1. לא זוכר בדיוק מדוע ובאיזה הקשר נתפסתי השבוע לרגע אחד של דז'ה וו סביב רצועת עזה. נזכרתי בדצמבר 2008, חודש לפני הבחירות לכנסת. ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט נתון בחקירות ומודיע שלא יתמודד שוב. שרת החוץ ציפי לבני, שרצה בראשות קדימה במקומו ונמצאת בתוך קמפיין בחירות, מבקשת להגיע להסדר והסכמות. ושר הביטחון אהוד ברק בראשות העבודה רוצה גם להפגין כישורים של "מר ביטחון" וגם לחתור לשלום ולהסכם וליהנות מקולות הערבים בבחירות (אגב, זה לא דבר פסול). 
 
מולם, אז בראשות האופוזיציה, "אזרח מודאג" שכתב ספר על הדרכים להילחם בטרור, וכל שהוא מבקש אז מהבוחר הוא לקבל הזדמנות כדי להראות איך מטפלים ברצועת עזה. 
 
גם בצד השני המצב היה די דומה להיום: הפיוס הפנים־פלסטיני מתאדה, אין כסף למשכורות, חמאס נזקק להישגים, וכך נקלענו לעופרת יצוקה בתוך חודש של בחירות, דבר מאוד לא מומלץ לצבא, למדינה ולאזרחיה.  
 

צריך להשקיע הרבה מאוד מאמצים כעת והרבה תבונה וחשיבה מחוץ לקופסה כדי לוודא שלא נגיע לסבב לחימה בתקופת הבחירות, ובעניין הזה אני שם נפשי בכפי ואומר שאני די סומך על בנימין נתניהו. שיקוליו בהפעלת כוח צבאי היו תמיד ענייניים ואחראיים, ויש לקוות שכך זה יימשך, גם כשהוא נתון בחקירות ובגבו לקיר.
2. נשאלתי השבוע לא מעט על "תמלילי אשכנזי", שצפו ועלו שוב לקראת הבחירות ולאור הצטרפותו למערכת הפוליטית. אף על פי שדי נמאס לי לעסוק בעניין הזה עשר שנים אחרי, ובתום חקירות של מבקר המדינה והמשטרה שלא מצאו דבר פלילי או אסור, אבל מסבירים לי שיש כאן "היבט ציבורי", וייתכן שזה נכון. 
 
אז בלי להתעלל בכם, קוראי היקרים, ולהחזיר אתכם לפרשה ההיא, רק אזכיר את העובדה כי בהנחיה ובאישור חריג וחסר תקדים בתולדות המדינה, אישר הפרקליט הצבאי לשעבר דני עפרוני לתמלל כ־260 אלף(!!) שיחות טלפון של הרמטכ"ל גבי אשכנזי מכל ארבע שנות כהונתו, באמצעות כ־20 קווי טלפון שונים בלשכה. אל כמות השיחות הללו הצטרפו הקלטות נפח מפגישות אישיות וקבוצתיות במשרד ובחדרי הדיונים וכללו שיחות מבצעיות, מודיעיניות, שיחות רקע עם עיתונאים, שיחות עם אלופים וקצינים, שיחות רכילות עם חברים ובני משפחה, שיחות אישיות ופרטיות וגם שיחות כעס וזעם. למעשה, גבי אשכנזי היה עירום ושקוף ללא ידיעתו במשך ארבע שנים שבהן עסק בשיקום הצבא ממלחמת לבנון, בהכנות קדחתניות לתקיפה באיראן, בתקיפת הכור בסוריה, בהכנות לקראת עופרת יצוקה ובניהולו ובהתמודדות עם משט "מרמרה". לכל אלה נוספו מריבה ותחרות נוראית עם לשכת שר הביטחון.
 
נסו רק לרגע לדמות את עצמכם מוקלטים ככה ארבע שנים. תוסיפו לזה שאשכנזי הוא גולנצ'יק ומושבניק שלא עבר קורס לדיפלומטיה ולא קורס לנימוסים והליכות של חנה בבלי, והוא מדבר "צברית מדוברת".
 
אינני עומד כמובן מאחורי כל מילה וכל משפט, אבל שימו עצמכם לרגע במקומו, ותחשבו אילו משפטים אפשר היה להוציא מארבע שנים שבהן אתם מוקלטים בכל יום ובכל רגע, גם על החברים לעבודה, גם על הבוס וגם על חברים ואחרים. לא מומלץ. בחיי.
3. כמה מילים על "הקופה הירוקה" שיצרו לעצמם חלק מראשי הערים על חשבון הנוף והעצים ושמחליפה מבלי שנרגיש את "הקופה הכחולה" של קק"ל שעליה גדלו והתחנכנו. רמי (השם המלא שמור במערכת) הוא חבר ילדות שלי, והוא בענייני עצים: עקירה, נטיעה, העתקה. רמי הוא איש אדמה, אוהב נוף ונוי ויער, והוא הקדיש לזה את חייו.
 
בשבוע שעבר הוא סיפר לי על תופעה חדשה שהולכת ומתגברת, ונשמע לי מיואש, על סף בכי. רמי מספר שעל פי החוק (או התקנה), כל קבלן ויזם שנאלץ לעקור עצים בגין בנייה חדשה, פינוי־בינוי, סלילת כבישים ומגרשי חניה - נדרש לשלם לעירייה המקומית "פיצוי נופי" (כופר) של ערך העצים, בסכומים שיכולים להגיע עד לעשרות אלפי שקלים לכל עץ. כן, ממש ככה. בגין הפסד הנוף. 
 
על עקירה בגבעתיים שילם היזם לעירייה 35 אלף שקל ובמקרה אחר 85 אלף שקל על חמישה עצים אחרים. וכך בנהריה, ברמת גן, ביבנה ובמקומות נוספים. רק רון חולדאי ועיריית תל אביב מכבדים את העצים ומעתיקים אותם לאתר חלופי.
 
רמי מספר לי שפעם העיריות תמכו בהעתקת העצים מנקודה מסוימת שבה חייבים לעקור אל אזור אחר, כדי לשמר את העצים ואת הנוף, אך מאז שגילו הרשויות את מקור התזרים החדש והקל, הן מוותרות על העצים ומעדיפות את "הפיצוי הנופי" שמכניס לקופתן סכומי כסף לא מבוטלים. גם אם הקבלן רוצה להעתיק את העץ למקום חלופי, העיריות משכנעות אותו שלא כדאי. וכך, נכחדים כאן סוגי עצים כמו פיקוס ואחרים ומשמרים רק עצי זית, שקמה וחרוב.
רמי בוכה עם העצים ועם התושבים, וביקש ממני להביא את העניין לידיעת הציבור. אז הנה הפנייה שלי למשרד להגנת הסביבה, לקרן קיימת לישראל ולמרכז השלטון המקומי - אנא עשו סדר בעניין וחפשו לכם מקור הכנסה אחר חוץ מכריתת עצים ותיקים והשמדתם.
4. כבר שבוע שאני מתהלך על קביים. בשישי בערב מעדתי במדרכה שמחוץ לביתי בקיבוץ ורגלי התעקמה. לאחר שעות ארוכות של כאב הובלתי אחר כבוד לחדר המיון של הלל יפה. לאחר צילום בישר לי ד"ר נור, האורתופד, שיש לי שבר במסרק 5 בכף הרגל וגיבס אותי. המזל הוא שזה ברגל שמאל, ואפשר איכשהו לנהוג, אך חוסר המזל הוא שאי אפשר לדרוך על הרגל וצריך קביים. אז כבר שבוע שאני מדדה לי ונחשף לעולמו של אדם נכה, לקושי בהליכה, להזדקקות למעליות, למרחק מהחנייה למעלית, מהחשש לפספס את המעלית, מהקושי לשבת ומהקושי לקום, ולכל אלה תוסיפו את המקלחות והלבוש, רגל אחת בנעל והשנייה בגבס.
 
אמא שלי, לאה היקרה, טוענת שמישהו עשה לי עין הרע, כי אני מופיע הרבה בטלוויזיה. אחרים אמרו שזה עונש, כי אני מבקר את נתניהו בפומבי, ולא במקרה נפגעתי דווקא ברגל שמאל. יש עוד המון הסברים, אבל אני ממשיך לדדות ולחכות ליום שאחרי.
5. היות שזו הפעם הראשונה שאני בגבס, אז הייתה זו מטבע הדברים גם הפעם הראשונה שביקרתי בסניף יד שרה בחדרה. הגעתי לשאול קביים, ואת פני קיבלה חבורה מדהימה של מתנדבות ומתנדבים ובראשם רפי להב, שהיה בעברו מנהל בנק לאומי בחדרה. "אני קורא אותך באדיקות ב'מעריב' בכל שבוע. האם תוכל לכתוב בשבוע הקרוב למרות הגבס?", שאל, ואני עניתי: "בטח, רפי, בטח שאכתוב. ולא רק שאכתוב, אני אפילו מקדיש את הטור הזה לך ולכל המתנדבים המדהימים בסניף יד שרה בחדרה, בתוספת ברכת תודה ושבת שלום".

שבת שלום.
avi@bnayahu.com