אין ספק שהאירוע שבו החללית הישראלית התעופפה לכיוון הירח הפך את כולנו להרבה יותר גאים במדינה שלנו. תמיד אהבנו את ישראל, מעכשיו אנחנו עפים עליה. אז כולכם מאושרים - אבל מבחינתי האישית מדובר בהישג הרבה יותר גדול. כידוע, מרכז הפיתוח והבקרה של "בראשית" נמצא ביהוד, ואני, בכל הצניעות, נולדתי וגדלתי בעיר הנפלאה הזאת, כך שכתושב העיר לשעבר בהחלט יש לי חלק בהצלחה. 
 

ולעניין אחר. השבוע גיא נתיב זכה באוסקר לסרט הקצר עבור סרטו "סקין". ושוב ההרגשה הכה ישראלית של גאווה התפשטה בלב כולנו. גיא הוא ישראלי, ואף שהוא חי בארצות הברית וצילם סרט עם אנשי מקצוע אמריקאיים, בכל זאת, כשהוא הגיע לאולם שבו נערך טקס האוסקר, הוא ייצג את כולנו, והלב התרחב. אבל הפסיקו לחשוב על הגאווה שלכם, לי יש נגיעה אישית ומרגשת. זה הזמן לספר שגיא התחיל את דרכו המקצועית יחד איתי בקניון אילון (סיפור אמיתי). 
 

היינו שם קרייני רצף. לא פעם נפגשנו בהחלפת משמרות, ואף חלקנו סודות מקצועיים. הוא סיפר לי איך הוא מתכוון לקריין את המכירה הלוהטת של "מיס לגוט", ואני הדגמתי לו איך אני מצליח לשנע המונים לכיוון החנות "ללין" בעת מבצע על קרמי הידיים. אני אפילו זוכר שהוא הביט בי, במבט הקולנועי שלו, כשסיפרתי לו שמשפט המכירה שלי הוא: "העור שלך לא ייראה אותו דבר". ואז, כנראה, נדלק בו הניצוץ לעשות את הסרט "סקין", והשאר היסטוריה. 

אם כן, גם אני יודע לקחת חלק בספורט הישראלי של התנפלות פטריוטית על כל דבר גדול שקורה בעולם כי מישהו מפתח תקווה קשור אליו. אבל בואו נודה באמת: זה מוזר, מיותר, פרובינציאלי ומטופש.

 החללית הישראלית הראשונה. צילום: רויטרס החללית הישראלית הראשונה. צילום: רויטרס

 

הנציג הבולט ביותר של התופעה המקומית הזאת הוא כמובן עודד בן–עמי. נדמה שבכל פעם שישראלי קוטף פרס או כובש פסגה חיוכו נפרש על עוד אינץ' במסך, וראשו תופח בסנטימטר נוסף ומאיים להתפקע ולנתץ את זגוגית הטלוויזיה. עליו כבר מאיים האיש שמעולם לא נצפה ברחובות ישראל, גיל–תמרי–וושינגטון, שנצפה קופץ כתיש כשהעגלה הישראלית התרוממה לירח, וזורח כזוהר הצפוני כשגיא נתיב אמר "לילה טוב, ישראל".
 

צריך לשאול כל אדם גאה בישראל: על מה ולמה? מה הקשר שלך, יעקב מראשון לציון, לחללית? אתה מתגאה בה כאילו הייתה בתך הבכורה שסיימה דוקטורט בטכניון. מה עשית למענה? חישבת את מסלולה, עזרת בבנייתה? הרי אתה אפילו לא טורח להרים את הראש לירח כשהוא מלא. 
 

ואת, סימה מרמת גן, מדוע לבך מנתר כשאת רואה את הזכייה של גיא נתיב או כשגל גדות מתראיינת בלייט נייט אמריקאי? ליווית אותה לאודישנים, תמכת בה ברגעים הקשים? ומה אתה, עמוס מנס ציונה, כולך מאושר מכל איפון של שגיא מוקי? תאמין לי שלמוקי לא אכפת ממך, וגם לא מהגאווה הפתטית והלא רלוונטית שאתה חש כשהוא עולה לקבל מדליה. 

בכל זאת, הצבענו
 

אזרחי ישראל היקרים: אנחנו לא קשורים. בואו נחזור להתעסק בכישלונות האישיים שלנו, ולא בהצלחות המטאוריות של ישראלים שאנחנו לא מכירים. ההישג היחיד שאולי הייתה לנו השפעה עליו הוא הזכייה של נטע ברזילי באירוויזיון. כי בכל זאת, הצבענו, הרמנו את המסך, טסנו לליסבון, תמכנו ועודדנו. לפחות חלקנו. 
 

ועל הגאווה הזאת אנחנו עוד נגבה את המחיר מכל אומות העולם באופן מלא ומופקע. זה כבר התחיל בקביעת עלות הכרטיסים לאירוויזיון, שנעה בין 1,150 ל–2,000 שקלים לערב עצמו, והמחיר לצפייה בחזרה עומד על 500 שקלים. יגיד לעצמו התייר, עזוב חזרה, תן לי רק לצפות בבאלנס, או אפילו פחות מזה, אני אסתפק בלראות את הנציגים יורדים ממונית ונכנסים לאולם. 
 

וסביר שזה רק האקורד הצורם הראשון. בחודש מאי, כשעשרות אלפי אירופים יגדשו את הארץ, ובעיקר את תל אביב, אני צופה את תרחיש האימים הבא: בעלי עסקים יחככו ידיהם בהנאה ויתחרו ביניהם מי עוקץ יותר תיירים ומי עושה עליהם סיבוב, לעתים ממש מילולית. נהגי מוניות יסיעו את התייר התמים מהטיילת לגני התערוכה דרך אשדוד. בעלי קיוסקים ימכרו בקבוק מים מינרליים ב–52 שקלים, בעלי מסעדות יקפיצו מחירים, בתי מלון יקבעו תעריפי שיא, ובחופים יגבו מחירים מטורפים עבור כל דקת ישיבה על שרפרף בצל, כי ככה זה אצלנו: כשאנחנו גאים, כל העולם משלם.