משיפוליו המערביים של הר הזיתים ישאו היום רבים עיניהם מערבה, לעבר הר הבית ושער הרחמים ה”מתחממים”. יהיו אלה העשרות, ואולי המאות, שיגיעו אל חלקת הקברים של עליזה ומנחם בגין, כדי להתייחד עם זכרו של ראש הממשלה השישי במלאת 27 שנה לפטירתו. האזכרה תעמוד בצלו של תאריך שמצוין בימים אלה: 40 שנה לחתימת הסכם השלום עם מצרים. בגין והנשיא סאדאת גישרו על פני תהומות של איבה וחשדנות וחתמו על ראשון הסכמי השלום במזרח התיכון.
 

המחיר ששילמה ישראל היה כבד: פינוי כל סיני, על יישוביו הפורחים, שדות הנפט ואתרי התיירות, וחזרה לקו הגבול הארוך, הפרוץ, הנמתח בין טאבה בדרום לרפיח בצפון. הנסיגה הושלמה כעבור כשלוש שנים, ב־19 באפריל 1982, לא בלי שמתיישבי חצי האי, בחבל ימית ובאופירה, ניהלו מאבק נואש למנוע את רוע הגזירה. במודעה על פני עמוד שלם בעיתון זה, ב־5 במרץ 1982, מטעם “הוועד לעצירת הנסיגה בסיני”, פנו הנאבקים בסערת רוחם אל הרגש: “כל המאמצים המושקעים בחבל ימית, השתילים הרכים, הבתים, הקרוואנים, ודמעותיה של ילדה מתנתקת – דמעה בדמעה נגעו. שמחת היצירה, זיעת האפים וכאבי העקירה, הבכי והצער, הדבקות בציונות, ההיצמדות לאדמת ארץ ישראל והדבקות במילוי משימתם (בזעם עצור), כולם – הלא הם עבותות האהבה, הקושרות את עם ישראל לארצו. לא תהיה נסיגה!”.


המאבק נגד הנסיגה לא צלח. העיר ימית, יישובי החבל, נהפכו לעיי חורבות. ומי היה מעלה על דעתו אז שמחזה אימים זה של נסיגה, ואף ביתר כאב, יחזור על עצמו כעבור 23 שנים בעקירת גוש קטיף, והפעם אפילו בלי הסכם.


בניגוד להתנתקות מרצועת עזה, פינוי סיני נעשה במסגרת הסכם בין־מדינתי, בתמיכת ארצות הברית. זו עקירה שכאבה מאוד לבגין. אבל ראש הממשלה הראשון ממחנה הימין נטל את הסיכון הגדול בתמורה לשלום שהאמין בהיתכנותו ובפירותיו, וגם מתוך הכרה שדין סיני אינו כדין יהודה ושומרון, הליבה של ארץ ישראל ההיסטורית.
 

ההסכם עם מצרים סלל את הדרך להסכם שלום שני, עם ירדן. צילום: ראובן קסטרוההסכם עם מצרים סלל את הדרך להסכם שלום שני, עם ירדן. צילום: ראובן קסטרו


40 שנה חלפו מאז המעמד ההיסטורי על מדשאות הבית הלבן. ממרחק השנים מתברר שאכן היטיב בגין לצפות את הנולד. יתרונות ההסכם עולים על חסרונותיו וסיכוניו. ארבעה עשורים של שלום קר, שהיו בו מעלות ומורדות, אבל אפס מלחמות עם השכנה מדרום. במיוחד בימים אלה אי אפשר שלא לראות את יתרונות ההסכם: את שיתוף הפעולה המודיעיני בין ישראל למצרים בניסיון להרגיע את השתוללות חמאס; את הסיוע העקיף שנותנת ירושלים לקהיר במאבק נגד טרור דאע”ש בסיני.


ההסכם עם מצרים סלל את הדרך להסכם שלום שני, עם ממלכת ירדן, באוקטובר 1994. הפעם לא שילמה ישראל מחיר טריטוריאלי כלשהו, והבטיחה לעצמה שקט יחסי לאורך גבולה המזרחי, הארוך שבגבולותיה. גם עם ירדן השלום הוא קר, אף על פי שתיירים ישראלים פוקדים את אתריה המופלאים וירדנים רבים מוצאים פרנסתם באילת. ירדן מבינה את יתרונות השלום עבורה: בתיאום הביטחוני, באספקת מים ובתיירות הנכנסת.


עבדאללה מוצא עצמו לעתים קרובות תחת לחצים מבית להפר את ההסכם שחתמו אביו המלך חוסיין וראש הממשלה רבין. המלך מתלהם במיוחד בנושא הנפיץ של הר הבית, שבו משום מה הוקנו זכויות דתיות לירדן במסגרת הסכם השלום. עם זאת, בעת שהפלסטינים מחממים בלא רחמים את גזרת שער הרחמים, נציגים ישראלים וירדנים דנים בחשאי במאמצי רגיעה.


בגין, שפתח את מעגל השלום בין ישראל לשכנותיה הערביות, היה בוודאי מביט בסיפוק על נכונות מצרים וירדן לתווך בימים אלה בין ישראל לעזה מצד אחד, ובין ישראל לרמאללה מצד שני. משאת נפשו הייתה חתירה לשלום גם עם ערביי ארץ ישראל, אבל הוא זה שהניף את דגל האוטונומיה כפתרון היחיד שנוכל להסכים לו באשר ליהודה, שומרון ועזה. עד יומו האחרון קבע נחרצות: מדינה פלסטינית לא תקום ולא תהיה בתוככי ארצנו. 


בגין עשה הבחנה ברורה בין הוויתור הטריטוריאלי בסיני לבין הוויתור הפונקציונלי המיושם הלכה למעשה בשטחי A ו־B. לא עוד נסיגות. על עמדה זו חייבת ישראל לעמוד מכל משמר: זוהי צוואתו המדינית, המבוססת על אמונתו בזכות הבלתי מעורערת של עם ישראל למולדתו ההיסטורית בשלמותה. ההכרה בכך מתחזקת ביום הזיכרון ה־27. בדרכו זו צריכות לדבוק ממשלות ישראל בעתיד.