על בחירות 2019 שורה רוח של אקראיות. אחד, בני גנץ, התגלה לפתע כראש ממשלה בפוטנציה. לפני שנה־שנתיים עוד הייתם אומרים שמקום שני במפלגה בינונית יהיה מכובד מספיק בשבילו. אבל עכשיו – אולי לרגע, אולי לשנים – הוא המלך. 


למה דווקא גנץ? למה לא לפיד, או אשכנזי, למה לא לבני, זוכרים את לבני? למה לא ברק, או גבאי. למה? כי ככה יצא. זה עניין של עיתוי, של כוכבים שהסתדרו. עניין אקראי למדי. גם ניצחונו של גנץ בבחירות הקרובות אקראי במידה רבה. גם הפסדו. בוודאי שזה לא תלוי רק בו או במעשיו. אם כחלון כן או לא יעבור את אחוז החסימה, זה יקבע. אם ליברמן יעבור. אם יירד גשם שוטף. ומי יודע מה מאלה יקרה. ומי ידע מה יקרה כאשר הועלה אחוז החסימה. היו שחשבו שיבלום את הערבים – אז הם זכו במושבים יותר מאי פעם. היו שחשבו שיסייע לגוש הימין – ותראו את גוש הימין. 
 
האדם עושה תוכניות, ואלת האקראיות צוחקת. כדאי לזכור זאת בימים הסוערים של טרום־בחירות. אם גנץ ינצח, זה לא הופך אותו לגאון. אם נתניהו יפסיד, זה לא סימן שעבר זמנו. רבע אחוז חסימה יכול היה לשנות את זה. חודש אחורה או קדימה היה יכול לשנות את זה. החלטה של גבאי לא לזרוק את לבני הייתה יכולה לשנות את זה. 
 
נסים ניקולס טאלב, שמרבה לעסוק באקראיות, הציע באחד מספריו את עקרון האנטי-שבירות. זה העיקרון הקובע שאין טעם לנסות לחזות את טלטלות העתיד במדויק – מוטב לעסוק בעיצוב מערכת שהטלטלות מחזקות אותה. ובכן, האם גנץ ורשימתו מוכנים לטלטלה הצפויה להם אם יעלו לשלטון? צריך לקוות שכן. אבל לא בטוח. קל להחזיק את יעלון ואת ביטון יחדיו כשאין צורך לקבל החלטות. קשה יותר כשהמציאות מחייבת תשובות: כן או לא לגייס חרדים, כן או לא להכניס לקואליציה את מרצ, כן או לא להעביר עוד כסף קטארי לעזה. גנץ היה רמטכ״ל. זה תפקיד אחראי וחשוב, שיש מעליו בעל בית. ראש הממשלה צריך לקבל החלטות לבד.

ומה עם הליכוד, האם הוא מוכן לטלטלה הצפויה לו אם יפסיד את השלטון? נדמה שבמקרה הזה התשובה ברורה יותר: הליכוד כבר הוכיח יכולת להתאושש ממכות. ומה עם הקואליציה, האם יש קואליציה שמסוגלת להעביר את ישראל בשלום במסע החתחתים של השנים הקרובות? אם יש כזו, מערכת הבחירות לא מעידה עליה. לגנץ אין קואליציה בלי הליכוד או החרדים. שספק אם יישבו עם מרצ, ולא רוצים את לפיד, שמצדו לא רוצה את הזועביז, אבל אולי יזדקק להם לגוש חוסם. שלא לדבר על הליכוד, שאם תצא לו קואליציה היא תהיה כמו הקודמת, רק רעה יותר. עם כמה כהניסטים, וראש ממשלה בחקירה, והרבה כעסים שהצטברו ומאבקים לקראת קרב הירושה.
 
כנראה שאלה בחירות בלי הכרעה ברורה בעד או נגד משהו. בחירות של אישיות ושל מזל. לפעמים, כך נוצרת היסטוריה. המזל של מפלגת העבודה בבחירות 1992 גלגל לפתחה של ישראל את תהליך אוסלו. על חודם של כמה אחוזים. המזל של נתניהו בבחירות 1996 הזניק אותו לעשר שנות דומיננטיות בזירה הפוליטית. על חודם של שברי אחוזים. יכול להיות שבלי ביבי לא היה ברק, ולא הייתה נסיגה מלבנון. יכול להיות שבלי ברק לא הייתה אינתיפאדה, ולא אריאל שרון. יכול להיות שבלי שרון לא הייתה התנתקות, ולא רקטות מעזה. הבוחרים של ברק לא הצביעו בעד אינתיפאדה, ואלה של רבין לא בעד אוסלו. גם הבוחרים של נתניהו וגנץ לא מצביעים בעד משהו. אבל הוא בכל זאת יקרה. כדאי לזכור את זה, ולפתוח מטרייה עד שיעבור מבול הנאצות, ההבטחות, התחזיות, הסלידה והזעם. כן, בחירות הן תמיד דבר חשוב. אבל בהשפעתן על המציאות לא כדאי להגזים.