זו הייתה שבת קרה וגשומה, וכשהעירו אותי הרגשתי כמו אסיר שקם לספירת בוקר, אבל אכלתי את התיק בסבבה, כאחד שמורגל לשיטה. הילד היה מבסוט שלוקחים אותו להצגה של אריה ותות בכיכובה של מיקי מלכת הילדים, ואני רק חישבתי כמה שעות זה יימשך, ומתי חוזרים לשנ"צ דרוש ונחוץ.


לא נצפו סימנים לטראומה.



גיאצ'ו ישב במושבו נרגש מהאירוע.הנחיתי אותו שלא יזוז ממושבו, כי אני חייב אוויר בחוץ. "כן, אבא, אני יודע שחם לך בראש". נכון, צדיק, אבל אתה לא זז מכאן עד שאני חוזר. במבואה התחברתי לחמגשית של ג'חנון, וצפיתי באבות המוכים כמוני, שקרובים לאיבוד עשתונות וקריסה סופית, מול עדר הילדים הצוהלים. בעיסוק ברסק העגבניות וקילוף הביצה, חשבתי על אבא שלי שאף פעם לא לקח אותי להצגה ו/או מופע, ואמא לא בלבלה לו ת'מוח על זמן איכות עם הילד. טוב, הוא היה גבר, והבן שלו סמרטוט. התרבותניקית בבית הייתה אמא, שגררה אותי להצגות, סרטים, קונצרטים, פסטיבלים, וקנתה לי כל ספר שהודפס בעברית. בדיעבד זה לא מנע ממני לצאת דביל, וגם לא הייתה לי בעיה בקשר עם אבא. עם כיפוש זה אחרת, היא קוראת ספרים של אדלר המאוס, ואין עובדת אלילים שהיא לא מתחברת לתורתה - בתנאי שאני אהיה שותף לתהליך. המציאות שלפיה פתיחת ציר על הסובאח לכיוון היכל התרבות בדרום השרון מאוסה עלי, ממש לא מעניינת אותה. עובדה, אני כאן, והיא על הספה קוראת עיתונים, כי "שבת בבוקר זה זמן איכות של אמא עם עצמה".



כמו כל משבר שחוויתי בחיי, גם זה נגמר. אפילו לקחתי את הנסיך למקדונלד'ס. כמובן שנאלצתי לשאוג: אני לא קונה לך כדורגל, זה סופי, נגמר. יש לך ארבעה בבית. צא לי מהווריד - ולהפתעתי זה גם עבד, הוא נרגע מיד. חזרנו, הפקדתי את האוצר אצל הבוסית, דרשתי דממה בבית ונרדמתי מיד.



# # #



גיאצ'ו העיר אותי כעבור שלוש שעות. "אבא, קום. אמא חולה ובאו רופאים הביתה". זינקתי מהמיטה, ובאמת היו שם שלושה פרמדיקים של מד"א ואיחוד הצלה. כיפוש ישבה באלונקה, והם תחקרו אותה כאילו בעוד רגע היא אמורה להיאסף. להתעורר ככה בלי קפה ובלי עוגה, זה ממש לא מומלץ. רבותי, מה קורה כאן? שאלתי תוך כדי התבוננות במכרז בין שירותי ההצלה מי מהם יוביל את האישה למיון. "קיבלנו התרעה שאשתך עם סימפטומים של אירוע לב", אמר לי אחד מהכיפות. "אנחנו יוצאים לאיכילוב, תתארגן".



אירוע לב? מה נסגר איתך? היא צעירה, היא בריאה כמו סוס. כיפוש, מה קרה לך? נשבר לך הלב בגלל שישנתי קצת? עוד פעם העין שלך על השינה שלי?


"מאמי, יש לי דקירות בחזה", היא אמרה, "התקשרתי למוקד מכבי, והם שאלו אותי אם אני חיוורת. לא רציתי להעיר אותך כדי לברר. תגיד תודה לפחות".


מה חיוורת מה? את מרוקאית, אין אצלכם חיוורון. מה, התחפשת לפולנייה? יאללה, קומי מהכיסא הזה, אני כבר מרגיש לא טוב. מה נסגר איתך?


לדירה המשיכו להגיע עוד פרמדיקים, כאילו מדובר באירוע־רב־נפגעים. הגיעה גם חברה של כיפוש לשמור על גיאצ'ו. נילי, תארגני לי קפה קר ומהעוגה של התפוז, אני לא יכול לחשוב על בטן ריקה, ביקשתי ממנה. "אתה רוצה שאני אסע איתה למיון? אתה הרי תמיד מקיא שם", היא שאלה. לא, לא, אני אסע, אני רק צריך להתעורר.



כיפוש, אגב, נראתה לי בריאה לגמרי. נסענו בלי צ'קלאקה. הלחץ דם שלה היה תקין ונורמלי. הנהג ניסה לעודד אותי, ואמר שהיא תהיה בסדר, שהם הגיעו בזמן, שש דקות אחרי הקריאה. תגיד, לקחתי אישה צעירה ממושב בהרי ירושלים, עם דנ"א של מדבר במרוקו, שיניים של נמר בן 4, ופתאום היא קורסת. איפה טעיתי באבחון? "אצל נשים זה מסוכן יותר מגברים", הוא הסביר לי, תוך כדי שיגור הנחיות לחובשים הצעירים ליד האלונקה. "הן יודעות להכיל כאב, בניגוד לגברים. טוב מאוד שהיא פנתה למוקד".



תגיד, אתה מסתלבט עלי? היא התקררה והיום חלש אצלכם. ראיתי כמה אנשים הגיעו על קטנועים ואמבולנסים. יש לכם מזל שהתעוררתי טוב, ולא שאלתי כמה זה עולה הסרוויס, אבל בינתיים ביררתי ו־800 שקל זה יופי זה. אני מקבל עלי את הדין לממן את העבודה שלכם באיו"ש, החברה הערבית וחרדים. זה עלי. יאללה פועא, סע.



# # #



המיון צריך להיות זירת הסקרים של מינה צמח ומנו גבע. כאן אדון ליצמן, הקומיסר של הבריאות, לא עובר אחוז חסימה גם אצל החרדים. ערב רב של אנשים, גם המלווים הבריאים מתפקדים כאילו הם על ספידים. לכל אחד ואחת יש מה לומר. האחיות נראות חיוניות. טוף, יש להן איגוד מקצועי חזק ונשכני. אבל הרופאים והרופאות בקושי הולכים. כיפוש שונעה במהירות לצילום חזה ואק"ג, שכמובן היו תקינים, ועד שיגיעו תוצאות בדיקות הדם יצאתי להקיא ולעשן. לאו דווקא באותו סדר.



רופא טרוט עיניים ביקש ממני סיגריה. הוא לא ישן 27 שעות, הוא אכל פעם אחרונה בבוקר, ועכשיו הוא שותה בקבוק מים ראשון. קוראים לו עאטף, דרוזי כחול עיניים מעוספייה, בלי חוק לאום ומתמחה שנה שלישית, והוא בכלל קצין בצבא. "כשאתה עובד, אתה לא מרגיש את העייפות. זרם האנשים לא נגמר. אבל אתם לא יודעים שאנחנו לא מחכים לחולים רק במיון. אנחנו רצים בין המחלקות הפנימיות למיון לפי הצורך. כשיש לנו זמן קצר לנוח, אז אנחנו מתרסקים".



תגיד לי, אתה היית סומך על רופא שלא ישן ולא אכל? הרי אם אתה טועה - זה נגמר, הפציינט מת. איך אתה לא חושש ממה שיקרה אם הפציינט מתפגר לך ביד? הוא חייך וענה: "על זה חושבים רק בדרך הביתה. למזלי, הדרך הביתה קצרה, כי אני גר בעיר. לא טוב לחשוב על זה".


פתאום הזעיקו אותו להחייאה, ונעלו את המיון. באופן שבו הוא ירה את בדל הסיגריה מהיד, הבנתי שהוא לא מעשן אחת ביום. העיקר שהרופאים אומרים שהעישון לא בריא.



סימסתי לכיפוש שהיא נצורה ואיני יכול להשגיח עליה, אבל אני מבלה בחוץ. "כן, מאמי, זה מיטה לידי. הם עושים לגבר עיסוי לב, וכל רגע צועקים 'תחליף אותי'. אני בסדר. איך אתה, כבר הקאת?" לא הגבתי. "חולת לב", לך תדע. לידי התיישבה גברת קולנית, ומהמלל הבנתי שהיא מדברת עם אחותה בעברית מתובלת במרוקאית. משפט שחזר על עצמו במרוקאית (שזכרתי אותו מהפנימייה) היה "מת אבא שלו". אבל בעלה לא מת חס וחלילה. "הם לא יודעים, ג'ורג'ט. שומעת, יש לו אבן או במרה או בדרכי השתן. אני כבר רוצה שיעלו אותו למחלקה. הוא רוצה הביתה, כי יש בית"ר בטלוויזיה וגם גמר של 'האח הגדול'. אז איך שירשמו אותו, אני אקח אותו הביתה עם השקית של העירוי, גם יאכל אוכל שלי ולא את הזבל שכאן. זה יהרוג אותו, האוכל הזה. בשלישי את באה איתי לביטוח לאומי. די, נפתח לו תיק. הוא כבר בן 50, זקן ולא צריך לעבוד. זה עושה אותו עצוב העבודה. דייייי מספיק, פנסיה".



הצליחו להחיות את הפגר למחצה, ופתחו את הדלתות. כיפוש שכבה שם, וחיכתה לרופא. נו, איך ההתקף לב, כפרע? למה את דרמה קווין? למה לא הערת אותי במקום להזעיק את כל העולם ואשתו?



# # #



היה כבר לילה, והייתי כבר מותש מהמאוצים בין המיטה של הדרמה קווין לחצר, שהיא אזור המחיה הטבעי שלי. באחת מהחזרות לבדוק שהיא עדיין לא בשקית שמיועדת למקרר, נתקלתי בגועל נפש של החברה שלנו. גבר, עצום בגודלו, שמתנגד לאחות ערבייה שתרכיב לו עירוי. האחות, באמת ברייה עדינה שחבשה מטפחת שעטפה את כל ראשה, הסיטה את מבטה כדי לדמוע בשקט, מול השאגות של הגבר שאינו מוכן שערבייה תיגע בו. אשתו ניסתה בעדינות להסות אותו. המאבטחים שנקראו בכריזה להגיע לסצינה כבר הגיעו.



הרגשתי לא נעים כשהוא קרא לי: "קופמן, אתה הרי אוהב מחבלים, אז הלוואי שיטפלו בך. אני רוצה רק יהודים". ביקשתי מג'מעת האבטחה לקחת צעד אחורה, ניגשתי אליו במטרה להרגיע אותו. אחשלי, למה להתפרע? מה זה נותן לך? עזוב אותך משטויות, כי תכף תבוא משטרה ויהיה סלט חבל"ז. תן לה לטפל בך, ונגמור. תראה, גם אשתך בוכה.



"אתה יודע, קופמן, אתם השמאלנים בושה למדינה שלנו. תמיד אתם לוקחים את הצד של המחבלים. אין אחות יהודייה שתעשה לי עירוי?" לא, כנראה שאין, עניתי. גם בחו"ל אם היית מגיע למיון היית בוחר מי יטפל בך? די, סגור את הדרמה. תביט, כולם מסתכלים עליך. כבר היית יכול לסיים את העניין ולהתקדם. הוא הביט, הוא גבוה ממני בראש, רחב ממני בחצי גוף, ואני לא גמד. היה רגע של שתיקה. הוא התיישב בכיסא, הושיט את ידו ולא הביט באחות. זה בסדר, גם אני לא אוהב להסתכל מה עושים לי בווריד. יצאתי חזרה לעשן בחצר. הרגשתי בחילה מהעם המטונף שלי, ממנהיגיו שמלבים שנאה, וכל טיפת דם שנשפכת, כל דמעה שזולגת, הן רק בגללם ובאשמתם של דיירי אגם הדרעק.



# # #



החליטו לשחרר את כיפוש, בלי אנטיביוטיקה ובלי כלום. הדוקטור אמר שבגלל שהשתעלה, הצלע פגעה בריאה ומזה הכאבים. אמרתי לו שלפני חודש הייתה לה ברונכיטיס, אולי היא לא החלימה ממנה? הוא השיב שאין לכך סימנים. הדרמה קווין התארגנה במהירות ואמרה שבא לה סושי. איפה אמצא לך סושי בחצות? "אל תדאג, מאמי, אני אמצא". חזרה לעצמה מהר. גם אני.



במהלך השבוע היא בנתה צוות סייעניות מחברותיה, שתפעלו את הבית. היא כבר שנים מספרת לכולן שאני מקיא בבתי חולים, אז הן התייחסו אלי כאל לוזר מלידה, ולא ספרו אותי כלל. רק הורידו עלי הנחיות והקפידו על הביצוע. אבל אני רגיל שנשים מדברות אלי בטון שבו מדברים לילד מאותגר, אז לא התרגשתי.



"רון, הכנתי לה מרק ירקות עם גרונות, תדאג שהיא תאכל את זה", אמרה ציפי; נעמי פשטה על בית מרקחת ורכשה ציוד, כאילו בונים כאן תאג"ד, ופענחה את בדיקות הדם של כיפוש באמצעות גוגל, כאילו היא פרופסור להמטולוגיה. אגב, אצל "חולת הלב" לא נרשמה חריגה בשום פרמטר, אבל על נזלת היא מזעיקה אמבולנסים.



נראה היה שהיא מחלימה, החום ירד, היא השתעלה פחות, ואני סיכמתי ביני לביני שלרופאים אין מושג, שהכל סטטיסטיקה. אמא שלי פסקה שהיא רזה מדי, ולא אוכלת מה שצריך. אגב, האחיות שלה הגיעו מהדרום עם אוכל ועוגות, כאילו איתי היא חווה רעב. הן לא יכולות סתם לבקר ולבוא בידיים ריקות.


שמעי, כיפוש, מרים עושה סלט ירקות קטן, חבל"ז. אלוהים נגע בה, איזה יד יש לה.



"די, מאמי, כולה סלט! מה אתה מתלהב". אין ספק שהחלמת. את מפרגנת כמו בריאה, כפרע עלייך. אבל ברביעי חלה נסיגה. ושוב היא הובהלה למיון. שוב בדיקות, שוב מאות אנשים צורחים ומשתוללים במיון ומאיימים על הצוותים, שוב ליל בלהות. והפעם אין מספיק כוח אדם לטפל בפונים לעזרה, אפילו הזעיקו כוננים מביתם.



איפה ליצמן, חולירע יאסנה. כל דיירי אגם הדרעק, המכהנים ואלה שבשאיפה, שמבטיחים שיש להם את התשובה לאיום האיראני - לא מתחייבים על דבר אחד: שהחניוק לא חוזר למשרד הבריאות! האיש הזה שעומד בראש המערכת, ודואג כנראה רק לצורכי חסידות גור, לא יכול להמשיך בתפקיד. מה לעשות שכיפוש אינה חרדית, ולא ביצעה מגונ'ס בבנות באוסטרליה? אז אין לו זמן בשבילה ובשביל שאר אזרחי המדינה.



המתיימרים לשלוט כאן מספרים על 117 שנות ידע ביטחוני. מעניין־לי־ת'תחת!!! אני רק רוצה עוד 20 רופאים במיון באיכילוב, בכל משמרת, בעיקר בלילה. אני לא במלחמה עם איראן, מאז שאבותי תלו את אחשוורוש על פארש, וזה היה ממש מזמן. אני במלחמה על בריאותה של אשתי, שכבר ארבעה ימים לא הכינה לי קפה בבוקר ולא אפתה לי עוגה! וזה מה שמעניין אותי, ערימה של דגנרטים.



# # #



בחצר מחוץ למיון פלטו ערימה של אמבולנסים מחברות פרטיות עדר של קשישים וקשישות. בחברות האלה אין צוות פרמדיקים, יש נהג־חובש שהוא גם האלונקאי, שמסיע את הסחורה מבית האבות למיון, מזדכה עליה בקבלה, והלאה לפציינט הבא. והקשישים באלונקות כאילו אילמים, לא פוצים פה.


החלטתי ביני לביני שלא אגיע למצב הזה, שבו אהיה סרח עודף על החברה, מוצר שמובילים אותו, בלי לשאול אותו בכלל. אבל גם ההחלטה הזו לא מנעה ממני להקיא. כרגיל אצלי.



את כיפוש העבירו למיון הולכים, והקונוטציה אצלי לא הייתה "האנטומיה של גריי", אלא "המתים המהלכים". אז הפעלתי קצת מהלכים, כי הרגשתי את החיידקים מסתערים עלי, והייתה מסביב תחושה של אלימות מתפרצת באוויר, שתחצה תוך שנייה את הרף המילולי לפיזי. עשו לה אינהלציה, נתנו לה סטרואידים, ובשתיים בלילה היא שבה לאיתנה בלי חום ובלי עניינים. האבחנה הייתה ברונכיטיס. רק חבל שלא שאלו אותי במוצ"ש, כי כבר אז ידעתי, בלי להיות רופא במשמרת של 30 שעות על הרגליים. הא, שכחתי. כשהשתחררנו היא שוב הייתה רעבה. אני אחרי מיון לא יכול לאכול יומיים מהבחילה, ולכיפוש זה לא פוגע בתיאבון.



# # #



הקמפיינים של הבחירות הקרבות מחליאים בתכנים שלהם. שום גנרל־אלוהי־צבאות־אדוני, עם כיפעל'ה או בלעדיה, לא מצהיר "אני רוצה להיות שר הבריאות". כולם כאן ביטחוניסטים וכלכלנים, לכולם יש פתרון לאיראן, לעזה, לשיכון, לחינוך ובטח למשרד המשפטים. בריאות קיבינימט!



יש כאן אוכלוסייה מזדקנת, ואני מתחנן שיפסיקו לרמות אותנו שתוחלת החיים עולה, כי כשמישהו חולה, לא מעניינת אותו תוחלת, הוא רוצה טיפול.


הציבור לא צריך תשע צוללות. הציבור רוצה לפגוש רופא בשנייה שהוא יורד מהאמבולנס - כמו ב"האנטומיה של גריי" - ולא לחכות שש־שבע שעות שסטאז'רית תמליץ על טיפול, ועוד ארבע שעות המתנה כדי שרופא בכיר יאשר אותו.



אין תקציב לזה? שהסמרטוטרייה שרוצה להיבחר לאגם הדרעק תתארגן כדי לייצר תקציב, גם אם חולים וקשישים זה לא אלקטורט כמו הטפילים־על־החילונים־באיו"ש, החניוקים וישיבות ההסדר וכל שאר הארגונים שאני מממן. משפחת קופמן משלמת אלפי שקלים בכל חודש כמס בריאות. אי אפשר לשלם יותר. אז מגיע לנו ולכל המשלמים שירות רפואי הולם, עם רופאים רעננים, שלא מקללים אותם ומאיימים עליהם באלימות. לא רוצה מאבטחים במיון, רוצה שוטרים עם סמכויות של אכיפה. זה עולה כסף? לא מעניין! אל תיתנו מיליארד לחניוקים וחמישה לאיו"ש רק כחאווה גועליציונית.



נמאסתם חלאות־פוליטיות־מימין־משמאל־כיפות־שטריימלים־ערבים ומה שביניהם. נמאסתם עלי, באמשלי. אני אצביע בבחירות, בכל בחירות, רק כשאתם כולכם, מכל צבעי הקשת, תתפגרו אחרי סבל במיון. לא שנייה קודם. כי סדרי העדיפויות שלכם מגעילים אותי.



tguvot@maariv.co.il