הארוחה הטובה שאכלתי בניו יורק הייתה ב"דל פוסטו" (Del Posto). כתבתי עליה לפני כמה שנים, ואין לי עניין לחזור על הדברים. שבתי ואכלתי ב"דל פוסטו" בהרכבים אנושיים שונים וגם המלצתי בחום לחברים. כולם נהנו. אינני מתחרט על כך יותר משאני מתחרט על שלקחתי את ילדי להופעה של מייקל ג'קסון בפארק הירקון וגם נשאתי אותם על כתפי לסירוגין, משום שמייקל ג'קסון היה פדופיל. החשדות כלפי ג'קסון היו קיימים כבר אז, ולא היה צריך להיות גאון הדור כדי להבין שמי שאביו התעלל בו, שהעביר את חייו במאמץ להלבין את עורו, ושהשטיק הגדול שלו היה לתפוס בביצים, לצעוק מכאב כמופתע וללכת ברוורס בלי להרים את הנעליים, אינו בריא בנפשו.

אינני מתכוון להחרים את ג'קסון. מעולם לא הייתי קליינט שלו, וגם ילדי התבגרו. אני אוהב את "מעוף הוולקירים" של וגנר ומסוגל להפריד בין המוזיקה שכתב והמחשבות הקלוקלות שהתרוצצו בראשו. יכולתי לכתוב שנשארתי מסויג, חשדן ומנוכר בעניין "דל פוסטו", שסירבתי לשוב למסעדה האיטלקית הנהדרת שהייתה היהלום שבכתר של מפעלות מריו בטאלי, שהייתה נזם הזהב באף החזיר. אבל האמת היא שעברו הימים שבהם השתמשתי באמריקן אקספרס המוכסף שלי כמו בכובעו חד התיתורת של אודג'וב מ"גולדפינגר". כוח הקנייה שלי הצטמק פלאים בשנים האחרונות, ואני נושם לרווחה כאשר המחשב בסופר אינו דוחה את הכרטיס שלי בבוז. אבל אלה לא החדשות הרעות.

החדשות הרעות - לא בסדר היררכי - הן שמסעדות בניו יורק כבר לא עושות לי את זה. שאני אוכל בברוקלין אוכל טוב וזול יותר מאשר אכלתי במנהטן. שפורטלנד טעימה לי מברוקלין, עולה חצי, והאנשים שבחברתם אני סועד נראים כמוני, אינם מביטים בי בעין עקומה ושבים לדירה נורמלית בעיר נורמלית ולא לדופלקס על גג העולם שעלה 50 מיליון דולר. תש כוחי מלרדוף אחרי מסעדות חדשות, נחשבות, מדוברות, בלתי מושגות ושקריות במידה רבה, כפי שרדפתי פעם. בולמוס הוא תחביב לצעירים, ואני - כיצד אומר בנימוס - החלמתי. מצד שני, איני מוכן להסגיר את זיכרונותי היפים כבני ערובה עבור מזוודה של מזומנים.

לא אשכח את ההשתאות המרה שחבטה בנו אחרי ארוחת צהריים רעה במיוחד ב"פו" (Po) של בטאלי, שבמהלכה הייתי משוכנע וגם אמרתי, שלועגים לנו. לא אוותר על הארוחה שאכלתי עם חברי המנוח יוסי גנוסר בקומה השנייה החורקת והרועדת של "באבו" (Babbo), גם היא של בטאלי, שבה אכלנו את המנה המדוברת של לחיי פרה בלוויית ברולו, שמחירו היה בעינינו אתגר ולא מכשלה, לצלילי ניל יאנג וקרייזי הורס, שהרעידו את קירות העץ. איך אמר פרנק ברוני, מי שהיה מבקר המסעדות של ה"ניו יורק טיימס"? אלמלא צד שלם בתקליט בווליום מופרע של לד זפלין, הייתה "באבו" מקבלת כוכב רביעי. הסיפור הוא, כפי שהסתבר אחרי הנפילה, שהכל היה מושתת על כוחניות ואלימות. הסועדים ביקשו מבטאלי להוריד את הווליום; לא תמיד סולו גיטרה של ג'ימי פייג' יורד עם פסטה; והוא שלח אותם לחפש את החברים שלהם. אם גנוסר לא עצר את בטאלי, אף אחד לא עצר.

אינני מתכוון לעשות כאן גיל חובב ולכתוב - כמו הכתבה ההיא ב"כל העיר" הירושלמי - כמה רע האוכל בניו יורק. אני בא מאהבה, אבל מנהטן הגיעה לשיאים הדוניסטיים, שהם בעיני סוג של נקרופיליה. מסעדות חדשות מתיישבות על משבצת של מסעדות קודמות. שפים מנהלים קונצרנים של הסעדה ללא שליטה על המתנהל במטבח. המחיר אינו נגזר יותר ממסגרת שכר נורמלית אלא אם אתה מיליונר. הטעם? יש מקום בגיהינום שבו נפגשים יומרה, חזירות, בולמוס ושרלטנות. רבות מדי היו הארוחות (אני נשמע כמו יודה) שבסופן הרמתי עיניים מזוגגות מהצלחות וחיפשתי מישהו לשאול: "זה הכל? זה המקסימום שלך?".

דבר נוסף קרה: מסעדות שהיו בית שני ונאמנות למקור, אינן עוד. כאשר מחלקים את הרעיון של לאכול בחוץ לפרטים, נשארים עם בשר, סושי, סיני, מקסיקני, הודי, ים תיכוני, איטלקי, פחות או יותר. למרות קריאות ההתלהבות, כולל שלי, מקסיקני אמיתי מעולם לא הגיע לניו יורק. מקסיקני אמיתי באמריקה זה קליפורניה. סושי בסדר, בתנאי שאתה מוכן לשלם 400 דולר על מגש של סושי–סשימי. איטלקי טעים ויקר. הודי וסיני עובד מההיבט האתני, אם אתה מוכן לרדת דרומה מרחוב 6 ולסמטאות צ'יינה טאון. לא מוכן להיכנס יותר ל"שאן לי פאלאס". פריחת השפים הישראלים מצריכה בדיקה מעמיקה, אבל אין תקציב.

***

בשבוע שעבר הגיע מריו בטאלי להסכם פרישה עם שותפיו באימפריה, בעיקר משפחת בסטיאניק. אחרי פרסום החשדות נגדו ב–2017 בדבר התנכלות מינית, כולל אונס, כלפי מלצריות במסעדות שלו והתנהגות דוחה ואלימה כלפי נשים, השעה בטאלי את עצמו מהשותפות והתרחק מכ–30 המסעדות ברשת, המשתרעת מעבר לניו יורק, כולל היכל האוכל האיטלקי Eataly, עם סניפים ביפן ובארצות אחרות. המו"מ לרכישת חלקו בעסק ארך יותר משנה, מכיוון שבטאלי חטף סנוקרת קשה אבל לא נוקאאוט. הוא לא הטיפוס שדשי חולצתו רטובים מדמעות. הוא הפסיק לשתות. עשה דיאטה רצינית. אך אינו מוותר על הקרוקס הכתומות שלו, מכנסי הקרגו והווספה. לפעמים מישהו שנראה כמו חזיר ומתנהג כמו חזיר הוא חזיר.

בטאלי הצליח להימלט מהגדרה כל חייו והוא בן 58. זה סיפור קשה של כוח להשחית. הניצבים שלו הם ביל קלינטון, רובין וויליאמס, בילי קריסטל, מישל וברק אובמה, בונו ו–2U, מייקל סטייפ, ג'ימי פאלון, רשימה ארוכה. בטאלי בישל את הארוחה הנשיאותית האחרונה בבית הלבן בקדנציה של אובמה. הוא היה כוכב התוכנית "The Chew" ב–ABC, שממנה נאלץ לפרוש. הוא היה אחד המלכים הבלתי מעורערים של "שף הברזל" לצד בובי פליי. הוא הגיש תוכנית אוכל באיטליה וגווינת פאלטרו לצדו, ובראיון שנערך איתו לפני נפילתו הוא התעקש שהכתב ישאל אותו כדי שיוכל להשיב "לא דפקתי את גווינית" (כך במקור).

""La Sirena, המסעדה האיטלקית שפתח כדי להדיח את "דל פוסטו" שלו, נסגרה בדצמבר שעבר. ההערכה בענף היא שבטאלי עזב את השותפות שהוקמה על כתפיו עם 100 מיליון דולר לפחות. לשותפו ומי שהיה חברו ג'ו בסטיאניק, אחרי דיאטה רצחנית והשקעה באישיות, אין הכריזמה הג'ינג'ית הוולגרית של בטאלי. הרשת יכולה לשרוד, אף על פי שנרשמה נפילה של עשרות אחוזים בתפוסת המסעדות. כל עוד חשדו הסועדים שהכסף ממשיך לזרום לכיסו של בטאלי, הם לקחו את התיאבון למקום אחר. החיים אחרי ספירת הרווי וויינשטיין.

תמיד חשבתי שטבחים המכנים עצמם שפים וממרפקים לעצמם מקום בספסל הקדמי של היכל תהילה גסטרונומי, גדולים מהמציאות. במנהטן היה בטאלי החטא ועונשו, החזיר והבוץ שלו. הוא היה סלב בסדר גודל מיתי. כולם אכלו אצלו. הוא ניסח מכתמים פילוסופיים שהיו גורמים לאייל שני לגמגם. בכתבה שסיכמה את פועלו ב"ניו יורק מגזין" וענתה על השאלה לאן נעלם מריו בטאלי, פורסם צילום תקריב שלו בשחור–לבן עם עגבנייה אדומה מעוכה על פרצופו. אמירה לא עדינה אך אפקטיבית. הבעיה שניו יורק, דווקא היא, מסוגלת לסגוד לחזיר ולהעריץ את האדמה שעליה הוא דורך רק כדי לאכול אצלו. זו משוואה קיומית מעוררת קבס, אבל אמיתית. גם כאשר נחשפה זהותו האמיתית, השמיים לא נפלו. הפרטים היו קשים: הוא התנכל למלצריות צעירות, הוא חפן ישבנים וערוות בשפע. נישק עם לשון נערות שאותן סגר בחדר בקומת גג שנקרא "חדר האונס".

ב"60 דקות" סיפרה מישהי כיצד שתה איתה יין עד שהשתכרה וכיצד התעוררה במרתף של מסעדה, מוקפת בקבוקי יין שבורים, עירומה ועם כתם של זרע על ירכה. הטבח הג'ינג'י, שכונה בעיתונות פלסטאפי, הדוניסט ודיוניסס, נחשף כמתנכל מיני סדרתי, שחלק ממעלליו נקלטו במצלמות במעגל סגור. אחד מספרי האוכל המשפיעים של ימינו הוא "Heat" מאת כתב ה"ניו יורקר" ביל ביופורד, שעבר מסלול עוזר שף אצל בטאלי וכתב על החוויה. ביופורד כתב פחות מאשר ראה, אבל רמזים עבים היו שם: פסטה בחמאה "מתנפחת כמו שפתיים של אישה מגורה", אמר בטאלי; הדובדבנים הראשונים בעונה "עושים אותי קשה", אמר בטאלי.

התיאבון של בטאלי, כתבה הלן רוזנר ב"ניו יורקר", "מגרה אך מאוד לא אטרקטיבי". חייו המחתרתיים של הטבח של אמריקה צפו על פני המים, ההערות הוולגריות שלו, ידיו הארוכות והמשוטטות, התנהגותו המביכה כלפי נשים בפרהסיה, האופן שבו הרעיל את סביבתו הקרובה. יחד איתו נפל השף קן פרידמן, משותפיו.

עלילות השף ג'ון בש בניו אורלינס הרעישו קוראי עיתונים. מלצרית סיפרה על בטאלי כי "הוא ניסה לגעת בשדי ואמר כמה הם נהדרים... הוא אהב להיאבק. הגשתי משקאות בשולחן סמוך כאשר אמר לי כי עלי לשבת על פניו של חברו". לאשתו של חבר הורה בטאלי לאכול את הפסטה שלה או "שאמרח שרימפס על שדייך". לאחרת אמר שזה לא הוגן ש"רק אני נהנה מהמראה כשאת מתכופפת. אולי תסירי את החולצה שלך למנה אחרונה?". למלצרית יין אמר בטאלי כי היין שבחרה לו מתנהג אליו "כמו זונה בפלורידה". אחרי הנפילה, כאשר עדת מעריצים גדולה, בעיקר גברים, חיפשו את המילים המוכיחות, הנכונות והפוגעניות כדי להביע את סלידתם מבטאלי התמנון רב־הזרועות, היה צריך את קולו הצלול של אנתוני בורדיין, לא ממש חבר, שאמר: "תסתלק לך לאיזה אי, קנה לעצמך ערסל, ותקרא או משהו כזה". זה היה מתחשב אבל נחרץ.

***

ההתמוטטות הייתה ב–2017, אבל לסופר מריו הייתה תוכנית. קודם כל, הוא לא ברח מניו יורק. ביצים גדולות. הוא נמנע מלבוא בשעריהן של מסעדותיו. התרחק מכל מה שהיה שייך לו, אבל עדיין חרש את העיר עם הווספה. סיוט בכתום. ישב בבית הקפה האהוב עליו עם לפטופ ונראה שקוע בכתיבת זיכרונותיו. ההתנצלות הראשונה שלו הייתה רפה. אני לוקח אחריות מלאה על הטעויות שלי. בצמוד להתנצלות פרסם מתכון של לחמניות קינמון, "אהודות על רבים". בדיעבד, יצא מסע ההלקאה על חטא מאתר האוכל Eater, שנהה אחריו "אף על פי שכנראה היה משהו מאוד לא בסדר באופן שבו חמד בטאלי נשות סלבס שלא היו אשתו".

אחר כך הוא נעלם. חברים נשבעו שאינם יודעים איפה הוא. אף שמאז שעבר אירוע מוחי, ב־1999, מן המפורסמות הוא שבטאלי התאהב בצפון מישיגן, שם קנה בית למשפחתו ולשם נסע להתבודד, לדוג ולשחק גולף. הכתב שיצא לחפש אותו מטעם "ניו יורק" אפילו לא היה צריך להתאמץ. הוא מצא את בטאלי באמצע פיקניק גדול במדשאה בעיירה הקטנה שאליה עבר לגור. בטאלי ניגש לעיתונאי, הציג את עצמו, לחץ את ידו, דיבר על רגישות המצב ועל החלטתו לא להתראיין. אחר כך הכין לכתב צלחת עמוסה כל טוב והושיב אותו לאכול.

יותר מאשר אוהבים אנשים להביע אמפתיה לזולת הם אוהבים לאכול. סועדים בניו יורק אוהבים להתחכך. מהי סעודה במנהטן בלי וודי אלן בשולחן סמוך. קל יותר להחרים את הרווי וויינשטיין ואת חברת ההפקות שלו מאשר להפנות עורף לבטאלי. אבל יש מידה לא קטנה של קפדנות מסודרת שבה מתנהלת אמריקה, אותה קפדנות שגרמה לסקוט פיצג'רלד לקבוע כי אין בחיים באמריקה מערכה שנייה. אם בטאלי יישאר שותק, רחוק, לא מעורה, לא יפתח מסעדות ולא יכתוב ספרי בישול, זו רק שאלה של זמן עד שהסועדים יתגעגעו למנה הנהדרת של לחיי פרה, שזה טעים יותר מלחיים של חזיר.