אלכס ג׳ונס הוא איש תקשורת אמריקאי פרובוקטיבי רב־השפעה, שמחולל שערוריות באופן סדרתי. השבוע שמעתי אותו כשהתארח בפודקאסט של ג׳ו רוגן. רוגן הוא סטנד־אפיסט, מגיש ושדרן הבית של שידורי ה־UFC - ענף של קרבות זירה אכזרי ופופולרי במיוחד - שהפך לאחד האנשים המשפיעים בארצות הברית בעקבות הצלחת הפודקאסט שלו, שאליו התמכרתי לאחרונה.

 

ג׳ונס נתן הופעה מרשימה וכובשת. זעם, כעס והומור התערבבו אצלו זה בזה לאורך כל המשדר. להג, תוכחה ודרמה קלחו מפיו בשילוב קרקסי מהפנט. יודע לעבוד האיש. כשהוא מיוזע ויורה מילים בקצב מבהיל של מטיף אחוז דיבוק, הוא מזגזג בין מידע אמיתי ושקרי, עד שקשה להבחין מה מציאות ומה קשקוש. בשורה התחתונה, המוטו המרכזי שמנחה אותו הוא שישנם גורמים שרוצים להרוס את העולם ולהשתלט על חיינו, ולמזלנו הוא - לוחם צדק כמעט מיתי ויחיד - מנסה לחשוף את האמת בכל מחיר. 
 

לדבריו, כוחות הרשע הללו מאוגדים, זדוניים ורומסים את כל הנקרה בדרכם. לתוך המשוואה הזו הוסיף תיאוריות שמציתות את הדמיון, ובמרכזן מעשייה על תקשורת מסיתה ומונחית מטרה, קונספירציות אדירות שמרסקות את התודעה, והטעיה בלתי פוסקת. 
 
הוא סיפר בין השאר על נשים שעברו הפלה בשלב מאוחר של ההריון ובסיומה העוברים הושארו חיים והועברו לקליניקות סיניות שנמצאות על אדמת ארצות הברית לטובת מכירת איבריהם במיליוני דולרים. עוד תיאר כיצד מדענים הדביקו ביודעין אזרחים במחלות מין כחלק מניסוי סודי של הממשל האמריקאי. הוא סיפר איך אפשר לדלג בין ממד אחד לאחר בעזרת סמים, פירט איך לשלוט בילדים אמריקאים בסיוע טלפתיה, חשף הכלאות שנעשו בין בני אדם לבעלי חיים, סיפר על יחידות עילית בצבא הישראלי, שחייליהן נדרשים לגדל ולחסל גורי כלבים כחלק מהכשרתם, ועוד שלל עלילות שומטות לסת. 
 
מה שנשמע כבידור טוב ומאתגר, התפתח באופן מוזר כשג׳ונס קידם באגרסיביות רעיונות מבהילים, שלפיהם כדור הארץ שטוח ויש לחקור אותו בהתאם, ושהטבח המחריד בבית הספר סנדי הוק לא היה ולא נברא. כוחו רב כל כך, עד שהורים שילדיהם נרצחו באותו אירוע טרגי היו נתונים למתקפה מצד ציבור שסבר שמדובר בשחקנים שנשכרו למלא תפקיד, כחלק ממהלך מתוזמר, שכל מטרתו לשנות את חוקי הנשק בארצות הברית. מאוחר יותר ביקש ג'ונס להבהיר את דבריו, אבל הנזק כבר נגרם. 

הטבח בארה"ב. צילום: רויטרס

 
הבעיה עם האדון המכובד הזה היא שחלק מהדברים שהוא אומר נוגעים בעובדות ובמחלוקות אמיתיות שראויות למחשבה, ואלו למרבה הצער מעובדות לתוך רטוריקה שמוציאה מהקשר, מעוותת ומסלפת וניזונה מפרנויה אפקטיבית, שבמרכזה החשש שיש מידע אקוטי שנמנע מאיתנו ואנחנו חייבים לדעת אותו. 
ועכשיו אלינו. ראש הממשלה מתכתב כבר תקופת מה עם טכניקות דומות. זה עבד עבורו בסרטון הערבים נוהרים לקלפיות בבחירות הקודמות. לאחרונה יצא בקמפיין חריף נגד התקשורת. לדבריו, היא הניעה את היועץ המשפטי לממשלה לפעול. בציוצים נוספים שקראתי היו שאף הרחיקו לכת וטענו שהתקשורת מגינה על בני גנץ, פועלת לטובתו ומסתירה חלק מהאמת על המועמד המסקרן. 
 
במסגרת אחד הפרויקטים שערכתי בשנים האחרונות שוחחתי עם אדם בכיר מאוד בגוף תקשורת מרכזי בישראל. הוא אמר לי און רקורד שיש עיתונאים שלא אוהבים את בנימין נתניהו, ובהמשך - אוף רקורד - ציין שהסיקור היה לא פעם מגמתי. זוהי הנקודה שעליה מתבסס ראש הממשלה. אגב, עד היום יש גורמים בתקשורת שלא אוהבים את נתניהו ומסקרים אותו באופן לא אובייקטיבי. מכאן אולי נובעים הלחץ והרצון של ראש הממשלה לפעול בלי הפסקה ולהשפיע בענייני התקשורת, מה שייתכן וייחתם בהרשעה פלילית. 
 
את האמת הזו לוקחים וטובלים בשלל טיעונים מבלבלים ומטעים, שלפיהם התקשורת בכללותה משקרת ופועלת להפלת נתניהו ובמקביל מעצימה את המתחרים. אבל בחייאת, אם היה לי או ל־99% מהקולגות שלי בתחום מידע מטורף על גנץ, היינו מסתירים אותו? בחיים לא. ראה את העליהום שעושים על יאיר לפיד בכל פעם שהוא עושה פדיחה שבה מעורבבות עובדות ושגיאות. 
 
העיסוק בנתניהו לא פוסק, כי הוא מעניין. ביבי מייצר אש ופרשיות פוליטיות וגם בביתו שמח נון־סטופ. כל זה תמיד שווה רייטינג. האם המדיה אובייקטיבית? ברור שלא. האם הפרסומים על אודות נתניהו נכונים? ברובם נדמה לי שכן. האם גנץ מעניין כמו ביבי? לחלוטין לא. ואם יש למישהו מידע סודי עליו, שלחו אלי. מבטיח שנטפל בו. הגיע הזמן להניח לחפירות על תקשורת סלפנית ועל מזימות אפלות. פה זה לא אמריקה.