפקיד הגוף המוסדי שהוא חברת ביטוח, חברת הברוקרים או סתם חברת השקעות. נכון שזה אינו תפקידם ההיסטורי, אבל משהפכו בעל כורחם לבעלי הבית, שינהגו בהתאם לאחריות התאגידית הנדרשת מהם.
4. אשראי לכל פועל
ב־12 באפריל השנה ייכנס לתוקף חוק חשוב, שיאפשר לנו לקבל תמונת רנטגן של חוסננו הפיננסי, ולשפר בהתאם את מצב האוברדרפט: חוק נתוני אשראי. במקביל מלאה השבוע שנה לחוק השירותים הפיננסיים, המסדיר את מיזמי האשראי המכונים P2P (person to person). עד אותו חוק, הרגולציה הייתה קלושה ומרבית מיזמי האשראי פעלו בשוליה הסהרוריים של המערכת הפיננסית או מהתחנה המרכזית הישנה בתל אביב.
בעולם, ובעיקר בבריטניה, המצב שונה. הבנק הממשלתי הגדול במדינה משתמש בפלטפורמות האשראי כדי לסייע לעשרות אלפי עסקים קטנים ובינוניים. אצלנו, חברת הדואר שואפת להקים מיזם אשראי דומה, והבקשה שוגרה לפיקוח על הבנקים.
מיזמי האשראי החוץ־בנקאי הם המקף המחבר בין הריבית הרצחנית על האוברדרפט לריבית האפסית על הפלוס. במדינה מוכת דפלציה (פחות מ־1% לשנה) צמצום הפערים לא נראה באופק. עדיין נקבל ריבית שנתית של 0.01% על הפלוס ונשלם לבנק 12% על המינוס. זה גזל בחסות החוק, והחברות החוץ־בנקאיות המחברות בין שני האבסורדים מצמצמות פערים. ייתכן כי בעתיד הלא רחוק יקומו בישראל גם בנקים דיגיטליים, אבל עד שזה יקרה נסתפק בקיים.
נדרשתי לסוגיית האשראי החוץ־בנקאי והאוברדרפט לאור הפניות בלתי פוסקות של יזמי פינטק המעוניינים בחשיפת פעילותם. המיזמים החוץ־בנקאיים פועלים בשלושה אופנים. הראשון, באמצעות חברות ענק כמו רמי לוי השקמה, רשת הקמעונאות שופרסל או אל־על. כולן מתחרות בבנקים דרך כרטיסי המועדונים ומספקות אשראי בזול.
המתכונת השנייה היא פלטפורמות דיגיטליות המפגישות ללא מגע יד אדם בין צרכני אשראי לבעלי הממון. עלות האשראי ללקוח מזדמן נאמדת ב־7% לשנה, בעוד על הכסף ניתן להרוויח 3%־4% לשנה. הייטקיסטים רבים מנצלים יפה את הפלטפורמות האלה. בין המיזמים הממוחשבים ניתן למנות את בלנדר של גל אביב, שהינו אחד הוותיקים ואף התרחב לאיטליה. המיזמים BTB, BE SURE, eLOAN או Tarya הם דוגמאות נוספות.
מתכונת הפעילות השלישית מזכירה את סניפי הבנקים. מדובר בחברות כמו פנינסולה, האחים נאווי, אופל בלאנס או חברת גמא (המתמחה בתחום כרטיסי האשראי), שבניהול אריאל גנוט. שעות הפעילות אצלן גמישות יותר והשירות ידידותי יותר. הן ייתנו כסף למי שצריך ושאינו מקבל מענה בבנק.
עו"ד שלומי תורג'מן מנהל את פלטפורמת ההשקעות וההלוואות הדיגיטליות BTB. החברה מפרסמת קמפיין תחת הכותרת: מי נהנה מתשואה גבוהה יותר - שלמה בן ה־44 שהפקיד בבנק או מיכל בת ה־38 שהפקידה ב־BTB. המלצתם היא "תיכנסו לאתר ותתחילו להרוויח". תורג'מן אומר: "פלטפורמות ה־P2P הניבו בשנה האחרונה תשואות של 5%־7%, ואצלנו התשואה הייתה 6.8%. גם בבנקים הפסיקו לזלזל בנו על רקע מחנק האשראי של בעלי עסקים קטנים ובינוניים".
לדבריו, ״החוק סייע בגיבוש תנאים תחרותיים לעסקים ולמשקי בית. הציבור רשאי להפקיד בפלטפורמות סכומים בלתי מוגבלים. הכספים שהופקדו ונלקחו כאשראי זינק ב־2018 בהשוואה לשנים קודמות".
נכון לדצמבר 2017, האשראי הבנקאי לחברות קטנות ובינוניות מסתכם ב־282 מיליארד שקל. האשראי החוץ־בנקאי מהווה 2% בלבד מהשוק (5.64 מיליארד שקל). משנת 2004 ועד 2017 גדל השוק מ־0.5% בלבד ל־2%. ב־2018 נרשם הזינוק הגדול.
שש חברות בורסאיות פועלות בתחום, ומתוכן שלוש גדולות במיוחד: האחים נאווי (שווי שוק של 673 מיליון שקל), פנינסולה (שווי שוק של 245 מיליון שקל) ואופל בלאנס (שווי שוק של 200 מיליון שקל). העובדה שהן נסחרות בבורסה מאפשרת חשיפת נתונים נוספים לציבור. תיק האשראי של אופל בלאנס נאמד ב־225 מיליון שקל, של האחים נאווי ב־2.1 מיליארד שקל ושל פנינסולה ב־650 מיליון שקל. אופל בלאנס מתחזקת 29,500 לקוחות, מתוכם 6,000 פעילים. לאחים נאווי 3,000 לקוחות, מתוכם 1,300 פעילים. פנינסולה לא חושפת בדוחות מספרים עדכניים.
אופל בלאנס מנוהלת על ידי דני מזרחי הוותיק, מהמנוסים בתחום. היא פועלת מ־1996, ומניותיה נסחרות בבורסה החל מ־2013. לחברה סניפים באשדוד, ראשל"צ, חולון ובאר שבע, ובמהלך 2019 ייפתח סניף חדש בחיפה. פעילותה הישירה מול העסקים וללא מתווכים מאפשרת הצגת שיעורי תשואה מהגבוהים על ההון העצמי. אופל בלאנס מתמחה במימון כנגד ממסרים דחויים לעסקים ושכירים ושירותי מטבע, עם תיק אשראי של 289 מיליון שקל.
"המערכת הבנקאית שולטת באשראי לעסקים קטנים ובינוניים במשק. משרד האוצר לא אוהב את זה, ובהיעדר תחרות אמיתית הוא מנסה לייצר לעסקים קטנים אלטרנטיבה למערכת הבנקאית דרך המערכת החוץ־בנקאית", אומר לי מזרחי.
על רקע זה הוא מעלה על נס סדרת חוקים שהתקבלו בשנים האחרונות כמו התיקון לחוק הבנקאות, המאפשר גיוס אג"ח לחברות אשראי חוץ־בנקאי (המכונה חוק האחים נאווי), חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים, חוק אשראי הוגן והחוק לצמצום השימוש במזומן. החברה תפרסם החודש את דוחותיה ל־2018, ואז נוכל לדעת אם חוץ מהלקוחות, גם בעלי המניות באופל בלאנס נהנים מהביצועים.