אנחנו תקועים. זו האמת. תקועים במבוי סתום. אסור להגיד את זה, כי אנחנו בעיצומו של תהליך דמוקרטי, והעם מתחבר לעצמו והולך לבחור את הנציגים שלו לכנסת, אבל בתכלס אנחנו תקועים. 

נתחיל עם הפוליטיקה. המספרים לא מתחברים. על פי כל הסקרים שנעשו בשבועיים האחרונים, אף אחד מהמועמדים לא יצליח להרכיב ממשלה יציבה. בנימין נתניהו לראשונה בעשור האחור מפגר בסקרים אחרי גוש המרכז ועדיין מצליח באופן מדהים לשמר את כוחה של מפלגת הליכוד, אף על פי שהוא רץ מול הגלקטיקוס של צה"ל פלוס יאיר לפיד פלוס כתב חשדות נוראי, מביך ומגעיל נגדו. 
 

הוא יצליח להרכיב ממשלת ימין שתלויה על בלימה רק באמצעות רוח רעה שתכניס את יורשי כהנא לכנסת. זו תהיה ממשלת האין ברירה הכי חמוצה ולחוצה שהייתה כאן אי־פעם. סוד כוחה והדבק שלה יהיו האין ברירה והחשש לאבד מוקדי כוח. היא תהיה מורכבת מאוסף של מנהיגים שלא מסוגלים להסכים על כלום חוץ מעל התיעוב הסמוי לראש הממשלה החדש־ישן לצד הערצה ליכולת הפוליטית שלו. 
 

בראש קואליציית הימין יעמוד נתניהו, רדוף על ידי שלושה אישומים קשים, בכפוף לשימוע, אחד מהם על שוחד. יעמדו נגדו עדויות מפי המעגל הכי קרוב אליו, ויהיו ההמחאות, הכסף המזומן, האובססיה, החוב לבן הדוד והדחף לטהר את שמו באמצעות ניגוח וחיסול אישי של כל מי שמעורב כאילו בתרגיל להפיל אותו.  
 

נתניהו תקף את פרקליטת מחוז תל אביב ליאת בן ארי אבל מגן על מיכאל בן ארי, תומך כהנא, שקורא לטהר את הארץ מערבים לא נאמנים. משה כחלון יצטרך לבלוע לא מעט מיושרתו כדי לשבת עם נתניהו בקואליציה, נפתלי בנט מתכנן סחר קשה ומיקוח נוקב אם רק יהיו לו מספיק מנדטים, אף על פי שמניסיון העבר ראינו שהוא קשוח מול כולם אך כפוף מול נתניהו. לפני שימוע ואחרי שימוע. 
 

המפלגות החרדיות אוחזות בכל כוחן בנתניהו ובתקציבי הענק שהן מקבלות ובחוק הפטור מגיוס הלא פופולרי. אבל ביניהן נמצא את אריה דרעי עם אישומים פליליים של רשות המסים ואת יעקב ליצמן, שמסובך בפרשה מביכה עוד יותר של התערבות למען מנהלת בית ספר שנדרשת למעצר על עבירות פדופיליה באוסטרליה. 
 

הימין הישן כולל את רפי פרץ הטרי מדי, שעוד לומד לשלוט בלשונו, את בצלאל סמוטריץ' הנחרץ והתקיף, שתקף את כחלון אף שראש מפלגת כולנו אפשר לתומכי כהנא להיכנס לליכוד ואולי להציל את נתניהו. וזה עוד הגוש הקל. 
 

קואליציית האין ברירה הזאת עשויה להחזיק מעמד בגלל הדבק הזה שבו כולם תלויים בכולם, אבל המשמעות היא שחופש התמרון של נתניהו יהיה צר מאי־פעם. הוא יצטרך לתרץ, לבלום ולהכיל. הוא יצטרך לשלם במזומן לחרדים. טוב, הוא כבר רגיל לזה. הוא לא יוכל לעשות שום מהלך לכיוון הסדר אזורי או פשרה מול הפלסטינים, והוא ידחף בעל כורחו לעימות מזוין בעזה, כשמעל ראשו עננת חשדות שתטיל צל על כל החלטה - כניסה לרצועה, נסיגה או המשך תשלום דמי חסות. 
 

הדגל הכחול־לבן 

מהצד השני מפלגת כחול לבן נמצאת במצב קשה עוד יותר. היא באמת תקועה. קודם כל, היא תקועה בשאלה מי היא ומה הכיוון שלה. כמפלגת סופרמרקט יוקרתי לכל אחד מחבריה יש דעה על המדף. ריח הניצחון כבר עולה באפה עם הישג פוליטי מדהים של 35 מנדטים על הנייר למפלגה מוזרה, שעד לפני שתי דקות לא הייתה קיימת, ועם מנהיג שהוא חלופה שפויה ומעט משעממת למציאות התוססת והכאוטית שהנהיג כאן נתניהו בעשור האחרון. 
 

כחול לבן תקועה כמו דגל. לא יכולה לזוז, רק להתנפנף. הגוש שלה כולל את העבודה על שלל בעיותיה, מרצ השמאלנית מדי וגוש המפלגות הערביות, שכל דיבור על תמיכתן הוא נזק אלקטורלי ופנטזיה קואליציונית. הם בונים על שני תרחישים: הראשון הוא שנתניהו לא יקבל את המינוי ויפקידו בידם את המשימה להרכיב ממשלה. במצב הזה הם מקווים שעצם המהלך ישנה את המשחק. ההתחייבות האוטומטית של מפלגות הימין הרכות לנתניהו תתמסמס, החרדים יחשבו מסלול מחדש, ואפשר יהיה להרכיב משהו. 
 

התרחיש השני הוא שנתניהו יקבל את המינוי אבל ייתקע בלי קואליציה. במצב החוקי הוא כבר לא יכול לעשות כלום, והכדור יעבור לגנץ ויאיץ את התהליכים שבתרחיש הראשון פלוס עוד אופציה. אופציית הפרידה. במקרה שגנץ ירכיב ממשלה, ואם יהיה פער גדול במנדטים לטובתו, הליכוד עשוי להחליט להיפרד מהמנהיג החשוד והמוערך. זה כרגע תרחיש קיצון. 
 

נתניהו הוא המנוע של הליכוד, והם תקועים איתו. בימים האחרונים עולה חשד שהקמפיין השלילי על שמאלניותו של גנץ מופנה יותר לליכוד מאשר לראש המפלגה. נתניהו מעדיף לתקוע את הליכוד בנתיב לאופוזיציה מאשר בדרך לממשלה עם גנץ. בקיצור, תקועים. 
 

אנחנו תקועים גם עם הסקרים, שהם כלי מדידה לא רע למגמות, אבל הרבה ממה שיקרה אחר כך תלוי דווקא במספרים הקטנים, במי שייכנס ומי שייצא, מי שיצליח לחמוק פנימה ומה יקרה לנאמנות שלו. אנחנו תקועים עם ניסיון להגדיר את הבחירות האלה כגורליות אף שלא ברורים ממש ההבדלים שנתניהו וגנץ מנסים לחדד. השינוי בגישה לפלסטינים, למשל, הוא בעיקר סמנטיקה ולא מהות ותלוי בגורמים רבים ולא רק בנו. בגזרה הביטחונית יש גישה די אחידה, ובכלכלה לא ברור אם יש הבטחות אמיתיות לשינוי כיוון, ובעיקר אנחנו תקועים עם סימנים להאטה במשק עד כדי מיתון. בשאר התחומים אין לנו בכלל כלים לבדוק מהם ההבדלים בין המועמדים. 
 

אנחנו תקועים עם בחירות אישיות אף על פי שהשיטה היא קואליציונית. ולמרות החגיגה לדמוקרטיה אנחנו מרגישים שנתקענו במסיבה שנמשכת יותר מדי זמן ואנחנו בעיקר רוצים הביתה. אבל אין רגע דל, אין רגע משעמם, אנחנו תקועים מול המסך, כי זו דרמת הריאליטי הכי טובה שאפשר ליצור. ויש גם עונה שנייה: הרכבת הממשלה, בתקווה שלא ניגרר לעונה שלישית: בחירות חוזרות.

tguvot@maariv.co.il