1. ריקבון: תגיד, בנימין נתניהו, אתה מאמין לעצמך? רודפים אותך? מי רודף אותך? הרי כל המעורבים בחקירות הם אנשיך, דמך ובשרך. עדי המדינה הם בעלי בריתך שנות דור. רודף אותך ארי הרו חובש הכיפה, איש הימין שמעריץ את האדמה שעליה דרכת? רודף אחריך שלמה פילבר, שמלווה אותך עשרות שנים ונשבע בשמך? או אולי ניר חפץ, האיש שיצק מים על ידיך וידי רעייתך, הוא זה שנשבע לחסל אותך? 
 

בוא נעבור הלאה: רוני אלשיך, סגן ראש השב"כ, מתנחל דתי ימני ממלכתי מאין כמוהו, שקיבל ממך הבטחה לקבל את ראשות השב"כ אחרי המפכ"לות, הוא זה שהחליט "לרדוף אותך"? האלוף במילואים, ד"ר אביחי מנדלבליט, בית"רי בן בית"רי, שמינית לתפקיד מזכיר הממשלה ודחפת לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, גם הוא רודף אותך? תנ"צ כורש ברנור, ראש יאח"ה, החוקר הקפדן שניהל את החקירה הזו, שתול של הקרן החדשה? פקודיו, חוקרי משטרה חרוצים ומקצועיים, שחשפו את תעשיית השחיתות שניהלת טפח אחר טפח, קילפו את בצל החזירות שגידלת בחצרך שכבה אחר שכבה, קשרו קשר עם גורמים עוינים "להדיח ראש ממשלה מכהן"? 
 

באמת, מר נתניהו, הצלחת למכור לעצמך את הסיפור הזה ולהאמין בו? אתה לא מבין שבהפיכתם של אנשי שלטון החוק וראשי מערכת האכיפה למשרתי אינטרסים זרים, אתה שורף את המועדון? אתה מנסר את הענף שעליו כולנו יושבים? אין בסביבתך מי שיסביר לך את זה? אה, נזכרתי. אין.
 

אדוני ראש הממשלה, הגיע הזמן שתפנים: מי שרודף את בנימין נתניהו הוא ביבי. או להפך. האיש שאיבד רסן, שנפל קורבן לנהנתנותו החזירית, קמצנותו החולנית, שאיפתו האינסופית לעוד כוח, עוד עוצמה, עוד משלט דמוקרטי שיירמס, עוד קו אדום שייחצה, עוד עיתונאי שיוכרע. האיש הזה גבר על נתניהו השני, המנהיג המוכשר, הידען, הכריזמטי, האחראי. במלחמה בין שתי הדמויות האלה שמתרוצצות בתוכך, גברה הדמות האפלה. מי שאשם באסונך, מר נתניהו, הוא אתה. הצץ במראה ושאל את עצמך איך הגעת למצב הזה. איך התעלמת מכל האזהרות. איך נחקרת בעבר בפרשות דומות, נחלצת בעור שיניך, אבל לא תיקנת אלא להפך: הבנת שמותר. שהכל עובר. שאין גבול לתעלול. אז טעית.
 

גייסת לטובתך את נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. האמת היא שאתם במצב דומה. הוא נסע להתנחם בזרועותיו של הדיקטטור הצפון קוריאני, בעוד עורך דינו לשעבר מעיד נגדו בקונגרס. אתה נסעת לפוטין. עכשיו אני צופה בך מתאר ש"תפרו לך תיק". טוען שוב שאין כלום. אף על פי שחלק גדול מהדברים מוקלט. או ממוסמך. או מגובה באין ספור עדויות וראיות. הנה, עכשיו אתה ב"שפכו את דמה של רעייתי, רודפים את בני". במקביל אני קורא בכתב החשדות איך אותו בן "נרדף" דורש מניר חפץ להכתיב גם לעיתון "דה מרקר" את דף המסרים מבלפור ואת חפץ עונה לו: "המרקר זה לא שאול (אלוביץ'). הם לא מפחדים ממך, לא מראש ממשלה ולא מהבן של ראש הממשלה".

מנדלבליט. רק בתיק בזק־וואלה הבין את עוצמת האובססיה של משפחת נתניהו. צילום: מרק ישראל סלםמנדלבליט. רק בתיק בזק־וואלה הבין את עוצמת האובססיה של משפחת נתניהו. צילום: מרק ישראל סלם

אתם, בנימין נתניהו, הם הרודפים. אנחנו הנרדפים. למרבה המזל, לא כולם פחדו מכם. לא כולם התקפלו בפניכם. יש כאלה, לא רבים, שהחזירו מלחמה שערה. יש כאלה, די מעטים, שדבקו באמת. היא מבצבצת עכשיו ומזדחלת אל אור השמש. ממצמצת בעיניה, מישירה מבט אליך. אני מקווה שעמוק בפנים, מתחת למעטה האיפור הכבד, הספינים וכישרון המשחק העילאי, אתה מכיר אותה, את האמת. בשנים הקרובות תצטרך להתמודד איתה.
 

כתב החשדות שפרסם היועץ המשפטי לממשלה הוא מסמך חובה מטלטל. המפורט בו מעורר תחושת קבס קשה. גועל נפש של ממש. זהו מסמך חובה. כל תלמיד במקצוע האזרחות חייב לקרוא אותו, כל נבחר ציבור המעמיד עצמו לבחירה מוכרח לשנן אותו. מעבר לפרטים המחליאים מצטיירת תמונה כללית הקשה לעיכול או ניסוח. המילה המדויקת ביותר שעולה על דעתי היא ריקבון. ראש הממשלה המכהן פשוט נרקב בתפקידו והרקיב את כל מי שסביבו. 
 

מי שסבור שהכרעת היועץ המשפטי לממשלה תפתח מסע של טיהור וניקוי אורוות, התחדשות וניקיון כללי, טועה. גמדי הגינה המכהנים במפלגת השלטון, יחד עם ראשי מפלגות הימין בקואליציה, מיהרו להתייצב כסריסים מבוישים לצדו של מי שהתנהגותו מתוארת בפרוטרוט לאור 57 עמודי כתב החשדות שפורסם בשבוע שעבר, ו־5,700 עמודי תיקי החקירה שיפורסמו בעתיד. את שיא הבושה והעילגות שברה, כמובן, מירי רגב, אבל אפילו מאור גדול כמו יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין ינסה בעתיד למחוק את הארכיונים. "הודעת היועמ"ש היא כמו פרסום עיתונאי", הודיע אדלשטיין. חבל שלא הוסיף ש"הם לא יקבעו".


2. הרים וגבעות: עוד לא המציאו את הסופרלטיב שמסוגל לתאר את עוצמתה של הדרמה הפוליטית הכמעט תנ"כית שבה אנו נמצאים. זוהי הסופה המושלמת. ענניה הלכו ונקבצו במהלך שלוש השנים האחרונות. בעקבותיהם החל טפטוף מהוסס, שהפך לגשם שוטף, שהומר בסופת רעמים וברקים. עכשיו אנחנו בתוך הוריקן ביבי. 
 

אביחי מנדלבליט יושב על הר של ראיות, הקלטות, מסמכים, מסרונים, עדים ועדי מדינה. ליד ההר הזה מתגבהת לה גבעה נוספת, לא קטנה, של החומרים שנגנזו. רק מהגבעה הזו אפשר לייצר חבילת כתבי אישום מפוארת. מנדלבליט נתן לבנימין נתניהו שורה ארוכה של הנחות סלב משמעותיות ומבצעי סוף עונה מסמרי שיער. אחרי שאמרנו את כל זה, היום אפשר כבר לקבוע בוודאות שבשורה התחתונה היועץ המשפטי לממשלה עמד במשימה הפשוטה המונחת לפתחו: לאכוף את החוק ולשרת את הצדק.
 

בתחילת הדרך הוא היה ספקן, אולי בצדק. לקח לו זמן להבשיל. הוא ננעל בשלב מאוחר יחסית, כשהחלו הראיות של תיק 4000 להציף את לשכתו. בתיק בזק־וואלה הבין מנדלבליט את עוצמת האובססיה של משפחת נתניהו להשתלטות מוחלטת על התקשורת. הוא הבין שלא מדובר רק ב"סיקור אוהד" אלא במשהו עוצמתי בהרבה, כמעט אירוטי, שהנתניהוז מוכנים לשלם עבורו הרבה כסף (של אחרים). הוא נחשף לקן הקוקייה במלוא טירופו.
 

בנימין נתניהו, "הראשון שזיהה", היה הפעם האחרון להבין. עד לפני כמה שבועות עוד טענו מקורביו ש"אביחי לא יעשה לנו את זה". הכתובת הייתה מרוחה על הקיר בידי שלושה עדי מדינה והר של ראיות, אבל נתניהו המשיך להאמין לסיפור של עצמו, במקום לחתור לאקזיט מהיר ומכובד. האיש שלא יודע לוותר חותר עכשיו במהירות שיא אל תוך הקיר. גם השבוע עוד הודיעו בשמו ש"סופו של מגדל הקלפים להתמוטט". זה נכון. המגדל מתמוטט עכשיו על ראשו של נתניהו, והקלפים עשויים מבטון יצוק.
 

נתניהו יצא בזיל הזול. "דעת המיעוט" של שי ניצן משקפת בעצם את דעת הרוב בפרקליטות. לפי הדעה הזו, כל שלושת התיקים הם תיקי שוחד, נגד נתניהו. תיק 1000 הוא תיק שוחד מובהק, הירידה למרמה והפרת אמונים נעשתה משיקולים טקטיים: ללכת למשפט עם ארנון מילצ'ן, ולא נגדו. תיק 4000 הוא תיק שוחד מובהק, פה אחד. בתיק 2000, 21 מתוך 23 הפרקליטים בצוות היועמ"ש היו סבורים שמדובר בשוחד גם נגד נתניהו. מנדלבליט שיחק במשחק הזה את תפקיד פרקליטו של נתניהו. זה מצב טוב יחסית, כי היועמ"ש הקודם היה באמת פרקליטו של נתניהו. מנדלבליט חילץ את נתניהו בתיקים הנוכחיים מכמה צרות, אבל הצרות שנותרו צרורות מספיק. 
 

נדמה לי שמנדלבליט מפגין בשנתיים האחרונות כישורים פוליטיים לא מבוטלים. לפני כשבועיים הודלף שהוא הולך להאשים את נתניהו בשוחד גם בתיק 2000. בשבוע שעבר הודלף להפך: הוא נוטה לסגור את 2000. בסוף, בחר בדרך הביניים. לא סגר, אבל גם לא הלך עד הסוף. יש לו תשובות טובות לכולם: לחסידי נתניהו ולשונאיו. בראייה היסטורית, כל הפרטים האלה הם פרוצדורה. השורה התחתונה היא שהיועץ המשפטי לממשלה מגיש נגד ראש הממשלה כתב אישום בגין שוחד. זה מה שיישאר אחרי שנתפזר.
 

מי שחושב שמנדלבליט נמצא בתוך הליך מתמשך של מסמוס תיקי נתניהו, טועה. הסיכוי שיתהפך בשימוע, דומה לסיכוי שמשפחת נתניהו תנפיק לעצמה כרטיס אשראי. הוא טיפל בתיקים הללו בזהירות מופלגת, נטל מרווחי ביטחון עצומים, העלה את רף הדרישות הראייתי לגובה חסר תקדים. אחרי שעשה את כל זה, הוא מגיש כתבי אישום כשהוא בטוח לגמרי. זהו דפוס פעולה הפוך לגמרי מהדפוס של היועמ"ש מזוז (מווינשטיין עדיף להתעלם בהקשר הזה). מזוז הגיש כמה שיותר כתבי אישום במטרה לקבל הרשעה לפחות באחד. גישת מזוז הביאה לזיכויו של אולמרט ממרבית האישומים בסיבוב הראשון. מה שהציל את מזוז והפרקליטות היה גיוסה של שולה זקן כעדת מדינה בסיבוב השני. מנדלבליט לא רוצה לסמוך על נסים כאלה. הוא מגיש רק מה שבטון יצוק. נתניהו עומד להתנגש עכשיו בבטון הזה.


מילת הקסם של נתניהו היא "שימוע". כאילו מדובר באיזה שיקוי קסמים או לחש מאגי שמביא לביטול כתבי אישום. זה מזכיר את טענת הפייק הקודמת שלו, שלפיה דרש עימות מול עדי המדינה וסורב. בפועל, שימוע הוא הליך שפועל בדרך כלל לרעת הנאשם, לא לטובתו. חשודים ונאשמים הולכים לשימוע רק אם יש להם סיכוי סביר לבטל את כתב האישום לגמרי. בכל מקרה אחר, ההליכה לשימוע משולה להתאבדות. בשימוע מנסים פרקליטי החשוד לשכנע את היועמ"ש לסגור את התיק ומציגים בפניו את כל הקלפים הסודיים שלהם, העדים והראיות שאמורים לזכות את הנאשם מראש, לפני המשפט. אם היועמ"ש משתכנע וסוגר את התיק, יופי. אם לא, קטסטרופה. כי הפרקליטות לומדת במהלך השימוע על כל חולשותיו של התיק ומורה למשטרה לבצע מיד את השלמות החקירה הנדרשות כדי לסתום את החורים. אין שום סיבה הגיונית לכך שנאשם ירצה לבצע "הרמת מסך" כזו או לחתום על טופס "ויתור סודיות" לקראת קרב חייו. 
 

תזכורת: אהוד אולמרט ויתר בזמנו על שימוע. הפרקליט שלו, שיעץ לו לוותר, היה אחד בשם נבות תל־צור. חוץ מלהלך אימים על עיתונאים, לחצות קווים אדומים ולהסתבך בעצמו (כפי שהסתבך בפרשת אולמרט), תל־צור מבין כנראה משהו בעקרונות המקצוע שלו. ממש לא בטוח שנתניהו ילך בסופו של יום לשימוע. אם תל־צור ייצג אותו גם אז, קרוב לוודאי שהעצה שייתן לו תהיה זהה לעצה שנתן לאולמרט.


3. ללא בלמים: האסון הגדול ביותר שקרה לנתניהו הוא ניצחונו האדיר בבחירות 2015. "הו־הא מה קרה, נוני אכל אותה" שאגו הליכודניקים באותו לילה במטה הבחירות ולא ידעו כמה הם צודקים. לא רק נוני אכל אותה אז. בדיעבד, זה היה ניצחון פירוס ששרף לנתניהו את הברקסים, כיבה את נורות האזהרה ושיבש את האיזונים והבלמים. הוא השתכנע שהוא בן אלמוות. כל־יכול. גדול מהחיים. מעכשיו, הוא ורעייתו אמרו לעצמם, אנחנו לא עושים חשבון לשום דבר ולא רואים אף אחד ממטר.
 

"סעיף התקשורת" המתועב בהסכם הקואליציוני היה הסנונית שבישרה על בואו של החורף. "הוא יוותר על תפקיד ראש הממשלה, לפני שיוותר על תיק התקשורת", אמר אז אחד משותפיו הקואליציוניים היותר בכירים של נתניהו. פיטוריו בשיחת טלפון של מנכ"ל משרד התקשורת אבי ברגר, ביום הראשון לאחר הקמת הממשלה החדשה, נתנו את הטון למה שהולך לקרות: בעל הבית החדש השתגע, שום דבר לא יהיה כשהיה. ברגר היה איש מקצוע ישר, שבלם את ניסיונותיו של שאול אלוביץ' להעצים את המונופול של בזק. הוא לא היה מינוי של הקרן החדשה או של חנין זועבי, אלא של גלעד ארדן. 
 

אופן ודרך הדחתו מעידים על הלך הרוח בבלפור באותם ימים, שהזכיר ביזה של מחנה האויב לאחר ניצחון בימי הביניים. נתניהו הסתער על מטרתו בבולמוס רעבתני. למרות ששלט על ה"עיתון" הנפוץ בישראל, למרות ששתל את מלחכי פנכתו במשלטי תקשורת אסטרטגיים, למרות שהטראפיק בעמוד הפייסבוק שלו גדול יותר מרוב אמצעי התקשורת, הוא יצא לג'יהאד. לא הייתה לו שום כוונה להרפות כל עוד אמנון אברמוביץ', רביב דרוקר, הח"מ ועוד כמה עיתונאים הזויים ממשיכים לבקר את "ראש הממשלה המכהן" ובעלה. כך הוא קבר את עצמו, במו ידיו.
 

מעטים מבינים את עוצמת האובססיה המשפחתית לתקשורת. את האנרגיה האדירה שמושקעת שם סביב בחירת תמונותיה של הגברת המיועדות לפרסום. את החומצה המאכלת את נשמתם של בני הבית מול כל מילת ביקורת, מהוססת או מרומזת, שנשמעת נגדם. את צווי הגירוש או החיסול שיוצאים נגד כל מי שמסתמן כבעל חשיבה עצמאית, שלא מוכן להשפיל את עצמו בפני הגבורה. את החשיבות העליונה שמייחס ראש הממשלה לכל מה שקשור בתקשורת מסוג כלשהו. שאגותיה של הגברת, שהדהדו בכל סלולר בישראל כשדלפה הקלטת ההיא, נשאגו לא משום שהתפרסם נגדה משהו שלילי, אלא משום שהידיעה האולטרה־חיובית שפורסמה עליה לא הכילה את כל הפרטים הנדרשים (פסיכולוגית ילדים בשירות הציבורי, MA-BA וכן הלאה). 
 

במהלך השנים הקשבתי לתיאורי האובססיה הזו מפיהם של עשרות עדי ראייה ושמיעה, והתקשיתי להאמין למשמע אוזני. תיק 4000 מציף את כל זה באמצעות ראיות שאין עליהן מחלוקת.
 

כשהובס ב־1999 והפך ל"אזרח מודאג", אמר נתניהו לכל מי שהסכים לשמוע ש"כשאחזור, תהיה לי תקשורת משלי". הוא קיים את ההבטחה הזו בגדול, אבל זה לא הספיק לו. נותרו עוד כמה קני התנגדות. את "ידיעות" נטרל נתניהו באמצעות משקולת נגדית ששמה "ישראל היום". זה לא הפריע לו לנהל מו"מ נכלולי עם אותו נוני כדי לבגוד באדלסון, שמימן את המשקולת ההיא מכיסו. הקונטרה הזו ל"ידיעות" עלתה לאדלסון עד עכשיו יותר ממיליארד שקל. אבל אדלסון לא הצליח להטביע חותם בתקשורת הדיגיטלית. אז מה עושים? איך מנטרלים את "וויינט"? דרך "וואלה", כמובן. אלא שהפעם, המיליארד שקל לא יצאו מכיסיו העמוקים של אדלסון, אלא מהכיס שלנו. זה הסיפור כולו.


4. אכיפה בררנית: יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, שופט העליון חנן מלצר, קיבל השבוע החלטה דרמטית. הליכוד, כזכור, טרפד ניסיון לתקן את חוק הבחירות ולאכוף על כל תשדירי ומודעות הקמפיין למיניהן להזדהות. כלומר, לא עוד סרטונים אנונימיים או שלטי חוצות לא חתומים. מלצר, בעקבות עתירה של עו"ד שחר בן־מאיר, החליט את ההחלטה הזו בעצמו: אין יותר סרטונים אנונימיים. יתכבדו המפלגות והמועמדים ויחתמו על כל תוצר שיונפק מטעמם חתימה מלאה, פלוס פרטים. החלטה חשובה מאין כמוה. בעולם מושלם, אני הייתי מצרף להחלטה הזו אחת נוספת: האיסור לשקר. מועמד או מפלגה שיפיצו פייק ניוז, ייאלצו להפיק, לממן ולהפיץ סרטון תיקון עם העובדות האמיתיות. החלטה כזו לא תתקבל, כמובן. יש גבול לכל תעלול. חבל שאין גבול לשקרים.

השופט מלצר. החלטה דרמטית. צילום: הדס פרוש, פלאש 90השופט מלצר. החלטה דרמטית. צילום: הדס פרוש, פלאש 90


קשה לאתר מילת אמת במה שמפיץ קמפיין נתניהו בשבועות האחרונים. בליל בלתי נשלט של שקרים, רבעי אמיתות, ספינים הזויים וטענות נטולות בסיס כלשהו. כשמביטים ביריד ההבלים הזה, אי אפשר שלא להגיע למסקנה שאלה שעומדים מאחוריו סבורים שהציבור בור ועם הארץ או, לחלופין, נטול אינטליגנציה או יכולת לחשיבה עצמאית. בעבר היו פעמים שזה דווקא הצליח לנתניהו. בפעם הזו יהיה קשה יותר. הערבים, מתנה שלא מפסיקה לתת, לא יספקו הפעם את הסחורה. גם אם יוכיח שהסודנים כבר על הגדרות, מול נתניהו מתייצבים שלושה רמטכ"לים. אבל זה לא מרפה את ידיו של ראש הממשלה וידי אנשיו. הם ממשיכים לפזר שקרים על ימין ועל שמאל. הנה דוגמית אחת מני רבות:
 

סרטון הנפתח במילה "עובדה" וקובע כי "חקירות נתניהו עלו למשלם המסים רבע מיליארד שקלים". ה"עובדה" הזו גרמה לרבים בצמרת המשטרה להתגלגל מצחוק. הרי כל תקציב החקירות של המשטרה נופל מ־100 מיליון שקלים. זה כולל את משפחות השפע, הפשיעה הכלכלית, התחנות הפזורות ברחבי הארץ, האלימות והסמים ומה לא. רבע מיליארד? מאיפה הביאו את זה? אותו סרטון נמשך בקביעה כי לנתניהו לא נותנים להסתייע בתרומות כפי שנתנו לצחי הנגבי ואריאל שרון. גם כאן, שקר משוקר (כלשונה של הגברת). צחי הנגבי אסף תרומות כשהיה ח"כ. נתניהו הוא ראש ממשלה. כללי ועדת ההיתרים לא תקפים מול ח"כים, אלא רק מול שרים וראשי ממשלה. לכן הנגבי הוא דוגמה לא רלוונטית. ושרון? הוא אסף תרומות בשנות ה־80. הוא לא היה חבר כנסת. החקירות שלו התקיימו 20 שנה אחר כך והוא לא אסף שום תרומה בהקשרן. עדות מטעם פרקליטו בעניין פורסמה השבוע ב"הארץ". מסקנה: בכל פעם שהמילה "עובדה" באדום מהדהד תפתח תשדיר בחירות כלשהו, תבדקו את העובדה הזו.
 

עוד טענה מגוחכת שמדקלמים פרקליטיו של נתניהו בתקשורת היא עניין ה"אכיפה הבררנית". רוצה לומר, חוקרים רק את ביבי האומלל. רודפים רק את משפחת נתניהו המיוסרת, שבסך הכל מנסה לשרת את העם והמדינה. למה לא חוקרים את כולם? למה לא ממצים את הדין עם יאיר לפיד, או בני גנץ, או אבא של נפתלי בנט ז"ל, או גדעון סער המשוקץ? למה הם רודפים את ביבי שלנו?
 

גם כאן, מדובר בהבלים מתובלים. צריך לקוות שיגיע היום שבו תיחשף מערכת הטיוח־דיווח ששלטה במערכת אכיפת החוק בתקופה שלפני מנדלבליט. איך טויח תיק "ביביטורס", ששווה שורה ארוכה של כתבי אישום. איך טויחו מידעים רבים נוספים שהובאו לידיעת הרשויות ונגנזו בקופסאות שחורות שנחשפו רק כעבור שנים, כשהחל גל החקירות הנוכחי.
 

יכול להיות שאכן יש כאן אכיפה בררנית, אבל לטובת נתניהו. לא לחובתו. הנה דוגמה נוספת: אהוד אולמרט זוכה, כזכור, בסיבוב הראשון של פרשת טלנסקי. פרקליטיו הצליחו להוכיח שהכספים שטלנסקי אסף עבורו היו בגדר "כסף פוליטי" שהיה אז חוקי (היום החוק שונה). אבל אז בא הסיבוב השני, יחד עם עדותה של שולה זקן. הפעם אולמרט הורשע. הוא שילם לזקן 30 אלף דולר מתוך "הכסף הפוליטי" הזה כמשכורת, אבל לא דיווח כנדרש למבקר המדינה. אולמרט הורשע על אי־הדיווח הזה במרמה וקיבל שמונה חודשי מאסר בפועל.
 

עכשיו בואו נדבר על נתניהו. לאחרונה התברר שקיבל 300 אלף דולר מבן דודו נתן מיליקובסקי לצורך מימון ההגנה המשפטית. הוא לא דיווח על הכסף הזה. לא למבקר המדינה, לא ליועמ"שית של משרד ראש הממשלה, לא ליועץ המשפטי לממשלה. הוא שמר על הכסף הזה בסוד, אף על פי שהיה צריך לדווח. הוא ביקש פעם אחר פעם היתר לאסוף כספים ממיליארדרים לצורך מימון הגנתו, אבל נדחה. אף על פי שנדחה, קיבל את הכסף. על פי אחת הגרסאות, גם שילם באמצעות הכסף הזה לעורכי דינו הקודמים.
 

בנוסף, התברר שהמיליקובסקי הנ"ל הוא לא רק בן דוד, הוא גם שותף עסקי. נתניהו החזיק, יחד עם מיליקובסקי, כמות נכבדה של מניות בתאגיד פלדה גדול. מיליקובסקי אפילו שילם עבורו את דרישת המס שנדרש בעקבות רווחים מאותן מניות. כשהעניין התפרסם, הכתירה אותו לשכת ראש הממשלה כ"פייק ניוז" ומיד אחר כך אישרה, בעצם, את הסיפור כולו. נתניהו, כך התגובה, עשה את כל זה כאזרח פרטי ומכר את המניות כשנה לאחר שנכנס לתפקיד ראש הממשלה.
 

מישהו שם התבלבל: שנה אחרי כניסתו לתפקיד ראש הממשלה זה 2010. נתניהו היה שותף עסקי של מיליקובסקי ומשקיע פעיל בעסקי פלדה כשהיה שר חוץ, שר אוצר, יו"ר אופוזיציה וראש ממשלה, מבלי לדווח על כך מילה לציבור. אבל זה לא נגמר כאן, כי מיליקובסקי, כידוע, היה פעיל בעסקי פלדה שמכרו פלדה למספנת "טיסנקרופ", הזכורה לרע מפרשת הצוללות. האם מדובר באותו תאגיד שבו היה שותף גם נתניהו?
 

היועמ"ש מנדלבליט חייב להורות למשטרה לחקור מיד את הממצאים הללו. לברר כמה מניות, באיזה תאגיד, מתי נרכשו, מתי נמכרו, האם היו עסקים עם טיסנקרופ. חקירה נוספת יש לקיים סביב חובת הדיווח. אולמרט הלך לבית הסוהר על אי־דיווח. נתניהו, בינתיים, יוצא פטור בלא כלום, למעט צקצוק שפתיים בכמה אמצעי תקשורת. "אכיפה בררנית", כבר אמרנו.

bencaspit5@gmail.com