בלי בושה: כתב החשדות שניסח היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא מסמך שצריך לקרוא כמה פעמים. המסמך לא מתאר רק סדרה של עבירות פליליות. הוא מתאר מצב נפשי. אובססיה חולנית. אובדן מוחלט של שליטה עצמית, בושה, רסן כלשהו. סחרור הולך ומתגבר של משפחה שהשתכנעה שהמדינה רשומה על שמה בטאבו. ארכי־נוכל ערמומי, מתוחכם, שפיתח לכאורה שיטה לחיות על חשבונם של אחרים, תוך שהוא טווה קורים, משטה בעמיתים, מעלה ומוריד פקידי ציבור ומשרתיו תוך דריסה ברגל גסה של כל הנורמות, הכללים וההגינות הבסיסית המצופה ממנו.
 

הכל קשור, מתכתב ומשתלב בהכל: המתנות וטובות ההנאה הן חלק מתעשייה שהפעילה המשפחה שנים ארוכות, וכל זה קשור בקשר אמיץ עם ההשתלטות הדורסנית על התקשורת והמאמץ לרתום טייקונים, מיליארדרים ומקורבים למאמץ המשפחתי מצד אחד, תוך שהם מתוגמלים בדרכים יצירתיות ועל חשבוננו, מצד שני.
 

כתב החשדות הזה נוסח על ידי אחד האנשים שהיו הכי קרובים לאותו ראש ממשלה. החומרים שעליהם הוא מבוסס נאספו על ידי אנשיו של עוד אחד מהאנשים הקרובים שמונו על ידי אותו ראש ממשלה. כן, אני מדבר על אביחי מנדלבליט ורוני אלשיך. לאף אחד מהם אין קשר כלשהו ליישות השטנית המוכרת בשם "השמאל", שהייתה פעילה בפלשתינה־א"י במאה הקודמת. לאף אחד מהם אין אג'נדה נגד ראש הממשלה. אולי אפילו להפך. שניהם משרתי ציבור הגונים וישרים שהגיעו ספקנים אבל נאלצו להרכין ראש אל מול המציאות שנגלתה לעיניהם. אפס קצה של המציאות הזו, נגיעה רכה בקצהו של קרחון השחיתות הזה, מתגלים לעינינו בכתב החשדות.
 

במקום להתעטף בבושה, או לפחות בשתיקה, יצא ראש ממשלת ישראל להתקפה. אמצעי התקשורת השונים ספרו בתחילת השבוע את השקרים שכלל אותו נאום. נדמה לי שהרבה יותר קל לספור את דברי האמת הנדירים שנאמרו שם. בלי בושה הוא התנפל על משרתי ציבור, מיידה בהם צרור של הכפשות המורכבות ממצבור של מעשיות מומצאות או תפורות בתפירה גסה במיוחד, ואת כל זה הוא עושה באותה צדקנות מתבכיינת של מי שנרדף על דעותיו. הוא מטנף את הפרקליטה ליאת בן ארי. "לא ביבי לא חוקרים", הוא אומר, אף על פי שבן ארי היא זו שהכניסה לכלא ראש ממשלה בישראל (אהוד אולמרט). הוא מנסה להדביק לה סגירת תיק חקירה נגד ציפי לבני ערב בחירות, תוך התעלמות מהעובדה שלא היה מעולם תיק כזה ולבני לא הייתה חשודה מעולם בשום חקירה.
 

על פרקליט המדינה שי ניצן הוא טופל קשקוש הזוי אחר, שאכן נכתב בפסק דין בבית משפט שלום, אבל העובדה שפסק הדין במחוזי הפך את הדברים וביטל אותם לא הגיעה כנראה עד בלפור. הוא עומד שם ומשקר, ומשקר, ומשקר, אל מול תרועות ההמון. צריך להתרגל לזה.
 

רוח המפקד

המשטרה סיכמה תיק חקירה נוסף. קוראים לו, בטעות, "פרשת ביטן". יש בו 25 חשודים ושיטה מעוררת צמרמורת, החושפת איך הפכו החשודים האלה את עצמם למאכערים מתוחכמים, על חשבוננו. ביטן הוא החשוד העיקרי. תעשיית השוחד שייסד פעלה בין השנים 2011, עת היה סגן ראש עיריית ראשון לציון, ועד 2017. בשנתיים האחרונות הוא עשה את המיוחס לו כחבר כנסת ויו"ר הקואליציה. חשוד נוסף הוא ליכודניק בכיר אחר, ארנון גלעדי, המשנה לראש עיריית תל אביב וראש סניף תל אביב בליכוד. יחד בקלחת הזו נמצאת פעילת ליכוד בכירה נוספת, שחיברה בין המשתתפים השונים.
 

מי שמנסה לשחות בתעלות הביוב הללו מבין עד כמה הושחתה מפלגת השלטון שלנו. עד כמה איבדה את הבושה. מי שחושב שאין קשר בין הפרשה הזו לתיקי נתניהו, חי בסרט. הקשר הדוק, ברור, חמור ומדאיג. רוח המפקד מרחפת מעל תעשיית השוחד השלטונית הזו. היו זמנים שבהם חשודים בדרג הזה ירו בעצמם או ברחו מהארץ. בימים האלה הם ממנפים את מעמדם ועושים הון פוליטי על גבי האישומים המיוחסים להם.
 

תחשבו מה עובר בימים אלה על קציני וחוקרי המשטרה. מטילים בהם ספק. מסמנים אותם. מכנים אותם בשמות ומייחסים להם תיאוריות קונספירציה והפיכות למיניהן. תוך כדי חקירות, מנסים לפגוע בתנאי השירות שלהם (אמסלם והחמגשיות), מנסים לפגוע בתקציב המשטרה (להעביר אותו למשרד לבט"פ), פוגעים במפכ"ל ורומזים רמזים בעובי של ביטן על כוונותיהם ומזימותיהם השונות. במקביל, עובדים על חקיקה צרפתית או צפון קוריאנית שתאפשר לנחקרים ולפושעים לכאורה לחמוק מאימת הדין. גם בדיעבד. או לפחות להתבצר מאחורי חסינותם. כאילו המשטרה הזו לא חקרה ראשי ממשלה קודמים, כאילו ראש ממשלה ונשיא לא נכלאו, יחד עם שר אוצר, שר פנים ובכירים רבים נוספים. כאילו באמת כבר החליפו כאן את המשטר ומשחו מלך על ישראל.
 

על הרקע הזה, מה הפלא שכולם מגדירים את עצמם עכשיו כימין שפוי/פרגמטי/חדש? אביגדור ליברמן מדבר כבר חודשים על זה שהוא הימין הפרגמטי, הלא־משיחי, הלא־דתי, הענייני. הימין האמיתי של ז'בוטינסקי ובגין. הליכוד, אומר ליברמן, כבר הפך למפלגה חצי חרדית ועל בנט והבית היהודי עדיף לא לדבר.
 

בנט ואיילת שקד, מצדם, מדברים על "הימין החדש". משוחררים מכבלי הרבנים הקיצוניים, לא נגועים בריקבון והשחיתות של הליכוד, הם הרוח הרעננה של הימין. ללכת בלי (רבנים) ולהרגיש עם. או להפך. לאחרונה הצטרף לגישה הזו גם משה כחלון. "ימין שפוי", זועקות הכרזות, עם כחלון ובגין ברקע. נדמה לי שאם כל ראשי הימין מנסים להיאחז בשפיות, זה הזמן לשלוח את הימין להסתכלות.
 

המתפרה

היום כבר אפשר לקבוע כמעט בוודאות שהסיפורים על מה שעשה בני גנץ בכפר הירוק, כשלמד שם לפני 40 שנה, מצוצים מהאצבע. מדובר בתפירת תיק גסה, מרושלת, המהווה עלבון לאינטליגנציה כלשהי. כדי שזה ייראה אמין, הצטרף למתלוננת מתלונן נוסף, כמקובל, זמן קצר לאחר פרסום התלונה הראשונה, כדי להוכיח שמדובר ב"דפוס פעולה". הבעיה היא שעד מהרה התגלה שהמתלונן הנוסף הוא חבר קרוב של אותה מתלוננת. מדובר בשני יורדים, אנשי ימין, שמחוברים זה לזו בשנאת כל מה שקשור בשמאל והערצה עיוורת לנתניהו. למרבה הגיחוך, "המתלוננת" מדווחת ב־29 בינואר השנה לאחותו של "המתלונן" (זו האחות שבפניה חשף גנץ, לכאורה, את איבר מינו), שהיא טסה ללוס אנג'לס כדי לפגוש את אחיה. זמן קצר אחר כך, תלונתה נחשפה וזמן קצר אחריה, יצא גם אותו אח מהמחבוא.
 

בינתיים, נאלץ דוברה של מירי רגב לשים את המפתחות, והעסק כולו הפך לבדיחה גרועה, על חשבוננו. גם תפירת תיק היא מקצוע. כשזה נראה כמו חלטורה, זו חלטורה. אפשר לצרף לזה את שלל הגידופים וההשמצות שמטה הליכוד מיידה בגנץ. גם כאן, הרוב בדיוני לגמרי. אשתו לא ב"מחסום ווטש", הוא לא השתתף בערב זיכרון למחבלים, לא התנגד לגדר ההפרדה בדרום ולא התמוטט במהלך צוק איתן.

יש מספיק מה לחפש גם בלי לתפור תיק. גנץ. צילום: שריה דיאמנט

 

כמה עצוב למצוא במתפרה הזו גם את "ישראל היום". הייתי בין אלה שציפו שעם מינויו של בועז ביסמוט לעורך ה"עיתון" הזה, משהו שם ישתנה. מישהו ישתול גן עיתונאי אמיתי במערכת. התבדיתי. למרות שיפור במאמץ להביא סיפורים (ואכן, יש שם מדי פעם סיפורים ראויים), ממשיך החינמון הזה לסמרטט את עצמו בפני הגבורה פעם אחרי פעם, תוך ביזוי עצמי שהפך כבר מזמן לגרוטסקה.

הפעם הם מיהרו להודיע שה"מתלונן" השני נגד גנץ עבר בדיקת פוליגרף בהצלחה. העיתון לא טרח לפרט איפה התקיימה הבדיקה, האם הייתה עצמאית, או מטעמו של "המתלונן" (כנראה שנבדק באופן עצמאי בארה"ב, מה שהופך את הסיפור כולו לבדיחה), מה היו השאלות שנשאל. כלום. נאדה. כשמבקשים מהעיתון הזה תגובה (ניר גונטז' מ"הארץ" ביקש), נתקלים ב"אין תגובה".
 

דעתי על המועמד בני גנץ ידועה. אין לי שמץ של כוונה להצביע כחול לבן. יש ברשימתו אנשים שאני מעריך (גבי אשכנזי, למשל) ומאמין ביכולותיהם. אבל גנץ הוא מספר אחת, ואני מאלה שסבורים שאין לו את הדרוש כדי להיות ראש ממשלה טוב באמת. יחד עם זאת, אני מעדיף בהרבה ראש ממשלה בינוני אבל הגון, על פני מה שיש לנו עכשיו. בארון הבגדים של גנץ תלויות חליפות שהוא קנה ושילם עבורן. אין לי ספק שהמדינה נמצאת, מבחינתו, מעל האינטרס האישי. אין לי ספק שהוא לא מאמין שבלעדיו ישראל אבודה או שמותר לו לעשות הכל כדי לשרוד. גם זה משהו.
 

יש מה לחפש על גנץ. ערב בחירות, אנחנו מחויבים לחטט במעשי המועמדים, ברקורד שלהם, בהיסטוריה שלהם, בביצועים שלהם, בכל שלד החבוי בארון שלהם או בבוידעם. גנץ היה רמטכ"ל בינוני מינוס, קצין סביר אבל לא יוזם, איש עסקים כושל למדי. אני ניסיתי לברר חלק ממה שקרה שם. יש עוד הרבה עבודה. תקשורת, או אפילו קמפיין המפלגה היריבה, יכולים למצוא הרבה עניין בסיפורים האלה. החצר של גנץ תוססת ורוויית כיסי מוגלה על סף פיצוץ. יש מספיק לכולם. לא צריך להמציא, לשקר, להוציא דיבה ולהסית.
 

נדב דואני כמשל

כשחיים לוינסון התקשר אלי וסיפר לי על פיטוריו של נדב דואני ממטה השטח של הליכוד, חשבתי שהוא חומד לצון. אבל לוינסון לא חמד כלום. הסיפור הזה אמיתי. גם אני, שכבר ראיתי, שמעתי וכתבתי הכל בענייני בלפור, התקשיתי להאמין. טעיתי. בימינו, הכל אפשרי. מופרך ומפלצתי ככל שיהיה. הכלבים נובחים והשיירה עוברת? זה פאסה. הכלבים נקברו. השיירה עוברת ודורסת מה שבא לה, בשקט מוחלט.
 

נדב דואני הוא ליכודניק מלידה. פעיל נלהב ולוהט במפלגה מגיל 13. עד היום הוא מחזיק תמונה שלו עם ביבי ושרה מהקדנציה הראשונה. הוא היה נער והם ראש הממשלה הצעיר בתולדות המדינה ורעייתו. כששרון התמודד מול נתניהו וניצח אותו, דואני היה פעיל נלהב במטה נתניהו בהוד השרון. אף על פי שידע ששרון ינצח. פנקס השירות של דואני בליכוד עמוס ומלא בכל טוב. הבעיה היא שנמצא בו דופי. התברר, תחזיקו חזק, שהוא מכיר אותי. מילא מכיר אותי, הוא "מקורב" להילה כספית, אשתי.
 

למרבה הצער, העובדות נכונות. תפסו אותנו "על חם". דואני הכיר את הילה כספית בחוג בלט, שם רקדו בנותינו ביחד. דואני הוא חבר מועצת העיר בהוד השרון כבר יותר מעשר שנים, פטריוט הוד־השרוני נמרץ שמנסה לשרת את תושבי העיר, מצביעיו. הילה הצטרפה לחוג נשים מקומי שדואני הקים ופעלה שם, יחד איתו, לקדם עניינים עירוניים. חינוך, תרבות, פני העיר וכו'. אחר כך, כשדואני החליט לרוץ לראשות העיר, הציע לה מקום ברשימה (לא ריאלי) וביקש ממני להביע בו תמיכה. הסכמתי ברצון. האמנתי, ואני מאמין, שהוא יוכל להיות ראש עיר מצוין. נולד בהוד השרון, חי ונושם את העיר, מכיר כל אבן, כל סמטה, כל שכונה, מלא תשוקה להצעיד אותה קדימה. היותו איש ליכוד מנוסה ומחובר לבכירי המפלגה ושריה (היה בשנים האחרונות ראש המטה של אופיר אקוניס) העניקה לו, לטעמי, יתרון נוסף. ראשי עיר מחוברים לשלטון מייצרים יתרונות מובנים לעריהם. העליתי לדף הפייסבוק שלי פוסט תמיכה בדואני לראשות העיר. מהמטה שלו ביקשו סרטון. אמרתי להם שהפוסט מספיק. תארו לעצמכם מה היה קורה אם אכן הייתי מצלם סרטון. יכול להיות שעכשיו אחד מאיתנו כבר היה במעצר מנהלי.
 

זה הכל, בעצם. אנחנו לא חברים, מעולם לא הייתי בביתו, לא דיברנו על פוליטיקה ארצית. לקראת הבחירות ערכה הילה לדואני חוג בית בביתנו. למרבה הצער, הוא לא ניצח בבחירות בהוד השרון. מאז, לא יצא לי להיתקל בו או לדבר איתו. ואז, התקשר לוינסון וסיפר את הסיפור הלא ייאמן: דואני נשכר על ידי מנכ"ל הליכוד לתפקיד בכיר במטה השטח של המפלגה. אבל אז לחש מי שלחש על "הקשר" האסור עם ראש הנחש, או לפחות רעייתו. מיד אחר כך הגיעה ההוראה: לפטר אותו מיד. ניסה מי שניסה לבטל את רוע הגזירה, להסביר שמדובר באבסורד, אבל לא היה עם מי לדבר. דואני, ליכודניק מבטן ומלידה, נאמן מאין כמוהו, נערף בן לילה. למה? ככה.
 

הליכוד הוא מפלגה שנחטפה. ישראל היא מדינה שנחטפה. משטר שאמור היה להיות דמוקרטיה פרלמנטרית, הולך והופך לנגד עינינו לקיסרות מרקיבה ומטורללת, שטופת אובססיות חולניות, סודות ושקרים, תיאוריות קונספירציה הזויות, נקמות ושנאות, חיסולי חשבונות וגחמות. אין דין, אין דיין. פעם היו, אבל התברר שהם כולם סמולנים בוגדים.
 

מאז פיטוריו, דואני שותק. הוא ספג מכה לא פשוטה בבחירות המוניציפליות, שממנה הוא מנסה להתאושש. יש לו משפחה. יש לו שלוש בנות (9, 7 ושנתיים). הוא נולד בליכוד והוא, לדעתי, גם ימות בליכוד. הבעיה היא, שהליכוד כבר מת. הליכוד של דואני, שפעם היה גם הליכוד שלי, הוא היום קליפה חלולה העוטפת ריקבון גדול. אני ממליץ לצפות בכתבה ששידר השבוע ציון נאנוס בערוץ 12, בין הליכודניקים שהגיעו להריע לנאום השנאה של נתניהו. מבחינתם, מדובר במשה רבנו. "בכל פעם שהוא מרים את הידיים, עמלק ניגף". עמלק, זה אנחנו. כל מי שחושב אחרת.

הלכה האופציה

להלן דילמה: למרות חילוניותי, יש לי רב. קוראים לו הרב חיים אמסלם. רב אורתודוקסי. בזמנו, נזרק מש"ס רק כי העז להגיד שהדת לא סותרת לימודים ועבודה ותמך בגיוס חרדים, שאינם תלמידי חכמים, לשירות בצה"ל. אמסלם הוא סמל היהדות המחבקת, השפויה, הנינוחה, מאירת הפנים. עמדותיו בנושא הגיור שפויות, מאפשרות להגדיל את העם היהודי, לאחד אותנו עם אלה שקושרים את גורלם בגורלנו, משרתים בצה"ל וחיים בציון. אמסלם הוא מה שהיהדות הספרדית הייתה פעם, לפני השתלטותם של קנאים חשוכים, קומיסרים שהפכו את הדת למקצוע, בנו לעצמם מונופול ועשו את כל זה תוך התבטלות פתטית מול קנאותם של החרדים האשכנזיים.
 

מה הדילמה? פשוטה: אמסלם הוא מספר שתיים של משה פייגלין ב"זהות". אני יודע שהקטע הזה יסייע ל"זהות". הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לעזור ל"זהות". פייגלין הוא איש מוכשר, חריף ומקורי, אבל רחוק ממני כמזרח ממערב. יש בו משהו שמדבר לצעירי הדור הנוכחי, מימין ומשמאל. הוא בעד הפרדת הדת מהמדינה, לגליזציה מוחלטת למריחואנה ועניינים נוספים מהסוג שמייצר את הבאזז הנכון כדי ש"זהות" תהפוך לגלגול הנוכחי של מפלגת הגמלאים, מנוחתה עדן. אבל אחרי שמנכים את הבאזז והפיקנטריה, מקבלים מועמד משיחי, קיצוני, שמאמין ב"משפט התורה" ומיטיב להסתיר את כל מה שאמור להרחיק ממנו מצביעי שמאל או ימין שפויים. אה, וגם לחזק את הריקבון של נתניהו.

הלכה האופציה. אמסלם. צילום: מירי צחי

 

אז מה אני עושה עם אמסלם? סיפור עצוב, אמסלם. אם יש תקווה שנדע פעם להחזיק דו־קיום אמיתי עם החרדים, היא מגולמת באמסלם, במשנתו, באומץ הלב שלו. אחרי שנפלט מש"ס הקים את "עם שלם", התמודד בבחירות, הביא מספר מכובד של קולות (למעלה מ־40 אלף) אבל לא עבר את אחוז החסימה. לו היה עובר, יכול להיות שהכל היה נראה אחרת עכשיו.
 

לפני שהלך ברשימה עצמאית, וגם אחרי, ניסה אמסלם להיקלט במפלגות קיימות. ללא הצלחה. הוא ניהל מגעים ארוכים, אישיים ודיסקרטיים עם כולנו של משה כחלון ועם כחלון עצמו. הם ישבו יחד בוועדת הפרס של התנועה לאיכות השלטון. כחלון התלהב, אבל אז הוא התנגש בפוליטיקה. אחיו, קובי כחלון, היה אז אחד מבכירי הבוחשים בפוליטיקה המקומית בירושלים. מי שרוצה להצליח בירושלים, לא יכול להרשות לעצמו להסתבך עם החרדים. אז מישהו מטעמו של כחלון הציע לאמסלם את המקום ה־10 ברשימה. אמסלם הסכים, אבל אז הודיעו שזה בעצם מקום 11. אמסלם הבין את הרמז.
 

אמסלם ניהל רומן גם עם יצחק הרצוג. תארו לעצמכם איזו תוספת הוא יכול היה להביא להרצוג. אבל זה קרה גם הפעם. הרגליים הקרות ההן, של כחלון, השיגו גם את הרצוג. אמסלם הוא "סדין אדום", אמר מי שאמר. אתה לא רוצה להסתבך עם החרדים, נכון? נכון. הרצוג לא רצה להסתבך. גם לא עם החרדים. הלאה: נפתלי בנט? גם כאן, אותו סיפור. אורי אורבך היה השושבין. אמסלם הגיע לסיכום עם זבולון אורלב על איחוד כוחות. אבל אז היו פריימריז, בנט הדיח את אורלב ומיד הצהיר הצהרות אהבה לאמסלם ולסיכומים שהושגו איתו. אחר כך בנט נעלם. את מקומו של הרב הספרדי מאיר הפנים תפס רומן לוהט בין בנט לרב ליצמן. מצא את ההבדלים.
 

אמסלם ישב גם עם יאיר לפיד. יו"ר יש עתיד נפל שבוי בקסמו. "אתה צריך להיות רב ראשי", אמר לו. אבל לא שיבץ אותו ברשימה. הוא מסובך עם החרדים גם בלי אמסלם, אז למה להחמיר את המצב? אמסלם ניהל מו"מ ארוך עם אורלי לוי־אבקסיס. גם כאן, כולם התלהבו, ובצדק. גם כאן, הריאל־פוליטיק המצחינה שלנו עשתה את העבודה. גשר התפוגגה. היחיד שפתח בפניו את השער במאור פנים היה פייגלין. שם נמצא אמסלם עכשיו.
 

זה עצוב. אמסלם היה יכול להיות אופציית הצבעה שלי בכל מפלגה, חוץ מהליכוד או זהות. לא אצביע עבורו ואני מקווה שזהות לא תפגע בסיכוי לשנות משהו בארץ הזו. אבל בלב, עמוק פנימה, אמשיך להתפלל להצלחתו, לייחל ליום שבו נבין שהאיש הזה הוא לא סדין אדום, הוא תקווה.

bencaspit5@gmail.com