"אני רוצה לראות בעיניים שלי שהיא צריכה", אמר בן זוגי כשביקשתי ממנו, כמו בכל כמה חודשים, לקחת שקית עם מצרכים ולהניח על דלתו של הנזקק. הפעם הייתה זו אישה, אם חד–הורית שגרה כמה בלוקים מדירתנו. בפוסט קצר בפייסבוק כתבה שכבר חודשים פרודהּ לא משלם מזונות, ומכיוון שהיא מרוויחה מעל 4,000 שקל בחודש, היא איננה זכאית להבטחת הכנסה או לכל עזרה אחרת. עוד המשיכה וכתבה שלא חשבה שתגיע למצב הזה, וכבודה, שתמיד הלך לצדה כשראשו מורם והאגו מלווה אותו בצהלות שמחה, כמו עזב אותה ברגע שילדיה שבו מן הגנים המסובסדים רעבים, ומלבד כמה כפות של אורז לא היה לה מה לתת להם.

כסף היא לא ביקשה, אוכל כן. מוצרים יבשים, בשרים, משקאות ממותקים וכדרך אגב, הוסיפה, אם יש אמא שסגרה את הבאסטה ולא מתכוונת להביא עוד ילדים לעולם ורוצה במקרה להיפטר מבגדי ילדיה במידות 3 עד 5, היא תשמח לאסוף אותם אליה. המראה או העונה שאליהם הם משויכים פחות רלוונטיים, היא תסתדר עם מה שיש.

לבי נכמר, ואיך אפשר שלא? היה זה במוצאי שבת, אני ובעלי בדיוק שלקנו את תכולת מוח העצם האלוהי מתבשיל הבשר שהכנתי לשישי ותכננו לאיזו גלידרייה ניסע כדי להתחיל את השבוע במשהו מתוק. להגיד שחיינו סוגים בשושנים? זו תהיה גוזמה ספרותית, בשבוע הקרוב אסע ברכבות מצפון הארץ ועד דרומה כדי להרצות, בעלי חוזר כל יום עם סימן אחר על גופו משרשרת שממנה נחתך בעבודתו, דבק חם מדי או קאטר שנסגר מוקדם מדי, לשנינו יש אי–אלו דברים מן העבר שעדיין שוקלים כמה קילו נכבדים, ולא תמיד מצב הרוח מרומם ורומנטי כמו שניכר לא פעם מכתיבתי.

ובכל זאת, המקרר והארונות מלאים, כי זו חרדת הקיום שלי - אם אלו ריקים, נפשי ריקה ועצובה, אם מלאים הם, כל השאר יכול להסתובב סביב עצמו 200 פעם ולא יהיה אכפת לי. אינני פילנתרופית גדולה, שכן אין לי הפריווילגיה להיות כזו, אבל עיני לא ייעצמו וכל גופי יכאב, אם אדע שבמרחק שש דקות הליכה מביתי יש ילדים הנכנסים אל המיטה כשבטנם מקרקרת ואמם דומעת.

***

אחרי שפניתי אל אותה האישה, טלפנתי אליה. היא לא פצחה בשיחה על נסיבות חייה ומה הביא אותה לבקש אוכל לילדיה. למעשה, אפשר לסכם את המילים שאמרה ב"תודה", "סליחה" ו"איזו בושה". השעה הייתה כבר תשע בערב. קולות הבדלה מהרב השיכור שגר מעלינו ונזכר לברך שעה אחרי כולם כבר נשמעו: "לנר ולבשמים נפשי מייחלה, אם תיתנו לי כוס של יין להבדלה", זימר, ואשתו, המתפקדת גם כוועד הבניין, ענתה לו כמו בכל שבוע "קיבלת מספיק יין בשישי".

בדרך כלל אני צוחקת, הפעם קולה החנוק של האישה מהעבר השני של הקו לא אפשר לי. "לקראת עשר כבר תלכי לישון?", שאלתי. "לא, אני ערה", ענתה, "אבל אל תמהרו, אפשר גם מחר, באמת, אני לא רוצה להטריח", התנצלה שוב, בפעם המי יודע כמה באותה השיחה. "בעלי יגיע, באיזו קומה את גרה?", שאלתי. "רביעית ואין מעלית, סליחה", שוב התנצלות.

ניתקנו את הטלפון. קמתי מיד מהספה שכבר קיבלה את צורתי והלכתי אל מגירת השקיות, הוצאתי שלוש שקיות בד גדולות, ניגשתי אל המקפיא והתחלתי להוציא ממנו דברים. בשקית אחת חזה עוף, בשר טחון וכמה פיצות קפואות. בשקית השנייה דברי חלב סגורים, מעדנים ושלוש שקיות שוקו שאני מקציבה לעצמי בכל שבוע (אומרים שזה מלא בסוכר, אחרת הייתי מקציבה לעצמי תריסר). בשקית השלישית הכנסתי כמה חטיפים, בקבוק יין (כי יין משכיח כל עצב) וכמה שקיות הפתעה שנשארו לי מחגיגות שמחת תורה בבית הכנסת של אבי.

"את בטוחה שהיא לא מתחזה?", שאל שוב בן זוגי ולא בכדי. פעם תרם מאות שקלים לזקן ערירי שהתגורר בסמוך אליו, שילם לו חשבונות חשמל ומים ואף לקח אותו לארוחות בוקר בכל שישי. לימים התברר שהזקן הערירי הזה מפוצץ בכסף, אם אוכל להשתמש בשפת רחוב, ובצעירותו אף נאשם לא פעם בהונאות ובהתחזות. מאז, הטראומה רודפת. "תעלה אליה, דפוק על הדלת", אמרתי לו, "אבל בשום פנים ואופן אל תבייש אותה ואל תיכנס".

אחרי שנתן לי הבטחה, ירדנו שנינו למטה, העמסנו על האופנוע שלו את השקיות וצחקנו כשזו מהוועד צעקה על הרב השיכור שגם את ההבדלה הוא מחלל עם היין שמוסיף לגביע בכל רגע. בן זוגי נסע, ואני עליתי הביתה להתלבש ולהחליט איזו גלידה אבחר הערב בגלידרייה.

***

כמה ימים לפני חתונתי ביקש חברי, עו"ד בני דון יחיא, שאפגש איתו. כששאלתי "למה?", ענה "כי נמאס לי מהפייסבוק שלכם, אני כותב על פרשות השבוע, על זוגיות, אהבה ורחמנא ליצלן גם על גירושים, ואין לי לייקים כמו שלך יש!". כמובן שנעתרתי ונפגשתי איתו, הוא הגיע עם שי צנוע, כמה מספריו וחבילת קרמים ריחניים לכלה המיועדת. "לא היית צריך", הודיתי לו בלי להביט בעיניו. שם מותג הקרמים היה יוקרתי מדי מכדי להזניח אותם כל כך מהר. אחרי שסיפרתי לו איך מקדמים דברים דרך הפייסבוק, קצת על אלגוריתם ואיך אוספים קהל יעד, ביקשתי ממנו שיספר לי סיפור מעניין ויחד נכתוב אותו ונפרסם ברשת על פי הכללים שנתתי לו.

רצה האלוהים ובטרם החל בני לספר את סיפורו, בא אל שולחננו איש זקן, בידיו המון צעצועים, מכוניות מדליקות אורות ומשמיעות מוזיקה, בובות רוקדות ומיני גיטרות קלאסיות לילדים בעלי שמיעה טובה. "תקנו ממני", ביקש. אני, יש לומר, התעלמתי, שכן למי אקנה? אבל בני נעתר, שלף שטר מכיסו, לקח כמה צעצועים ונתן למוכר, גם כשבא להשיב לו עודף, סירב בני ובירך אותו בחיים טובים. בלעתי רוק. "אתה משוגע", אמרתי לו, "זה עולה עשירית ממה ששילמת".

"את כותבת את הסיפור?", התעלם מדברי והחל בסיפורו תוך כדי הקלדתי: "כשהייתי ילד, אמי סיפרה לי על הוראה של חז"ל: כשאתם נותנים כסף למקבץ נדבות שבא וידו פתוחה, אל תניחו את השטר או את המטבעות לתוך ידו. הוא נחות, הוא נמצא בשפל, ידו מושטת מלמטה, כמו בתחינה, והוא חש בושה נוספת שידו של נותן הנדבה גבוהה מידו. הסדר צריך להיות הפוך, הסבירה לי אמי:

הנותן מניח את השטר בידו, והעני מושיט את ידו מלמעלה ונוטל. כך הוא ירגיש, לפחות עכשיו, שהוא לא נחות, שהוא נמצא ולו לרגע מעל למעניק הצדקה".

"כמה יפה זה", עצרתי את שצף דיבורו והחלטתי שאאמץ זאת גם אלי. כשסיימנו לכתוב ושחררנו את הפוסט אל הפייסבוק של בני, הוא גרף תוך זמן קצר כמה מאות לייקים, בזכות וגם קצת בחסד. אחר כך התבדחנו על כך שאני נפגשת עם עורך דין מומחה לגירושים טרם חתונתי, ונפרדנו בחיבוק.

***

בן זוגי שב הביתה, פניו היו חיוורים מן הרגיל ומצב רוחו ירוד. "נו? היית אצלה? היא ראתה את שקיות ההפתעה שהכנסתי?", שאלתי.

הוא התיישב על הספה, חיבק אותי ואמר, "מחר נקנה לה עוד כמה דברים, בסדר?".

"בסדר", עניתי לו ולא הוספתי.

באותו הערב לא נסענו לקנות גלידה, ישבנו חבוקים על הספה ושמענו את זמירות הרב השיכור, גם הוא התפלל לריבון העולמים ש"את כּסְפֵּנוּ יַרְבֶּה כַּחוֹל וְכַכּוֹכָבִים בַּלָּיְלָה", ואם לא כסף, אז לפחות שיאזין לקולות קרקורי הבטן מן הבתים החשוכים והדלים ויניח שק גדול של אוכל על מפתן כל אחד מהם.